מדי שנה נאלצות למעלה מאלף נשים בישראל לצאת לחו"ל לצורך קבלת תרומת ביצית מתורמות במדינות אירופה. מדובר בזוגות שנמצאים לרוב במצב נפשי קשה, לאחר שניסיונותיהם להרות בדרכים אחרות לא צלחו ותרומת הביצית, שאין ודאות שאכן תצליח, היא תקוותם היחידה.
בעוד שטיפולי הפריה חוץ גופית בארץ כלולים בסל הבריאות במגבלות מסוימות, הרי שתרומות הביצית בחו"ל נמצאות מחוץ לסל ולהוציא השתתפות סמלית למתח שבו נמצאים הזוגות ולשהייה באונס בחו"ל נוספת הוצאה כספית כבדה.
עלותו של מחזור טיפול היא כ-25 אלף שקל וכוללת בתוכה את ההוצאות הרפואיות לצוות הרפואי בארץ ובחו"ל, טיסה לחו"ל ושהות בבית מלון, תגמול התורמת והוצאות נוספות. בחלק מהמקרים נדרשת האישה לחזור על הטיפול מספר פעמים וההוצאות מרקיעות שחקים. כל זאת בלי לקחת בחשבון את אובדן ימי העבודה של האישה ולעיתים גם של הבעל שמתלווה אליה.
מצב זה אינו גזירת גורל. לפני מספר שנים התירה המדינה ביצוע תרומות ביצית בישראל, אך קבעה מגבלה שרק נשים שנמצאות בעיצומם של טיפולים תורשינה לתרום לאחרות. מגבלה זו הופכת את ההיתר לבלתי ישים. אישה שנמצאת בטיפולים מתישים ומכאיבים דואגת מטבע הדברים בראש ובראשונה לעצמה. אם יהיו לה ביציות "מיותרות" בטיפולים הן תופרנה ותשמרנה כעוברים לטיפולים עתידיים.
אין שום סיבה שמדינת ישראל תתעלל ביודעין בזוגות שנמצאים במצב קשה ותחייב אותם להוציא סכום של מעל ל-30 מיליון שקל בשנה בשביל התקווה להפוך להורים. לו זה היה המצב בתחומי רפואה אחרים היה עולה קול זעקה, אולם במקרה הזה הזוגות מעדיפים לסבול בשקט. יתכן שהסיבה לכך היא שאף אחת לא מעוניינת לפרסם בראש חוצות את הזדקקותה לתרומה.
החוק במתכונתו הנוכחית משרת אינטרסים של גורמים רבים: המגזר הדתי לא שש להקל על נושא התרומות, עשרות רופאים ומרכזים רפואיים עוסקים בתחום ומתפרנסים ממנו ומעדיפים שהמצב יישאר כמו שהוא ולמערכת הרפואית נוח יותר שהנושא יישאר מחוץ לסל הבריאות.
התרת ביצוע תרומות ביצית בישראל,מתורמת שאינה בטיפולי פוריות, תאפשר הפחתת העלויות בקרוב למחצית ובתוך כך את אובדן ימי העבודה שכרוך בנסיעות. אין שום סיבה שהמדינה לא תיקח על עצמה במקביל את מימון ביצוע התרומות בישראל במסגרת סל הבריאות ותאפשר לזוגות לפנות את משאביהם הנפשיים להצלחת הטיפולים, בלי להיקלע לקשיים פיננסיים.
בעוד שטיפולי הפריה חוץ גופית בארץ כלולים בסל הבריאות במגבלות מסוימות, הרי שתרומות הביצית בחו"ל נמצאות מחוץ לסל ולהוציא השתתפות סמלית למתח שבו נמצאים הזוגות ולשהייה באונס בחו"ל נוספת הוצאה כספית כבדה.
עלותו של מחזור טיפול היא כ-25 אלף שקל וכוללת בתוכה את ההוצאות הרפואיות לצוות הרפואי בארץ ובחו"ל, טיסה לחו"ל ושהות בבית מלון, תגמול התורמת והוצאות נוספות. בחלק מהמקרים נדרשת האישה לחזור על הטיפול מספר פעמים וההוצאות מרקיעות שחקים. כל זאת בלי לקחת בחשבון את אובדן ימי העבודה של האישה ולעיתים גם של הבעל שמתלווה אליה.
מצב זה אינו גזירת גורל. לפני מספר שנים התירה המדינה ביצוע תרומות ביצית בישראל, אך קבעה מגבלה שרק נשים שנמצאות בעיצומם של טיפולים תורשינה לתרום לאחרות. מגבלה זו הופכת את ההיתר לבלתי ישים. אישה שנמצאת בטיפולים מתישים ומכאיבים דואגת מטבע הדברים בראש ובראשונה לעצמה. אם יהיו לה ביציות "מיותרות" בטיפולים הן תופרנה ותשמרנה כעוברים לטיפולים עתידיים.
אין שום סיבה שמדינת ישראל תתעלל ביודעין בזוגות שנמצאים במצב קשה ותחייב אותם להוציא סכום של מעל ל-30 מיליון שקל בשנה בשביל התקווה להפוך להורים. לו זה היה המצב בתחומי רפואה אחרים היה עולה קול זעקה, אולם במקרה הזה הזוגות מעדיפים לסבול בשקט. יתכן שהסיבה לכך היא שאף אחת לא מעוניינת לפרסם בראש חוצות את הזדקקותה לתרומה.
החוק במתכונתו הנוכחית משרת אינטרסים של גורמים רבים: המגזר הדתי לא שש להקל על נושא התרומות, עשרות רופאים ומרכזים רפואיים עוסקים בתחום ומתפרנסים ממנו ומעדיפים שהמצב יישאר כמו שהוא ולמערכת הרפואית נוח יותר שהנושא יישאר מחוץ לסל הבריאות.
התרת ביצוע תרומות ביצית בישראל,מתורמת שאינה בטיפולי פוריות, תאפשר הפחתת העלויות בקרוב למחצית ובתוך כך את אובדן ימי העבודה שכרוך בנסיעות. אין שום סיבה שהמדינה לא תיקח על עצמה במקביל את מימון ביצוע התרומות בישראל במסגרת סל הבריאות ותאפשר לזוגות לפנות את משאביהם הנפשיים להצלחת הטיפולים, בלי להיקלע לקשיים פיננסיים.
ד"ר איליה בר עומד בראש המרכז הרפואי לפוריות, שעוסק בטיפולי הפריה חוץ גופית עם התמחות במקרי אי פוריות קשים וכן בתרומות ביצית בחו"ל ואבחון גנטי. מידע נוסף ויעוץ במוקד הטלפוני: 1-800-2000-02 ובאתר: www.global-ivf.com
