ויזלטיר: עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ויזלטיר: עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך 

מאת    [ 04/08/2021 ]
מילים במאמר: 2148   [ נצפה 222 פעמים ]

 
 

 


מאיר ויזלטיר: עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך

(עיסוק בשני השירים: סטנזות רטוריות, סונטה מאוהבת)

 

שיר ראשון

סטנזות רטוריות

 

מה שנותר לי לומר כבר לא ייאמר

(מעולם לא ראיתי אדם פחות נמר

מן החתום מטה, המהלך בעולם

משל היה באמת מקום נחלם,

שאין לו קיום של ממש מחוץ לגולגלתו –

זאת הייתה גדולתו, ועכשיו מפלתו).

 

 

אני שותק כבר כך וכך שנים,

באתר מדובב, הומה מתדיינים,

מקום בו מפיצים המון חוכמות בגרוש,

כל סוגי התקוות וגוני הייאוש

(השתיקה די נעימה, אך יש לה חיסרון –

מה שלא נאמר עומד בגרון).

 

מהי משמעות כותרת השיר?

סטנזה היא קבוצה של שורות בשיר, בעצם בית, ופירוש המילה האיטלקית הוא "חדר". בשיר ישנן שתי סטנזות, בכל אחת מהן שש שורות, וכל זוג שורות מתחרז בסופן, למשל – יאמר/נמר, גלגלתו/מפלתו, גרוש/יאוש.

הרטוריקה היא תורת הנאום, והיא מלמדת מהי הדרך האפקטיבית להעביר מסר לשומע, להרשים ולשכנע אותו. דוגמה מאלפת לכך מהעידן המודרני היא השימוש שעשה ברטוריקה ראש ממשלת בריטניה, צ'רצ'יל, עם עלותו לשלטון בתקופת מלחמת העולם השנייה, באמצע שנת 1940. מי שצפה בסרט "שעה אפלה" העוסק בצ'רצ'יל באותה תקופה זוכר כי נאומו המבריק בפרלמנט כפה על מתנגדיו לקבל את עמדתו נגד ניהול משא ומתן עם היטלר.

עוד אנו יודעים, ששאלה רטורית היא שאלה שהשואל יודע את התשובה לה, ואינו מצפה לקבל תשובה משומעיו.

כלומר, במבט ראשון בכותרת השיר, אפשר להסיק כי הוא עוסק בשכנוע השומע, אבל אין התייחסות לתוכנו של השיר. לכאורה, כל מה שוויזלטיר אומר לנו הוא שעכשיו נקרא שיר בן שני בתים, שעיקרו עיסוק בקנקן ובצורה ולא בתוכן ובמהות.

 

האומנם זו כוונת המשורר?

 

בית ראשון

השורה הראשונה מעבירה תחושה של עייפות, חוסר אנרגיה ואפילו אימפוטנטיות – מדובר בשתיקה, באי-אמירה, וגם זאת בנוגע למה שנותר לאחר שרוב הדברים כנראה נאמרו כבר. בשורת השיר יש אווירה של סיום ושל סוף.

את התחושה הזאת מחזקת השורה השנייה, שבה המשורר או הדובר מגדיר את עצמו כמי שהוא הכי "פחות נמר", כלומר מי שהוא הכי פחות אמיץ, נועז, אקטיבי. המשורר עושה שימוש בשפה העברית כסלנג ובמטפורה - כאמצעי רטורי, והוא מניח בצדק שלכל דוברי העברית ברור שכוונתו לאדם שהוא ההפך מאמיץ.

דוגמה שירית יפה לשימוש במטפורה של "נמר" היא שירו של דוד אבידן "ערב פתאומי" (הידוע בפתיחה שלו: "אדם זקן מה יש לו בחייו"), שבו האנרגיה והנעורים נמשלים לאנרגיה של נמר, ככתוב:

 

אדם זקן - מה יש לו בעיניו?
אם יתרכז, יצוף בו זכר קרב
רחוק, צמא נגודים וכשרון
וסכויים תלולים, עד שקרב
יום שכחה. עכשו מן הגרון
עולים בזהירות, כסירים,
כמה מן הבטוחים בחרחוריו,
כמו נהמות נמר צעיר בסתו

אדם זקן - היכן כל נמריו?
הוא עוד יצא לציד יום אחד,
כשהירק יהיה ירקשחור,
עם כח רב ונסיון מעט
הוא עוד יצא לציד יום אחד
. את השנים ישאיר מאחוריו
כמו כביש ארך, שנעזב, עיף,

 

שורת השיר השלישית מוסיפה ומעשירה את תוכנו. המשורר מגדיר בה את עצמו כמי שהוא "החתום מטה", בהגדרה שנלקחת משדה סמנטי אחר לגמרי, של מסמכים רשמיים, אולי ממשלתיים, אולי של משרדי עורכי דין. בכך, לכאורה, הוא מרמז על סיכום חייו בדרך של טקסט פורמלי ויבש, סיכום שנרמז כבר בשורתו הראשונה של השיר.

האומנם סיכום חיי המשורר הוא יבש ופורמלי?

 

כמו כן, הדובר/המשורר מתאר את עצמו כמי שחי לא את המציאות עצמה, לא את העולם הריאלי, אלא חי מציאות פנימית שאין לה קיום מחוץ לגופו. עבורו העולם החיצוני קיים בחלומו בלבד. לדבריו, עובדה זו הייתה במהלך חייו מקור כוחו וגדולתו ועכשיו היא הסיבה לתבוסתו, אך איננו יודעים מדוע, ובאיזו גדולה ובאיזו מפלה מדובר. אולי המפלה קשורה לדברי המשורר בתחילת השיר, כי לא ידבר יותר וכי הוא אינו נמר, הוא אולי אפילו פחדן!

אפשר לנחש כי הבריחה של המשורר מהריאליה או ההדחקה שלה העניקה לו כוח, אפשרה לו לשרוד ואפילו לפעול עם אנרגיה, אך ברגע מסוים היא התנתקה מהמציאות עד כדי כך שהפסיקה להיות אפקטיבית וגרמה לאובדנו.

ואם כך, אולי אפקטיביות הרטוריקה הנרמזת בשמו של השיר היא כוזבת, אם אפקטיביות תפיסת המציאות מאבדת מתוקפה? מה גם שכבר בשורתו הראשונה של השיר הרטוריקה מאבדת מכוחה, כי "מה שנותר לי לומר כבר לא ייאמר"?

ומה קורה לאמירה ולדיבור? – האם בסופו של דבר אומרים את מה שצריך לומר, או ששותקים אותו?, ומהו אותו דבר שחשוב לומר או שהוא חשוב מספיק כדי להתייחס אליו?

המשורר משתמש גם באמצעי רטורי של חזרה, שמודגשת על ידי חריזה בסופי השורות ואפילו בתוכן, ככתוב: "גולגלתו, גדולתו, מפלתו". חזרה זו, המדמה עולם מסודר ומאורגן, נראית לנו כבר בשלב זה של קריאת השיר לא מדויקת ואולי אפילו מטעה, לנוכח כישלון אפקטיביות הרטוריקה ותפיסת המציאות, הנרמזת בשורות הבית הראשון של השיר.

 

בית שני

הבית השני מחורז כמו הבית הראשון, ובכך מדמה מציאות מאורגנת ושיטתית. אלא שכבר למדנו כי המציאות המתוארת בשיר מורכבת ולא פשוטה.

השורה הראשונה של הבית השני מעצימה את השורה הראשונה של הבית הראשון. לא רק שהמשורר אינו מדבר, כפי שנאמר בפתיחת השיר, אלא שהוא שותק כבר שנים, ושתיקה זו עוטפת את הבית השני כולו – היא פותחת אותו וגם מסיימת אותו בשורותיו האחרונות. 

 

               ומה נמצא בין שתי השתיקות של הסטנזה השנייה?

 

ישנם רעש והמולה בלתי פוסקים, והמון רגשות מעורבבים של תקווה ושל ייאוש. נראה שהמשורר לא רואה את הדיבורים האלה בחיוב, כי לדבריו "מפיצים המון חוכמות בגרוש", כלומר אלה אמירות שנדמות לחוכמות אך אינן כאלה. ייתכן שזה מה שמסביר את השתיקה ההולכת ונמשכת בחיי המשורר וגם במהלך השיר.

החיים אומנם מוצגים כמלאי רגש ומורכבים – "כל סוגי התקוות וגוני הייאוש", אבל הדיבור הרב והמלא רגש לא מביא להקלה או לפתרון הלחצים ובאותה נשימה, גם השתיקה שהיא ההפך מהדיבורים איננה התרופה לכך, כפי שהמשורר כותב בסיומו של השיר, "השתיקה די נעימה, אך יש לה חיסרון – מה שלא נאמר עומד בגרון". המשורר נמצא בין הפטיש לבין הסדן; אוי לו מהדיבור, ואוי לו מהשתיקה. אומנם כבר בשורת השיר הראשונה הוא קובע שבדילמה הזו הוא בוחר בשתיקה – "מה שנותר לי לומר כבר לא יאמר", אבל לא נראה שזו בחירה שפותרת את בעיית הדיבורים האין-סופיים והריקים.  

את המסר של מגבלת הדיבור מעביר המשורר גם באמצעות הכנסת חלק גדול מהשיר לתוך סוגריים. כיוון שכוחו של הדיבור מוגבל, הרי גם אם נעשה בו שימוש הוא מוגבל, חלש, לא מודגש. גם המעבר בבית הראשון מדיבור בגוף ראשון לדיבור בגוף שלישי נועד להקטין את משקלו של הדיבור בבחינת: איני מדבר מליבי הכואב והמורתח, אלא כמי שמסתכל על עצמו מהצד, בעוצמת רגשות מוחלשת.

ראוי שנאמר לעצמנו כי לשתיקה משמעויות שונות, ואין היא אימפוטנטית בהכרח, כפי שהיא מוצגת בשיר. לעיתים היא יכולה להיות פורייה ומתגמלת, כפי שהיא מופיעה בשירו היפהפה של המשורר אברהם בן יצחק, "אשרי הזורעים ולא יקצורו", ככתוב:

 

אשרי היודעים אשר יקרא ליבם ממדבר

ועל שפתם תפרח הדומייה.

 

אשריהם כי ייאספו אל תוך לב העולם

לוטי אדרת השכחה

והיה חוקם התמיד בלי אומר.

 

 

במהלך השיר תיאר לנו המשורר את קורות דיבורו ושתיקתו כלהלן: 

תחילה המשורר שתק, ועולמו היה פנימי בלבד. לאחר שהבין כי קיים עולם שמחוצה לו וכי ההתעלמות ממנו היא מעשה של פחדנות, ייתכן שניסה ליצור קשר עם אותו עולם אך כשל, כי הבין שהוא מלא ב"המון חכמות בגרוש", בריקנות ובפטפוט חסר-משמעות. כיוון שכך, המשורר בחר בשתיקה אבל שתיקה זו נתקעת בגרונו ומשאירה אותו בודד.

ולכן, מה שהיה פעם גדולת המשורר הפך למפלתו. פירושה של הגדולה הוא, שפעם הוא חי בעולם משלו שאינו תלוי באנשים אחרים וחייו היו מלאים ולא חסרים. ייתכן שהמשורר רומז בכך לחיים של כתיבת שירה, שהיו אוטונומיים ובלתי תלויים בשיתוף פעולה עם אחרים. אולי מתייחס המשורר לשנים הראשונות שבהן כתב שירה, שנים של עושר יצירתי בחברותא עם המשוררים יונה וולך ויאיר הורביץ, שנים של נוכחות חזקה בפרהסיה הישראלית.

ואילו פירושה של המפלה הוא, שפגה האשליה של המשורר כי הוא יכול לקיים עולם נפשי אוטונומי משלו, ללא צורך בחברתם של בני אדם אחרים.

יכול גם להיות שהמשורר מעיד כאן על חולשת השירה המשקפת את העולם הפנימי, אותה שירה שהוא נשען עליה כל ימי חייו. ויזלטיר מוכר לנו כמשורר חילוני הדוחה אמונה דתית כי היא אשליה, ואשר נאחז בבדידותו מול אמונות ואידיאולוגיות חברתיות. אבל ייתכן שוויזלטיר מודה בשירו, כי גם עמידתו הבודדת העקרונית כבר איננה מספיקה, ששירתו גם היא סוג של אשליה כמו האשליות שהוא יוצא נגדן, כמו קיומן של השגחה אלוהית או אידיאולוגיה שבני האדם מאמינים כי הן ייטיבו עימם. בבגרותו, ויזלטיר מתקשה לפגוש במשמעות – לא זו הקיימת בתוכו פנימה, ולא זו הקיימת באינטראקציה בין בני האדם.

במובן זה, כל תכליתו של השיר היא לא לשיר, לא לדבר, ובכך הוא מוותר על עוצמתו העיקרית של המשורר -  השימוש במילה.

 

בשנים 2010-1963 כתב ויזלטיר כ-16 ספרים, בהם הספר "מרודים וסונטות" שבו מופיע שיר זה, ואילו מאז ועד היום פרסם ספר אחד בלבד. האם מקרה הדבר, או שאובדן המשמעות גרר אחריו גם שתיקה בפרסום שירים?

ועל כן, אם בהתחלה שאלנו את עצמנו האם שמו של השיר מעיד על כך שהוא עוסק בקנקן ולא במה שיש בו/עוסק בצורה ולא במהות, הרי שהתברר לנו שההפך הוא הנכון. השיר עוסק במהות, במשמעות הקיום ובדרך לחיות את החיים – לבד או בקשר עם אנשים, במשמעות השירה ובתרומתה למשמעות החיים. ולכן, כוחו של השיר במהות המסר הקיים בו. אם יש בו רטוריקה, היא לא מתבטאת בצורתו של השיר ובקנקנו, אלא בכך שהמשורר כבר יודע את התשובה לשאלות המשתמעות העולות ממילות השיר - תשובה מטרידה ובלתי מספקת.

ואולי, למרות שכך הוא הדבר, השיר הוא דווקא ניסיון פרדוקסלי של המשורר להגיע את בני האדם האחרים, אל אלה שקוראים את השיר. הם אלה שאולי יאמרו למשורר שהוא טועה, או לפחות טועה בחלקו, שטוב היות האדם משורר וכותב שירים ועם זאת לא טוב היות המשורר לבדו לגמרי, וששיריו לא נועדו למגירה אלא נועדו לאנשים שיקראו אותם. 

 

שיר שני

סונטה מאוהבת

 

אינך יודע כלום. ואיך תדע?
האשר החדש הוא סוד חתום.
אך כל המבואות פתוחים. מאום
לא ימעידך. ראיתך חדה
גם בלי לראות. הו עטלף יתום!
מה קל ואורירי הוא העולם.
איך ההקיץ נושק את הנחלם.
הרוי חסן כל כך, חכמת התם
פותרת כל חידה מבלי משים
וממלאה את המזוה והנשמה 
ביד קלה. חיים נעלסים
מזמנים לך, מנחת ברכה
מקהל אלים המאהב בך
ובה, גם עירמים גם מכסים..

 

 

 

מהי הסונטה?

הסונטה היא שיר לירי בן 14 שורות, הנכתב על פי כללים הדוקים ונוקשים. היא נולדה בתקופת ימי הביניים ונועדה להפגין את כישרונו של המשורר על ידי יציקת רגש ויופי לתוך תבנית נוקשה של כתיבת שיר. בסונטה ישנם שני בתים בני ארבע שורות כל אחד, ושני בתים בני שלוש שורות כל אחד. בשני הבתים הראשונים, השורות הראשונה והרביעית/אחרונה של כל בית מתחרזות בסופן, וכך גם השורות השנייה והשלישית. בשני הבתים האחרונים, השורה האחרונה בכל בית מתחרזת עם חברתה.

ישנן סונטות שונות, בהן זו השייקספירית, הפטררקית, הפושקינית, וגם זו העברית שנכתבה על ידי לאה גולדברג, טשרניחובסקי ועמיחי. לאה גולדברג העניקה לסונטה את שמה סונטת זה"ב – בגימטריה 14, ביטוי למספר השורות בסונטה.

למילה סונטה יש מוניטין יוקרתי של אצילות ומסורת, ואולי זו הסיבה שזה גם שמה של מכונית הפאר מקבוצת חברות הרכב הדרום קוריאניות "יונדאי".   

היופי בסונטה הוא, כאמור, יכולתה המופלאה להעניק תוכן של חיים לצורת שיר נוקשה, ולהפיק תנועה, זרימה וגמישות בתוך התבנית הזו של מיטת סדום, כפי שעושה זאת כאן הסונטה של ויזלטיר.

 

כשאנחנו קוראים את הסונטה הזאת מתגלה לעינינו מבט אחר לגמרי של המשורר על העולם ועל כוחה של השירה, לעומת מבטו בשיר הקודם.

 

אם ב"סטנזות רטוריות" הכול סגור, והשתיקה כמו הדיבור מאכזבים, הרי שכאן הכול פתוח וזורם; אם שם אין התאמה בין המשורר למציאות ולחיים, הרי כאן העטלף העיוור ביום הוא יתום, כי המשורר אכן רואה את החיים ואינו לוקה בעיוורון; אם שם המשורר חי רק בעולם הנחלם ולא במציאות,  הרי שכאן קיימת גם מציאות – "ההקיץ נושק את הנחלם"; אם שם החוכמות ריקות וחסרות משמעות הרי שכאן החוכמה פותרת כל חידה וממלאה את הגוף ואת הנפש - "ממלאה את המזווה והנשמה".

ואם שם תש כוחה של השירה, הרי שכאן השירה בדמותה של הסונטה אכן מאוהבת בחיים, והחיים הם חגיגה שופעת אהבה ואושר ושמחה. זהו שיר על אושר שכצעיר אולי אינך יודע שיבוא – "האושר החדש הוא סוד חתום אך כל המבואות פתוחים", אבל הוא יבוא! על מציאות שמגשימה חלום יפה- "איך ההקיץ נושק את הנחלם", על תום שהוא חכם, על ראייה חדה של המציאות גם כאשר יש לילה, ועל סיפוק גופני ונפשי גם יחד.  

אפילו האלים מאוהבים בך!

ואם המשורר פרסם את שירו הראשון כשהיה בן 68 ואילו את שירו השני פרסם השנה כשהוא בן 80, הרי שלאדם זקן יש הרבה בחייו, שלא כפי שחשש אבידן.

תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב