רעיונות לפרשת וארא
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

רעיונות לפרשת וארא 

מאת    [ 29/04/2008 ]
מילים במאמר: 3524   [ נצפה 4450 פעמים ]

 
 
פרשת וארא

בסיום הפרשה הקודמת משה רבנו בא בטרוניה אל ה': "למה הרעות לעם הזה?! ובחילת הפרשה שלנו אמורה להיות התשובה מפי הקב"ה.
? מה בעצם הקב"ה ענה לו? היכן התשובה כתובה?
? שאלה שנייה: כתוב: "וידבר אלוקים ... ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב) ובהמשך כתוב: לכן אמור לבני ישראל אני ה'...., וכן כתוב :"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' ..." "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי ... ונתתי אתה לכם מורשה אני ה' " (שמות ו ז ח).
למה יש חזרה על המילים "אני ה'"?
? שאלה שלישית ואחרונה: כתוב "וידבר ד' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני י שראל ואת פרע מלך מצריים להוציא את בני ישראל .... (שמות ו' יג) ואומר רש"י: "ויצוום אל בני ישראל" צווה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
לכאורה למה ה' צריך לצוות אותם להנהיגם בנחת? הלא הם באים לומר להם שהם יוצאים ממצריים? כלומר לזכות בחופש המיוחל?
התשובות לכל השאלות הללו היא אחת: כשמשה רבנו אומר לה': "למה הרעות לעם הזה"? עונה לו ה': "אתה חושב שכל הבעיה תלויה בפרעה? כלומר האם בני ישראל עצמם רוצים לצאת, ורק פרעה לא מאפשר להם?! הן אתה אמרת להם שיצאו לחופשי והם הסכימו, עתה לך אמור להם שזה לא יעבור בחינם. "לכן אמור לבני ישראל אני ה'!", כלומר: הם יצאו לחופשי בתנאי שיעזבו את העבודה הזרה שלהם, ונראה אם הם יסכימו לזאת?! כלומר: אמור להם שאני אוציא אותם ואכניס אותם לארץ בתנאי שאני ה'! ללא שותפים, ואז נראה מה תהיה תשובתם!
אומר הנביא יחזקאל (כ' ו-ח) "ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש.... ואמר אלהם איש שיקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה'... (היה לי תנאי אחד, אומר הקב"ה, תשליכו את העבודה זרה שלכם, לפני שאני אגאל אתכם) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש שיקוצי עיניהם השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואמר לשפך את חמתי עליהם... בתוך ארץ מצרים".
ה' אומר למשה: אתה חושב שהבעיה קשורה בפרעה? לא ולא! הבעיה היא בעם ישראל! אתה אמרת להם "חופש" ובאמת אין סיבה לכך שיתנגדו. אבל לך אמור להם שהם יוצאים לעבוד את ה' ללא עבודה זרה, כלומר, אני ה', ללא שותפים ונראה מה תהיה תגובתם!
וממשיך ואומר הנביא יחזקאל, שהם לא הסכימו! ורואים את תגובת עם ישראל מהפסוקים "וידבר משה כן... ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה"(שמות ו' ט).
שדיבר "כן" כפי שד' אמר לו, והם לא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה.
ולמה הכוונה "עבודה קשה"?
אומר התרגום יהונתן בן עוזיאל: "ומליל משה כדין עם בני ישראל ולא קבילנו מן משה מקפידות רוחא ומפולחנא נוכראה קשיא די בידהון".
כלומר: מחמת העבודה הזרה הקשה שהייתה בידם הם לא שמעו לו!
לכן אמר ה' למשה, תבין למה הכבדתי עליהם את העול, כי מהעבודה הקשה שהייתה להם עד עתה הם לא מוכנים להתנתק ולצאת. עתה, משיקשה עליהם, הם יעדיפו מרצונם הטוב לעזוב את העבודה זרה שלהם ולצאת להיות עבדים שלי, הנה לך תשובה לשאלתך: "למה הרעות לעם הזה?"
וממשיך ואומר הקב"ה למשה מה הפיתרון לכל המצב: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום... ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים (שמות ו יג) - שעד עתה היו לישראל אפשרויות בחירה, האם לצאת או לא לצאת, ועתה אמור להם: לבני ישראל תאמר: שאני מצווה אותם לעזוב את העבודה זרה ולפרעה תאמר: שיוציא אותם.

**************


איך יוצאים מזה??!
"איך יוצאים מזה", זו השאלה הבוערת בתקופתנו. דומה, שלא הייתה תקופת שפע כה ברוכה מחד גיסא: אור החשמל והניאון הופך לילה ליום, הטלפון והפאקס מקצרים מרחקים, העיתונות הכתובה והמשודרת מעבירה ידיעות מקצווי עולם. אנו נהנים מתוצרת אמריקאית, מטכנולוגיה יפנית, מעבודה פיליפינית ורומנית, מרשת וציי מכוניות. ובבתים - מכונות כביסה וייבוש, מקררים ומקפיאים, מיקסרים ופוד פרוססורים, טוסטר אובן ומיקורגל, הכול בכל.
איזה שפע - ואיזה מחיר! מחיר כספי, שגובה מחיר גפני ורוחני: חשבונות החשמל והטלפון, הגז והדלק, תופחים. האוברדרפט בבנק גואה. מתחיל מרוץ מתיש לגלגול כספים, לתשלומי חובות. עובדים שעות נוספות, אצים רצים, מתוחים ודואגים - איפה השלווה של אבותינו, איפה הרוגע שלהם?
רגע אחד, ומה - כסבורים אנו שלאבותינו לא היו דאגות פרנסה, לא היה להם צרות? אם כן מה היה מקור שלוותם? מהיכן הם שאבו את הרגיעה?
האור החיים הקדוש מגלה לנו זאת בפרשתנו: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח - הואיל ולא היו בני תורה. ולזה יקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת את ליבו של האדם.
זה איפה הסוד: השתתפות בשיעור תורה משרה רוגע, לימוד התורה מביא לשלווה! לימוד גמרא מביא אושר! לימוד הלכה מביא שמחה אמיתית! הבאת חברים נוספים לשיעור מביא שכר רב מאוד!

למה הקב"ה התחיל דווקא עם מכת דם?
כי היאור היה האלוהים שלהם. אבל אומר הבן איש חי בספרו "אדרת אליהו" בא ותראה איך הקב"ה עשה מהם צחוק: ראשית שלחו לשם את המטה שנהפך לתנין, ואז פרעה קרא לכל החרטומים שלו ולמכשפים, כלומר, פרעה קרא לגן - ילדים, שהראו את יכולתם בכישוף והפכו מטות לנחשים), אבל המטה של אהרון נהפך חזרה למטה ובלע את כל התנינים שלהם, וכאשראתה מכה את האויב שלך עם החרב שלו - זאת השפלה גדולה יותר! וזה מה שאמר ה': לקחת את המטה ואיתו תלך להכות את היאור, כי בתוך המטה הזה נמצאים כל המטות האחרים של מצרים!
ובנוסף, האלוקים שלהם קיבל מכה ונהיה דם. לכאורה צריך להבין למה לא יבשו המים אלא רק נהפכו לדם? כיוון שהמצרים עבדו גם לטלה ובגימטרייא זה 44 ודם זה גם בגימטריה 44, שהכוונה לרמוז להם על כך!
אבל מה יקרא אם המצרים יסבירו שהיאור שלהם הפך לדם, כוונתו של הקב"ה היא שהוא רוצה לרמוז להם שעליהם להרוג את היהודים?
על כך יענו להם: אם כך, למה גם כל הדגה מתה?
המצרים יכולים להסביר ולומר: אתם יודעים למה הדגה מתה? כי היהודים נמשלו לדגים, וזה רק מחזק את הרמז שעלינו להרוג את כל היהודים!
אלא שאז צריך לשאול אותם: מדוע, אם כן הבאיש היאור - "ויבאש"!? ואם לא די בכך שהיאור הבאיש, הרי שבני ישראל שותים מן היאור לרוויה, ואילו המצרים מעלים ממנו רק דם ... מדוע אפוא האלוהים שלכם מתעלל בכם ומחבב את היהודים שנואי נפשיכם?
וכך נסתמו כל הטענות שלהם, וההשפלה הייתה גדולה...

**********************


תודה למים ולעפר
במערך עשר המכות שנחתו על מצרים, חבוי פרט טכני מעניין: לא כל המכות באו על ארץ זו מידיו של משה. משום מה, זכה אהרון בכבוד זה בשלוש המכות הראשונות.
כנאמר במכת הדם: "ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים... ויהיו דם" (שמות ז, יט).
פקודה, החוזרת על עצמה במכת הצפרדעים (שם ח, א), ובמכת הכינים (שם, יב).
מדוע? מה סוד חלוקת עבודה זו? במה שונות מכות אלו מן האחרות? כך למדנו במדרש: "אמר לו הקב"ה (למשה): המים, ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך. חייך לא ילקו אלא ע"י אהרן". ובאותו נוסח גם במכת הכינים: "עפר, שהגין עליך, כשהרגת את המצרי, אינו דין, שילקה על ידך לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן" (מדרש רבה שמות ט, י; י, ז).
כזכור, הצילו מי הנילוס את משה, כשהוטמן בו נתון בתוך תיבה. העפר "חש" לעזרת משה, בשעה שטמן ברגביו את המצרי ההרוג. אל לא למשה לפגוע בהם. עליו להכיר להם טובה.
רעיון מוזר. האם הדומם מרגיש? האם ידעו המים והעפר, כי משה נוטה להם חסד?
אכן, לא המים, ולא העפר חשים בהכרת טובתו של משה. שלימות נפשו היא המחייבת אותו להימנע מפגיעה במושיעיו הפסיביים והדוממים. שכן: "כל מידות האדם מושפעות ונפעלות על פי הרגש, ולא רק על ידי השכל, לכן, אם אין אנו מכירים טובה לדומם, שנהננו ממנו, וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו - נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההיגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת וליהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב" ("מכתב מאליהו" להרב אליהו דסלר זצ"ל ח"ג עמ' 101).
אין זו, אפוא, הבעת תודה סתמית וחסרת משמעות כלפי הדומם. זו פעולה מובהקת של טיפוח האישיות. מידת הכרת הטוב הינה תכונה אצילית. רגש זה פועם בלב כל אדם המטפח אותה, ולאורו מתעדנים יחסיו עם הזולת ועם האלוקים. אולם, הרגש בעצמו הוא כוח עיוור. הוא מודה אוטומטית לכל מי שהיטיב עמו, גם לדומם. על כן, פעולת הכאת היאור על ידי משה אינה פוגעת ביאור, שבדממתו אינו מרגיש. אולם, היא פוגעת ברגשות התודה שבלבו של משה, וחורטת בהן קו של גסות. הצו האלוקי בא למנוע מצב זה. המשימה הוטלה, אפוא, על אהרן.
אלו דוגמאות ל"זוטות" הפרשה. לבעיות, שהטרידו בשעת ההתרחשויות הגדולות. אסור להם למאורעות הכבירים, שיאפילו עליהן. חשובות היו "זוטות" אלו לאיכות המהפכה שבדרך, והן קו מנחה לעם, בטרם צאתו ממצרים.

********

מעשה באדם שבא אל הצדיק הדברי חיים מצאנז ותלונה בפיו: סוחר מצליח היה, חנותו המתה קונים ופרנסתו מצויה בשפע. ועכשיו בא יהודי ופתח מולו חנות מתחרה. הביא סחורה חדשה ואופנתית, הוזיל מחירים וגרף את הלקוחות. מיני אז עומדת חנותו שוממת, והפרנסה שבתה.
ברכו הרבי בכל לבו שפרנסתו שוב ותפרח, ומסחרו ישגשג כמקודם ויסתעף שבעתיים.
אבל האיש לא הסתפק בכך: "רצוני שהרב יקלל את המתחרה", אמר. "שהרבי יכהו בשבט פיו-".
"חלילה!" נרתע הרבי, "מעולם לא קיללתי יהודי! איסור חמור הוא מדאוריתא!" (ויקרא יט יד).
והאיש בשלו: אם לא יקלל הרבי את האיש, יקלל הרבי את חנותו! שהקונים ידירו את רגליהן ממנה רגליהם, וסחורתו תוותר כאבן שאין לה הופכים!".
חייך הרבי, ואמר: "הן סוחר אתה, אמור נא לי - היכן רוכש אתה את הסחורה?
התבלבל הסוחר מהמפנה בשיחה, אך מייד התעשת וענה: סחורה פלונית, קונה אני בעיר פלונית. סחורה אחרת אני קונה ביריד...."
"וכיצד אתה מביא את הסחורה לעירך?" התעניין הרבי.
ענה הסוחר: "בעגלה וכי מה השאלה?".
אבל המשיך הרבי וחקר: ונוסע אתה בעצמיך?
"אכן כן", אישר הסוחר. והסביר כי שי לחשוש מפני גנבות, ולהשגיח על תנאי ההובלה.
"ויושב אתה ליד העגלון, על דוכנו, שיער הרבי. אכן כן אישר הסוחר, כשהו תמהה יותר ויותר על השיחה המוזרה.
"מה עושה העגלון כשהסוס רעב, שאל הרבי? הסביר הסוחר, שהעגלון מוליך עימו שק שיבולת שועל.
"וכשהסוס צמא", המשיך הרבי ושאל. הסוחר ענה שבעוברם ליד ערוץ נחל שותה הסוס לרוויה.
"האם שמת לב לתופעה מוזרה", המשיך הרבי ושאל. הסוחר הניד בראשו. לא, לא הבחין בשום דבר מוזר.
באמת? תמה הרבי. "האם לא שמת לב לכך, שלפני שהסוס שותה הוא בועט ברגלו במים, בועט, ורק לאחר מיכן שותה?
עכשיו, כאשר הסבנו את תשומת לבו, נוכח הסוחר שאכן כן הוא. באמת מוזר....
"הידעת מדוע", אמר הרבי. "הנני ואסביר לך: הסוס מרכין את ראשו לשתות, ורואה את בבואתו במים. והואיל וסוס הוא, מבין הוא שיש לו מתחרה על אותם מים. כשם שהוא שותה מכאן, מתנכל לו הסוס ומתקרב בו זמנית, כדי לשתות את מימיו! על כן בועט הוא ברגלו, מעכיר את המים. וראה זה פלא: הסוס ההוא נעלם, נבהל כנראה ונסוג, וכל המים שלו"....
חייך הסוחר, והרב סיכם: "אבל, כמובן, טיפש הוא הסוס. כי אפילו לו הי הכאן מתחרה, הרי יש בנהר די מים לשניהם. על אחת כמה וכמה שאין זה אלא דמיון. ומה הועילו בבעיטותיו? שהמים נהיו מרופשים"....
"מבין אתה", סיים הרבי, "הרי מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא הנימה (יומא ל"ח ע"ב). לקח זה למדנו באופן חד כל כך במכות מצרים: השגחה פרטית מופלאה, בה כל אחד קיבל את מנתו: היהודי שאב מים, והמצרי שאב דם. הניחו שתי קשיות שתייה בכוס, היהודי שתה מים, והמצרי מצץ דם. הכוסות החליפו ידיים, והנוזל השתנה כהרף עיין (משנת רבי אליעזר פרק יט, שמות רבה ט ט).... וכבר התבאר שמכות מצרים היו "אותות ומופתים עד היום הזה" (ירמיה לב כ), בעלי מסר נצחי עד עולם: כשם שהצפרדע ידעה לאן עליה להיכנס ולאן נאסר עליה לבוא לבוא. הכינים והערוב, הדבר והשחין - כך יודעת הפרנסה לאן להישלח. ואם רוצים להגדילה ולהרחיבה, הדרך היחידה היא לפנות בעתירה אל מלך העולם, הזן אותנו את העולם כולו בטובו, בחן בחסד בריווח וברחמים רבים!".

****************
כשפרעה חוקר...
פרעה היה אדם חושב, חוקר, אינטלקטואל. דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, באים כמו שעון, נוחתים על המצרים ופוסחים על בני ישראל: "וימת כל מקנה מצרים, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. וישלח פרעה" - פרעה מינה ועידת חקירה, "והנה לא מת מקנה בני ישראל עד אחד" - אפילו אחד, אפילו לא ממחלה או מזקנה. אף הגוססים מותם הושעה - "ויכבד לב פרעה, ולא שילח את העם".
הועדה פרסמה את מסקנותיה - ומאומה: "אף על פי שהיה זה פלא מבואר, בלתי מתייחס בשום פנים ואופן זולתי לבורא יתברך. (ספורנו)
אז מה אמר, אייך התייחס, הרי הוא עצמו שלח לבדוק? מי ששואל שאלה כזו, מעיד בעצמו שהוא תמים ... הכופרים אינם מנסים אלא לנגח. אבל אם יפסידו - יתעלמו, בלי כל בושה....
שומר ראשו של בן גוריון מספר, שהתלווה אליו לטיול בשבילי שדה בוקר. "הזקן" עצר והתבונן בחיפושית זעירה. הזדקף ואמר: "אינך יכול להתבונן ביצורים זעירים אלו ובחוכמתם ובינתם, בלא להסיק שיש בורא לעולם!" אמת ויציב! אז מה, כלום סב על עקבותיו וחזר כדי להניח תפילין? האם התחיל לשמור שבת?
דארווין הגה שיטה עקבית של כפירה בבריאה. כיום נופצה שיטתו לשבבים, וכדאי לקרוא את ספרו של פרופסור טרופ אודותה. אבל הוא עצמו אמר, שכאשר עמד מול מורכבות העין ומערכת הראיה אצל בעלי החיים "הנחותים", עומד הוא חסר כל הסבר. זהו טריז המקעקע את כל בנינו. נו, האם הוא חזר בו, כלום הודה על האמת??? איפה!!!
ואקטואליים כל כך הדברים גם בימנו אנו, במדינת ישראל בשלהי 2008:
הנה, לפני תקופה מסוימת ארעה מלחמת "לבנון השנייה", לאחר המלחמה, בעקבות לחץ ציבורי רב מאוד, מינתה ממשלת ישראל והעומד בראשה ועדת חקירה - "ועדת וינוגרד", בתחילה אמרו כאשר ועדת החקירה תגיע ל"שלב הסיכומים", לאחר מיכן כינסו מסיבת עיתונאים אמרו: כאשר "ועדת וינוגרד" "תגיע למסקנות" אזי "יופקו הלקחים"!!!, "ייקחו אחריות"!!! והנה הגיע השלב הסופי של "ועידת וינוגרד" האם "הופקו הלקחים"??? האם "לקחו אחריות"??? הרי העומד בקודקוד המדינה אמר: "גם אם יבואו עשר ועידות חקירה כדוגמת "ועידת וינוגרד" הרי הוא לא "יסיק מסקנות אישיות"!!! אז למה בכלל מינית את הועידה? וכי יש לך כסף מיותר? וכי אתה חושב שכל הציבור הולך "כמו עדר" עד כדי כך?
האלשיך הקדוש הצביע על היסוד הזה בדיוק בפסוק: "כי ידבר פרעה אליכם לאמר תנו לנו מופת" (שמות ז ט). מהו "לאמר"? אלא, דעו לכם שאינו רוצה במופת אלא כדי "לאמר", כדי לנגח. אבל גם אם תראו לו עשרה מופתים - יתעלם, ויעצום עין ולב !!!
***********
הקדוש ברוך הוא? מי זה בכלל?!!!
סיפור עקשנותו של פרעה, שמביאה על האומה המצרית כליה, מוכר לכולם: בני ישראל מבקשים לצאת ממצרים ופרעה מסרב. עקב כך, הקב"ה מביא על מצרים עשר מכות איומות ו... עדיין פרעה ממשיך לסרב ולמנוע את יציאתם.
נשאלת השאלה, כיצד יתכן שפרעה ממשיך להתעקש ומסרב לראות את הקשר הישיר בין המכות, לבין כוח אלוקי נעלה, המנהיג את העולם ובכללו את הטבע?
הסיבה נעוצה בעובדה, שפרעה נבחר לייצג את תופעת הכחשת קיומו של הקב"ה בעולם. עובדה זו בולטת במיוחד בפרק ה' א, במפגש הראשון בין משה לפרעה, בה תובע משה את הדרישה המפורסמת:
"שלח את עמי!".
תגובתו של פרעה חד משמעית ומורה על הכחשתו של בורא נעלה: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה'!".
כעת מובן לנו, כי מלבד העונש על רשעותם של המצרים, לעשר המכות תפקיד נוסף! הן מגיעות בהדרגה, כשמטרתן הסופית, להביא את פרעה וכל מה שהוא מייצג, להכרה והודאה במציאותו של הקב"ה.
נסו לחשוב על זה כך:
המכה הראשונה הופכת את הנילוס לנהר של דם. מדוע? משום שפרעה הכריז במצרים כי הוא זה שיצר את הנהר הגדול, או במילותיו שלו: "לי יאורי, ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט ג). פרעה מוכן להתאמץ מאד, בכדי לשמר את תדמיתו כדמות על-אנושית, עד שהוא אפילו מתגנב בסתר אל הנהר, בכדי לעשות שם את צרכיו; זו גם הסיבה, שהקב"ה אומר למשה: "לך אל פרעה בבוקר, הנה יוצא המיימה..." (שמות ז' טו).
משה הופך את הנילוס לנהר של דם, אבל המעשה הזה אינו מרשים את פרעה כלל. הוא קורא לכל הקוסמים והמכשפים שלו והם מצליחים לבצע בעצמם את אותו 'טריק'. 'יתכן שהקב"ה הוא קוסם טוב', חושב לעצמו פרעה, 'אבל אני עדיין מצליח להתחרות בו בכבוד'!
אלוקי הטבע
עם התקדמותן של המכות, פרעה מובל לאורך מסלול של הכרה הולכת וגדלה בקב"ה ובשליטתו המוחלטת על היקום כולו. כאשר משה מביא על מצרים את מכת הכינים, פרעה קורא מייד לכל הקוסמים והמכשפים שלו ומבקש מהם לבצע את אותו הקסם. במקרה הזה הם אינם מצליחים. "ויאמרו החרטומים אל פרעה: 'אצבע אלוקים היא'" (שמות ח' יד).
מדוע דווקא במכה הזו הם נכשלו במשימתם? מדוע לא הצליחו החרטומים ליצור כמויות של כינים קטנטנות? הגמרא אומרת, (במסכת סנהדרין דף ס"ז) שכישוף מסוגל אמנם להזיז ולקבץ למקום אחד אנרגיה שכבר קיימת, אך אינו מסוגל כלל ליצור בעצמו את אבני היסוד של החיים! לפיכך, מכשפיו של פרעה בקסמיהם, לא יכלו להשפיע על יצורים כל כך זעירים כדוגמת הכינים.
כאשר מכשפיו של פרעה אומרים "אצבע אלוקים היא", הם מתייחסים לקב"ה בכינוי 'אלוקים', כינוי המייצג את כוחו של הקב"ה שמתגלה בעולם הטבע. - הגימטרייה של המילה אלוקים היא 86, בדיוק כמו הגימטרייה של המילה "הטבע". אמירה זו מובילה אותם צעד אחד קדימה בהכרה בהימצאותו של בורא כל יכול, אך היא עדיין לא מספקת ויותר מכך, היא לא מועילה למצבם של בני ישראל. פרעה עדיין מסרב בתוקף לשחרר את בני ישראל ממצרים. הוא מתעקש לשחק את תפקיד 'הקשוח' מול הקב"ה.
צעד אחד נוסף
שיאה של הפרשה שלנו, מגיע עם מכת הברד, שמשמידה את כל המשאבים והרכוש במצרים. כל עץ מנופץ לחתיכות וכל אדם או בהמה שלא תפסו מחסה - נהרגים מייד (שמות ט' כה). פרעה ניצב מובס מול ארצו ההרוסה וכעת הוא מכריז: "אני טעיתי והקב"ה צדק". הפעם, בשונה משאר הפעמים, פרעה מתייחס לקב"ה בשמו המפורש - שם ההוויה - המייצג את ההיבט הבלתי נתפס של הקב"ה, שאינו נשען על החושים, מה שמצביע על ההכרה שלו במציאות האלוקים.
לקח לו הרבה זמן ולא מעט סבל, אך פרעה מגיע בסופו של דבר להכרה בקיומו של הקב"ה, למרות, שעדיין באורח פלא, הוא מסרב לשחרר את בני ישראל מארצו. ראו כמה גדול האגו האנושי וכמה כוח יש לרציונליזציה ולשכנוע עצמי!
עולמו העצום של הקב"ה
במובנים רבים התהליך שעובר על פרעה, עובר למעשה גם על כל אחד מאיתנו. כאשר אנו ילדים, נדמה לנו שאנחנו מרכז העולם. לאחר שאנו עוברים חוויות וניסיונות שונים, אנו הופכים יותר ויותר מודעים לדברים שמתרחשים מחוץ לנו ומעבר לשליטתנו. בין אם מדובר ברעידות אדמה, במחלת הסרטן, בעליות ובנפילות במזל האישי שלנו ואפילו אם מדובר בחיים ובמוות של ממש... את כל אלה ניתן לייחס רק לכוחות עליונים ואלוקיים.
למען האמת, החיים הם רצף של תובנות מסוג זה, רק שלפעמים אנחנו מתבלבלים, שוכחים וחוזרים אחורה.
מדוע? משום שעם כל התקדמות טכנולוגית אנו חשים מחדש, שיכולתו של האדם היא בלתי מוגבלת. פצצת אטום. חלליות. טלפונים סלולאריים. אינטרנט. אנחנו מתלהבים ומלאי יראת כבוד מול יכולותיו העצומות של האדם.
אך היכן ההתלהבות ויראת הכבוד שלנו מול כל מה שהקב"ה עשה ועושה?! כוח המשיכה... חוש הראיה... לידה... בעלי חיים....
מוסר השכל לחיינו
המפרשים אומרים, שעשר המכות לא הובאו על המצרים רק בגלל פרעה, הן הובאו גם למען עם ישראל. דרך ההתבוננות במכות, בני ישראל למדו שיעור חשוב על הקב"ה ויכולותיו, מה שהיה נחוץ מאד, כשלב הכנה למעמד הר סיני וקבלת התורה. בדומה, גם עלינו בדורנו מוטל ללמוד שיעור חשוב זה.
בסופו של דבר, פרעה יגיע להכרה בקיומו ובשלטונו של הקב"ה ויניח לבני ישראל לצאת ממצרים. השאלה היחידה היא, האם ההסכמה הסופית שלו תגיע בהתאמה לרצון הקב"ה, או בניגוד גמור לרצונו.
הגמרא אומרת, ש"חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". החיים שלנו מלאים במסרים רבים מהקב"ה, שמנסים ללמד אותנו את דרכיו ולקרב אותנו אליו. לקב"ה יש תוכנית שלימה עבור העולם כולו כשהברירה נמצאת בידינו: אנו יכולים להצטרף ברצון לתוכנית האלוקית, או לבחור להתנתק ממנה. הברירה מובנת לחלוטין, רק צריך לפקוח את העיניים ולהביט בה.

**********
להידחף אל הפינה
במכות מצרים יש איזו הסלמה, ישנה הדרגתיות. זה התחיל במכת דם: פרעה קרא אז לחרטומים, אשר קנו ספל מים מהיהודים והפכו אותו לדם. זוהי "שמחת עניים", מה הרוויחו? אבל הייתה להם הרגשה טובה: גם הם יכולים. לאחר מיכן באו הצפרדעים. המונים, המונים. בבתים ובחדרים, במיטות ובתנורים.
ואז באו החרטומים, והוסיפו כמה צפרדעים. אז מה? במקום מליון צפרדעים יש מליון ומאה צפרדעים. אבל הם התנחמו בכך שגם הם מצליחים. ואז באה מכת כינים. כאן, הרימו החרטומים ידיים. להטיהם לא שלטו בבריות כה זעירות (רש"י שמות ח יד) והם הודו: "אצבע אלוקים היא". והשאלה הנשאלת היא, מדוע הקב"ה לא התחיל מייד במכה זו, ולא הוכיח להם מיד בתחילה שזו אצבע אלוקים?
והתשובה שהייתה נכונה אז לגבם, נכונה גם להיום לגבי כל המתרחש בעולם: הקב"ה נותן לבני האדם לנסות, להתגאות, להתפאר, ואז באה המכה הגדולה ומראה להם עד כמה הם אפסיים, חלשים, חדלי אונים, אל מול ההשגחה האלוקית.
זה קרה אז, עם החרטומים, וזה קורה בדורנו, עם שלטון הכפירה הקומוניסטי. שילטון שהרים את הנס נגד המרד ונגד הדת ורדף את היהודים בחרמה, התגאה והתפאר, ולפתע קרס כמגדל קלפים: "אצבע אלוקים היא".
שנות בצורת ארוכות, יובש ו"קו אדום", תוכניות גרנדיוזיות להתפלת מי ים ולייבא מים מטורקיה, ופתאום נפתחים שערי שמים ויורדים גשמי ברכה - "אצבע אלוקים היא".

***********
לפעול בכל המרץ
נהרות של דיו נשפכו על דברי רש"י בתחילת פרשתנו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" ופירש רש"י:"וארא, אל האבות" מה הוסיף בשתי המילים הללו? מה חידש רש"י - ומה הוא רצה לאמר? הרי בודאי אברהם יצחק ויעקב היו האבות?
ומבאר הצדיק רבי מאיר מפרימישלאן: אומנם אברהם הוליד את יצחק, אבל יצחק לא התייחס אל עצמו כאל "הבן של", לא הסתמך על זכות אבות, אלא יגע היה להיות אב בפני עצמו! ליצחק היה אב כיצחק ועד גיל חמש עשרה גדל על ברכי אברהם, אבל הוא לא היה "הנכד של" "בנם של קדושים". היה "יושב אוהלים" - שקד ועמל ועלה בסולם שראשו מגיע השמימה, עד לפסגה. לכך מתכוון רש"י באומרו: "וארא, אל האבות". שכל אחד מהם טרח ויגע להיות אב בפני עצמו!
אף אנו נאמר: "כל ישראל חברים". אבל אם כל אחד יסתמך על השני, כבר נאמר בגמרא בעירובין (ג ע"א) "קדירת השותפים אינה מתבשלת לעולם..." אם יסמוך כל אחד על רעהו שייסד שיעור תורה, שיבוא לשיעור, שיקיים את המניין. אם כל אחד יסמוך על רעהו שיפעל להרבות כבוד שמיים, שיעסוק בזיכוי הרבים, כי אז יתנהל בעצלתיים. יחשוב כל אחד כאלו הוא במקום שאין אנשים וישתדל להיות איש. ותרבה הפעילות לכבוד שמים.
הרב יוסף ויצמן שליט"א יועץ רוחני ראש כולל והמרכז ללימודי יהדות "תורה ודעת" רחוב אצ"ל 16 בני ברק.
מחבר הספרים רבי המכר: "ברית יצחק" - בנושא ברית המילה לפי הצד ההלכתי והרפואי. "מערכי תורה" בסוגיות שונות בתלמוד.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב