ככה מבקשים סליחה?! - על סעד ההתנצלות בתביעות לשון הרע 

שופט בית משפט השלום באשדוד, יהודה ליבליין, פסק לאחרונה כי נתבעת בלשון הרע תשלם פיצויים בסך 40,000 ש"ח אך אם תתנצל תשלם רק 20,000 ש"ח (ת.א 16610-03-18 עמותת בית אבות אשדוד נ' יובל כהן, פסק דין מיום 12.02.2020). באופן דומה, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים (בדימ'), משה דרורי, פסק כי נתבע ישלם פיצוי בסך 100,000 ש"ח ואולם אם יפרסם התנצלות הפיצוי יופחת לסך של 60,000 ש"ח (ע"א 13661-10-12 משה באדר נ' דוד בנימין, פסק דין מיום 20.11.2013).

סעד ההתנצלות בתביעות לפי חוק איסור לשון הרע הגיע לסף דלתו של בית המשפט העליון מספר פעמים ואולם יצא משם ללא הלכה.

החוק דווקא ברור בעניין זה. בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק)קיימים מספר סעדים שניתן לקבל מבית המשפט. בראש ובראשונה, סעד הפיצויים. מעבר לכך, סעיף 9 בחוק מונה סעדים נוספים ובהם איסור הפצת הפרסום הפוגעני או החרמתו (ניסוח זה ארכאי ונועד בעיקר לפרסומים בספרות, עיתונות או כרזות, עידן ועידנים לפני המרחב הוירטואלי; נדמה כי ניתן להקיש מכך סעד של מחיקה כאשר מדובר בפרסומים מקוונים), וכן סעד של פרסום תיקון או הכחשה או פרסום פסק הדין. בנוסף, ומכוח פקודת הנזיקין, ניתן לבקש סעד זמני או קבוע של מניעת פרסום פוגעני.

סעד של התנצלות לא קיים בחוק.

אין המדובר בהשמטה מכוונת. בעת חקיקת החוק, בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, המחוקק דווקא הכניס להצעת החוק סעד של התנצלות ואולם חזר בו עובר לחקיקת החוק. שר המשפטים דאז, דב יוסף, נאם במליאת הכנסת ביום 16.7.1963 בקריאה הראשונה של הצעת החוק והתייחס לסעד ההתנצלות: "בהצעתנו הקודמת דובר גם על פרסום התנצלות. אך בשיקול נוסף נראה לנו שאין לכפות התנצלות של בעל לשון הרע על-ידי צו של בית המשפט; להתנצלות נודע ערך רק אם היא ניתנת מתוך הכרה בעוול" (דברי הכנסת 37, עמ' 2403).

חשוב לציין כי המדובר בסעד של כפיית-התנצלות. להבדיל, כאשר מפרסם דיבה מבקש להתנצל על פרסומו, הרי שהדבר רצוי וראוי. יתרה מכך, התנצלות כזו עשויה להוות שיקול לקולא בפסיקת הפיצויים (סעיף 19 לחוק).

למרות שלשון החוק ברורה וההיגיון שבצידה רב, בתי משפט ברחבי הארץ מחייבים נתבעים להתנצל. ישנם מקרים שבהם בתי המשפט אף מנסחים את נוסח ההתנצלות, כאמור – בניגוד לחוק ולהגיונו. השופטים לייבלין ודרורי, בפסקי הדין שנזכרו לעיל, הלכו צעד קדימה וקבעו חישובי סליחות ותעריפי התנצלות.

נציין, כי בפסק הדין של השופט בדימ' משה דרורי, שנזכר לעיל, נקבע כי ניתן לחייב נתבע להתנצל במסגרת תביעת לשון הרע. השופט דרורי נסמך על המשפט העברי ובעיקר על פסק דין מבית המשפט העליון אשר דחה ערעור על חיוב של נתבע (עיתון גלובס) לפרסם התנצלות (רע"א 2783/01 גלובס פבלישר עיתונות בע"מ נ' עו"ד שמואל אריאלי (פסק דין מיום 5.4.2001). יחד עם זאת, יש לציין כי מדובר בפס"ד שבו שורה אופרטיבית אחת, הדוחה את הערעור בנימוק של "גלגול שלישי", מבלי שיש כל התייחסות לשאלת הסמכות. נדמה כי קשה להיבנות מפסיקה זו, הנוגדת את לשון החוק, את כוונת המחוקק ואת השכל הישר. עוד נציין, כי פסק דינו של השופט דרורי בוטל, הלכה למעשה, בערעור עליו במובן שבית העליון קבע, במסגרת הסדר פשרה לפי סעיף 79א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, כי חלף פסק הדין במחוזי, הפיצוי שנקבע יופחת לסך של 27,000 ש"ח (רע"א 613/14 בנימין דוד נ' משה באדר, עו"ד (פסק דין מיום 11.05.2015).

כאמור, בית המשפט העליון טרם אמר את דברו במפורש על סעד ההתנצלות. יחד עם זאת, בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פס"ד מיום 8.2.2012) נקבע בקשר לסעד התיקון או ההכחשה כי אפילו הוא צריך שיהיה מוגבל. בית המשפט העליון הצביע על הקושי בחיוב נתבע להביע את מה שאינו דעתו, וכך כתב השופט ריבלין: "החובה הפוזיטיבית להשמיע עובדות או דעות שאין המפרסם מסכים איתן – יש עמה פגיעה קשה וחמורה בחופש הביטוי ובחופש המצפון. חופש הביטוי במובנו ה"שלילי" – הזכות שלא להביע את מה שאינו דעתך. החיוב לפרסם עמדות שאין הדובר מסכים איתן כמוהו כאיסור להחזיק באותן עמדות. במובן זה חובת התיקון עשויה לגרום לפגיעה חמורה יותר בזכויות ובכבוד האדם של המפרסם מאשר הפגיעה הטמונה בפיצוי כספי ואף מאשר הפגיעה שנגרמת כתוצאה מצנזורה מוקדמת ... החובה לפרסם תיקון שאינו לרוחו של המפרסם כמוה כאמירה כי אסור לו למפרסם אף לחשוב את שחשב. בין איסור הפרסום לבין איסור המחשבה עובר קו אדום אשר על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לחצותו; כאשר נחצה הקו, חובה על בית המשפט לגזור את דברי התיקון כראוי ועל-פי הנדרש. אין להרחיבם אל עבר מרחב המחשבה". כאמור, הדברים מתייחסים לסעד התיקון או ההכחשה, המצוי בחוק ואשר עיקרו עובדתי. קל וחמור כאשר מדובר בהתנצלות.

מי שהתייחסה באופן מפורש ומפורט לסעד ההתנצלות היא שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודית שבח, שפסקה את המובן מאליו: התנצלות צריכה לבוא מהלב ואי אפשר להכריח אדם להצטער כשם שאי אפשר להכריח אדם לאהוב או לשנוא.

בהחלטה בת.א 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים נ' עיתון ישראל היום (החלטה מיום 06.02.2011) קבעה השופטת שבח: "לא ניתן לחייב נתבע בפרסום התנצלות מטעמים ערכיים . . .המשפט אינו אמור לעודד צביעות או הצהרות סרק שאין מאחוריהן דבר אמיתי . . .מחשבותיו של הנתבע אודות התובע, כמו גם רגשותיו כלפיו, אם חש הוא צער וחרטה, אם לאו, אינן רלבנטיות כלל וכלל, ואין בית המשפט כופה אותו להצהיר הצהרה שאינה תואמת את מחשבותיו, ואינו מעמידו במצב בו פיו ולבו אינם שווים. . . תיקון עוולת פרסום פוגעני ייעשה על דרך פיצוי הנפגע ופרסום ברבים כי מדובר בדברי בלע שאינם אמת, לא על דרך אילוצו של הפוגע להצהיר הצהרת חרטה, שכולה זיוף ושאין בה לבין האמת ולא כלום".

ואם נחזור להחלטתו של השופט יהודה לייבלין מבית משפט השלום באשדוד, נתהה – מה אמורה לעשות הנתבעת, שחויבה בפיצוי של 40,000 ש"ח ואולם יכולה לשלם רק מחצית הפיצוי אם תתנצל? האם עליה להיות צבועה ולקבל הנחה? ואם תחליט להתנצל, מה שווה הסליחה שלה? ככה מבקשים סליחה?!