ירושה על פי צוואה או ירושה על פי דין ? 

נביט אחורה בזמן ונפגוש כבר בספר בראשית משמעות לעניין הירושה והיורש. 

"ויאמר אברם--הן לי, לא נתתה זרע; והנה בן-ביתי, יורש אתי.  ד והנה דבר-יהוה אליו לאמר, לא יירשך זה:  כי-אם אשר יצא ממעיך, הוא יירשך. " (ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ג)

גם בדורנו במרחק שנות אור מימיי בריאת העולם עולים שאלות לעניין הירושה והיורשים - אדם שנפטר ולא הותיר צוואה חוקית, מי הם יורשיו? אדם שנפטר והותיר צוואה ולא כלל בצוואתו נכס מסוים- מה הדין - מי יורש? מאומץ יורש?  

ככל ואדם נפטר ולא הותיר צוואה חוקית, הירושה היא על פי דין, נמצא הוראות של העברת ירושתו בחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") ולפיו: היורשים הם: בן זוגו במועד פטירת המוריש, ילדי המוריש וצאצאיהם (נכדים, נינים), הוריו של המוריש וצאצאיהם (אחים) הורי הוריו וצאצאיהם (סבא וסבתא, דודים) (ס' 10 לחוק)  – ילדי המוריש קודמים להוריי הנפטר והוריו קודמים להורי הוריו (ס' 12 לחוק).

מי שאומץ כדין, הינו ילדו של המוריש ולכן הינו יורש (ס' 16 לחוק) גם יורש על פי דין שטרם נולד יורש אם מועד לידתו חל בתוך 300 יום מיום הפטירה של המוריש (ס' 3 ב' לחוק).

במצב שלא קיימים/ לא נמצאו יורשים של הנפטר על פי דין – מי יורש?  ובמצב שקיימים בין החיים קרובים של הנפטר בעלי קשר דם שאינם מוגדרים בסדר היורשים על פי דין – מי היורש?

במקרים אלה כאשר לא נכתבה צוואה חוקית, נמצא כי המדינה תירש כיורשת על פי דין, עזבון הנפטר מועבר לידי האופטרופוס הכללי במשרד המשפטים (ס' 17 א' לחוק) 

בפסק דין בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב - יפו 691-04-14 , בעניין מנוחה, אלמנה ללא ילדים והמבקש, בנה של בעלה, עלה כהאי לישנא:

"המנוחה שימשה עבורו אמא לכל דבר ועניין משך למעלה משישים שנה והוא מכיר היטב את קשריה המשפחתיים...כלל הוא כי מי שתובע זכות בירושה, חייב להביא ראיות פוזיטיביות לכך שאין יורשים אחרים זולתו. יחד עם זאת, נוכח הקושי הרב להוכיח כי אדם מסוים אינו קיים - להבדיל מהוכחת מותו של אדם שקיומו ידוע - הכיר ביהמ"ש העליון גם באפשרות להסיק היעדר קיומם של יורשים אחרים על פי הנסיבות. ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט ש. לוין, ע"א 500/78 עזבון המנוח גולדה זימן ז"ל נ. זימן, פ"ד לד (3) 609, 614 : "

נקבע: "לאחר שיחלפו שלושים ימים ממועד הפרסום האחרון שיבוצע, וככל שלא תתקבל תגובה אינפורמטיבית, ניתן יהיה להגיש פסיקתא לחתימתי ולפיה המדינה הינה היורשת אחר המנוחה בשלמות. לפסיקתא יצורפו המענה שניתן ע"י הסוכנות/הקונגרס היהודי בדבר הערים בהם נפוצה אוכלוסייה יהודית בעולם וכן העתק הפרסומים שבוצעו."

בפסק דין בבית משפט המחוזי בתל אביב יפו, תיק ו"ע 1221-07 , העוררים אח ואחות, היורשים שמרכז חייהם היה בפולין, המקרקעין הועברו לרשות האפוטרופוס הכללי, כ "נכסים עזובים", הכירה ועדת השחרורים בזכאותם של העוררים. ואולם בינתיים פרסם המינהל מכרז למכירת הזכויות בנכס, וב-2003 כבר נמכר הנכס לצדדים שלישיים. העוררים טענו כי אין מקום לחייבם בתשלום מס הואיל והאפוטרופוס הכללי והמינהל שללו את זכויותיהם במקרקעין. המכירה נכפתה על היורשים.

עלה מפסק הדין כהאי לישנא:

"... אף ^-עלפי שכל העניין נשוא הערר מציג את זרועות המדינה באופן לא ^-מחמיא, שכן לא נראה שנעשו מאמצים מיוחדים לאתר יורשים... עם זאת, היה על העוררים, מרגע שנודע להם על ה"ירושה", לנקוט צעדים משפטיים שיש בהם כדי להקפיא כל פעולה של האפוטרופוס ו/או מינהל מקרקעי ישראל.... עצם חתימת ההסכם בין המינהל לעוררים מהווה אישור לכך שהתשלום שנתקבל אצל העוררים אינו פיצוי בעלמא, אלא בעל זיקה ישירה לנכס מקרקעין שהיה ב"נאמנות" של האפוטרופוס ולאחר מכן של מינהל מקרקעי ישראל..."

נקבע, שנשוא הערר נכנס למסגרת של חוק המיסוי ולא פיצוי ועל אף הצער שבדבר ברוב דעות הוחלט לדחות את הערר של היורשים.

בפסק דין 3510-02, 3500-02 בעניין ירושת עזבון מנוחה שנספתה בפיגוע, "שניים שמתו כאחד",   

סדר הפטירות בין המנוחה ובעלה - לא הוכח. המדינה היא "יורשת ספק" - יורשת רק אם בעל המנוחה נפטר לפני המנוחה.

נקבע כי:

" מעמדה כיורשת על פי דין נקבע על פי הסדר מיוחד שבסעיף 17 לחוק הירושה. העובדה שמעמדה כיורשת לא נקבע בסעיפים 16-10 לחוק אינו גורע ממעמדה ככזו ויתכנו בהחלט מצבים בהם המדינה תירש. זו מצוות המחוקק וטרונייתו של ב"כ יורשי בעלה של המנוחה אינה במקומה בענין זה.משכך, בסיטואציה של "שניים שמתו כאחד" - על פי הוראת סעיף 9 (א)(3) לחוק הירושה ירשו את המנוחה יורשיה על פי דין ובאין לה יורשים על פי סעיפים 16-10, תירש אותה המדינה. ליורשי בעלה של המנוחה אין כל חלק ונחלה בעזבונה."

בערעור אזרחי בבית משפט המחוזי ע"א 3245-03 , עלה כי

המערער והמנוח שניהם גברים יהודים, חיו כבני זוג, קיימו משק בית משותף, חיו כידועים בציבור לאורך שנים רבות, למנוח לא היו קרובי משפחה הזכאים לרשת אותו על פי דין. עמדת המשיב, האפוטרופוס הכללי, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה הייתה כי המערער אינו זכאי לרשת את עזבון המנוח.

עוד עלה מפסק הדין כהאי לישנא :

"יש להביא בחשבון עובדות ומצבים מסויימים, אולם הפתרון המתאים לגביהם בעניני ירושה הוא הענקת זכויות על-ידי צוואה, ודרך זו פתוחה לכל מוריש... ..בשל מערכת היחסים ביניהם, לא ברור מדוע הם לא פנו לערוך צוואות הדדיות, האחד לטובת רעהו... על פי ההסדר הדיוני בין הצדדים, שמורה למערער הזכות לטעון לזכותו בירושה מכוח סעיף 17 לחוק. על פי הוראה זו מסורה לשר האוצר הסמכות להעניק מנכסי העזבון לאלה המנויים שם. נראה שסעיף קטן )3( להוראה האמורה יכול לחול על המערער ואנו ממליצים בפני השר כי ישקול באהדה פניה מעין זו מצד המערער, אם תבוא, לפחות ככל שהיא תתייחס לדירה ובכך יבוא מזור למצוקתו האישית של המערער."  הערעור נדחה, המדינה תירש את עזבון המנוח.

יוצא אפוא, שקיימת חשיבות לעריכת צוואה חוקית וזאת ככל ומוריש מבקש להחליט ולצוות מה יעשה בעזבונו מבלי שהדין, אחרים יחליטו ויעשו זאת בעבורו. בצוואה ניתן לנשל קרוב משפחה, לקבוע בצוואה חלוקה שאינה שוויונית מסיבות שונות, להוריש, להעניק זכויות למעגל יורשים שאינם על פי דין. 

אין במידע שלהלן או בכל חלק ממנו להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי או המלצה או חוות דעת או אחר ובכל מקרה, יש לפנות לייעוץ אצל עורכי דין בתחום על מנת לקבל חוות דעת אישית.