על איזו ידידות אנחנו מדברים? - הסיפור ידידות מאת עגנון 

על איזו ידידות אנחנו מדברים? - הסיפור ידידות מאת עגנון

רקע

הסיפור "ידידות" פורסם בעיתון "דבר" בשנת 1932 בתוך קובץ של חמישה סיפורים שנקרא "ספר המעשים" (היום הוא נמצא בספר "סמוך ונראה"). עגנון התלבט רבות אם לפרסם את ספר המעשים בגלל אופיים המוזר של הסיפורים ולבסוף שאל בעצתו של דב שטוק/סדן שתמך בפרסומם (סדן היה אז עורך מוסף הספרות של עיתון דבר), וכך היה. ואכן, לאחר פרסום ספר המעשים, תגובת הקוראים הייתה צוננת, וטובי חוקרי עגנון לא ידעו כיצד לפרש את הסיפורים. כששאלו את עגנון האם הסיפורים עוסקים בנפשו של המחבר הוא ענה: "תשאלו את קורצווייל" (מי שהיה מפרשו הידוע), ואילו גרשום שלום ענה בריאיון טלוויזיה בשנת 1981 כי מדובר בחלומותיו של עגנון, שאותם חלם כאשר גר בביתו (כנראה לאחר שנהרס ביתו של עגנון במאורעות תרפ"ט).

כיוון שסביר כי חוקרי אותה תקופה היו חכמים כמונו, יש למצוא את קשייהם בפענוח הסיפור בהסבר אחר. ייתכן שהקושי לפענח את הסיפור בזמנו נעוץ באתוס אותן שנים ששם דגש על הפן הציבורי והקולקטיבי של החיים, ואילו עכשיו קל לנו להבין טוב יותר סיפור זה, המתמקד בעולמו הפנימי-הנפשי של הגיבור האינדיבידואל, על חלומותיו ואכזבותיו. 

גוף הסיפור

כבר שמו של הסיפור מושך את תשומת ליבנו, ומאותת לנו כי הוא יעסוק בנושא החשוב ידידות. אלא שמייד עולה השאלה למה התכוון עגנון. פעמים רבות כתב עגנון בכפל לשון והטעה את קוראיו התמימים ועל כן צצה השאלה האם סיפורו של עגנון עוסק בידידות, או שמא בנושא אחר. ואם אכן הוא עוסק בידידות, באיזו ידידות מדובר?

הסיפור נפתח בערבוביה רגשית מוזרה של שמחה ועצבות. המספר שמח מאוד שאשתו שבה הביתה והשיבה לו את תחושת הביתיות, אך מייד מתערערת שמחתו בדמות חשש מביקור אפשרי של חברים שישבית את שמחתו. כדי להימנע מביקור שכזה, יוזם המספר ביקור בביתם של חברים, שם ישלוט על זמנו ויוכל בכל רגע להיפרד מחבריו ולשוב לביתו.

לכאורה המספר רוצה לשמר את שמחתו על ידי הליכתו מביתו, אבל פתרונו אינו פתרון כי כבר גלום בו הריחוק מאשתו ומהאנשים שאליהם הוא הולך, כבר טמון בו ניתוק ולא חיבור. סיטואציה שכזו מוכרת לכולנו – אנו מדמיינים פנטזיה משמחת של פגישה עם אהובים וכשהיא מתממשת יש בה טעם של תסכול וחוסר מיצוי. אלא שעגנון מחריף תסכול זה בדמותו של המספר, שהוא בעל מציאות נפשית פנימית מסוכסכת. אם לא כן, יכול היה המספר להישאר עם אשתו בביתו ולהרגיש שמחה וביטחון.

המספר יוצא מביתו עם אשתו, ושניהם הולכים לביתה של מכרה שלהם, מרת קלינגל. ראשית, המספר מסביר ארוכות ובכעס מדוע אינו רוצה להיות מחויב לקשרי ידידות. כעסו משקף חרדה גדולה מחיבור לאחרים שעלול לבלוע אותו, והוא רואה חיבור בין אנשים כחיבור סימביוטי ובולעני, ולא כחיבור של שני סובייקטים העומדים כל אחד ברשות עצמו. 

בביקור פוגש המספר שלוש חברות של המארחת מרת קלינגל, האחרונה מאשימה אותו, כביכול בצחוק, בקשר עם נשים אחרות, והמספר עוזב את ביתה של מרת קלינגל בכעס גדול כשהוא גורר עימו את אשתו.

מה קורה אם כן בביקור?

ראשית, המספר מדגיש כי אינו רוצה שום קשר עם חברותיה של מרת קלינגל, שאותן פגש בביתה. גם עניין זה משקף את הניכור והריחוק של המספר, שאין להם דבר עם ידידות. עגנון אף רומז שהניכור הזה מגיע לידי שנאה, בכך שהוא כותב כי "קודם לימות המלחמה [הכוונה למלחמת העולם הראשונה], עדיין לא היו הבריות דבובין [שנואים] זה לזה" ובמשתמע, עכשיו הם שנואים זה לזה.

שנית, מרת קלינגל מוצגת כאישה הרודפת אחרי הכבוד, ואשר קונה לה ידידים כדי שיטפחו רגש כבוד זה. אם נרצה, אפשר למצוא זאת אף בשמה. עגנון מעניק לעיתים קרובות לספריו ולגיבוריו שמות בעלי משמעות, ישירה או אירונית. כך, למשל, הנובלה שלו "סיפור פשוט" רחוקה מלהיות פשוטה. אף כאן, קלינגל פירושו פעמון בגרמנית, שפתו של עגנון, ולקוראי העברית מזכיר השם מייד את האמרה הארמית: איסתרא בילגינה קיש קיש קריא – כלומר, מטבע בכד מרעיש מאוד (יותר מכד מלא מטבעות); לאמור, מרת קלינגל מקיימת ידידות שלא לשם ידידות אלא לשם הכבוד, וידידותה מזויפת.

לעומתה, מראה לנו עגנון ידידות מסוג אחר. המספר הכועס חושב על אשתו ש"נצטערה על שבאתי לידי כעס". לפי מה שהמספר חושב, לאשתו אכפת ממנו והיא איננה רוצה שיכעס ויצטער. זו ידידות של אמת, ודאי בנסיבות שבהן יכלה אשתו לכעוס עליו לאחר ששמעה על קשריו עם נשים אחרות.

עגנון מספר לנו על ידידותה המזויפת של מרת קלינגל לאשתו של המספר, ועל ידידותה האמיתית של אשת המספר אליו, לפחות על פי מחשבותיו. מה עגנון עושה כאן?

זו דרך עבודתו של עגנון. עגנון אינו אומר לקוראים במפורש מה כוונתו, אלא אומר זאת בעקיפין. כיצד? בכך שהוא מראה לקוראים אנשים בהתנהלותם, ועל ידי השוואה בין ההתנהלות שלהם, עגנון מראה את אופיים. כדי לחדד עניין זה, עגנון מתבל את תיאוריו באירוניה.

עגנון יכול היה לומר שמרת קלינגל אגוצנטרית ושאשתו של המספר היא ידידה אמיתית שלו. אבל במקום זאת הוא אומר לנו במפורש שמרת קלינגל היא ידידה גדולה של אשת המספר, ובמקביל מוכיח באמצעות תיאור התנהגותה של מרת קלינגל שלא רק שהיא איננה ידידה של אשתו של המספר, אלא שייתכן והיא האויבת שלה, ולעומתה מציג באור חיובי את התנהגותה של אשתו של המספר.

עגנון למד זאת מהתנ"ך. כך, לדוגמה, בספר בראשית לז, לט-מא נכתב סיפורו של יוסף ממכירתו לישמעאלים ועד עלייתו לגדולה כמשנה לפרעה מלך מצרים. במהלך הסיפור נכלא יוסף בבית הסוהר, לאחר שאשת אדוניו פוטיפר מנסה לפתותו אך נכשלת בכך, וכנקמה מעלילה עליו שניסה לפתותה. אלא שבפרק לח, באמצע סיפורו של יוסף, משתרבב לו הסיפור על יהודה אחיו של יוסף, על שלושת בניו של יהודה ער, אונן ושלה, ועל כלתו תמר הנשואה לער. ה' הורג את ער ואת אונן, ותמר נשארת באלמנותה, מחכה ששלה הקטן יגדל כדי שייבם אותה כמצוות ההלכה. אלא שהשנים נוקפות והייבום לא מתממש. תמר מתחזה לפרוצה ושוכבת עם יהודה, והוא אינו מזהה שזו כלתו. כאשר נודע ליהודה שתמר הרתה הוא מצווה לשרוף אותה כיוון שהוא חושב שזנתה, אלא שהיא מוכיחה לו שהילד שלו, ויהודה מודה בצדקתה ובאחריותו למעשה.  

מה עושה הסיפור הזה כאן? לכאורה אין שום קשר בין הסיפור על יוסף לבין הסיפור על יהודה ותמר. אלא שהתנ"ך, לא במפורש אבל בדרך של השוואה, משבח את יוסף הצדיק שעמד בפיתוייה של אשת פוטיפר. זאת, על ידי כך שהוא מראה לנו את התנהגותו של יהודה בצמוד להתנהגותו של יוסף. 

לאחר שהמספר ואשתו עוזבים את ביתה של מרת קלינגל הם פוגשים בדרך שלושה בני אדם, אשתו פורשת לביתם והמספר מוצא בבגדו מכתב, קורא אותו ואחר כך קורע אותו.

והנה מתממש החשש שצץ בנו, הקוראים, בראשיתו של הסיפור, מפני הליכת המספר ואשתו מביתם. האישה עצובה ועוזבת את בעלה המספר וכך, המספר שחיפש שלווה לא הצליח להשיגה. הסיפור החל בבית שאינו בית ושהולכים ממנו כדי להשיג שלווה, וממשיך עתה בכך שהמספר מחפש ואינו מוצא את הבית המטפורי שלכאורה נמצא אצל הידידים שהולכים אליהם.

המספר מתרץ את התנהגות אשתו בכך שהיא עייפה ועצובה, אבל אינו מודע לכך שהתנהגותה נובעת ממעשה שהוא עצמו יזם, ואשר עודד ניתוק מכול האנשים שהם פגשו בדרכם, ולבסוף  - גם לניתוק בין המספר לבין אשתו ובין המספר לבין ביתו.

כאן, לראשונה, מציג לפנינו עגנון את עיוורונו של המספר להתנהגותו שלו, וכול זאת – משום המציאות הנפשית הפנימית של המספר, המניעה את העלילה המנוכרת של הסיפור.

אחר כך קורא המספר מכתב, וקורע אותו, ומייד מזדקרת לעיני הקורא עובדה מוזרה. מתברר שהמספר שלח מכתב לעצמו! ככתוב בסיפור: ""אחר שקראתי את דברי קרעתי את המעטפת ואת המכתב".

ממעמד זה אנחנו למדים שני דברים חשובים. ראשית, אנחנו למדים על עומק החרדות של הגיבור ועל ניסיונו להבין את חייו, הבאים לידי ביטוי במכתב שהוא כותב לעצמו, ושנית - על המאמץ הכביר שהוא עושה כדי להישאר עיוור למציאות חייו. ישנן כאן קריאה וקריעה. הקריאה היא מעשה של חיבור וידיעה, והקריעה היא מעשה של אי-ידיעה ושל ניתוק. שתי המילים דומות בצלילן, אך מנוגדות בתוכנן.

הגיבור כותב לעצמו, כלומר רוצה לומר לעצמו משהו. ומהו אותו משהו הכתוב במכתב? זה הסיפור המכונן והאניגמטי על איוב, אלוהים והשטן.

דומה שפרשת איוב נותרה עלומה עבורנו היהודים, דתיים וחילוניים גם יחד. אלוהים מוסר את איוב התם והישר בידי השטן המאמלל את חייו וכשאיוב לא מבין מדוע, מופיע אלוהים בפני איוב במלוא הדרו ומפגין את עוצמתו וריבונותו בעולם. עדיין, אין בכך כדי לפתור את השאלה המוסרית הניצבת בלב פרשה זו.

נראה שעגנון מביא את פרשת איוב כסיפור מכונן על ברית שהופרה, הברית שבין איוב הצדיק לבין האלוהים, המפר ברית זו ומוסר את איוב לידי השטן. מה שעגנון אומר לנו הוא, שאפילו הברית שאלוהים כורת, אלוהים המוחלט והאינסופי, איננה מובטחת ומועדת להפרה.  אפילו הבית המטפורי של האמונה באל, הבית הזה אינו בית ואינו מבטיח שלווה וביטחון. ומכאן נובע שאין ברית שאפשר להסתמך עליה באופן אולטימטיבי, כולל הברית של המספר עם אשתו והברית שלה איתו. ודאי שהקשר/ברית עם חברים הוא רעוע ולא מובטח. זאת האמת האקזיסטנציאלית שכל בני האדם ניצבים לפניה, אבל מתקשים מאוד להכיר בקיומה.

בשפה העברית יש הבדל בין הביטויים "בן ברית" ובין "בעל ברית". בעל ברית הוא מי ששותף לך במעשה, אבל בן ברית הוא יהודי, בשונה מגוי. כלומר, יהדותו של היהודי מוגדרת על פי בריתו עם האלוהים והנה, הברית הזו שבירה. זו האמת שהמספר רצה לספר לעצמו, כתב לעצמו, שהחיים מכילים יחד חיבור ונפרדות, חיים ומוות, ביטחון ואיום. אבל הוא לא היה מסוגל להישיר אליה מבט, האמת הכאיבה מדיי, ולכן קרע את המכתב ונשאר בעיוורונו.

יתר על כן, כשהמספר קורע את המכתב, הוא גם קורע את עצמו מעצמו, כי הרי הוא היה זה ששלח מכתב לעצמו. כל המרכיבים האלה של החיים  - החיבור והנפרדות, הזרות והאינטימיות, אינם קיימים רק באינטגרציה שלנו עם האחרים, עם בן או בת הזוג, הילדים והחברים, אלא קיימים בנו עצמנו.

המספר עצמו אינו רוצה קשר עם האנשים שהוא ואשתו הולכים אליהם. הוא עצמו בורח מהאינטימיות עם אשתו בפתיחת הסיפור, אף כי שמח כל כך לבואה, בורח ממנה אל ניכור עם אחרים. אם כך, עלינו לומר לעצמנו, שבמספר עצמו יש ניכור וזרות, שמפניהם הוא בורח אל המכרים בחוץ, שגם הם מטרידים אותו ואפילו שנואים עליו. ושאולי הבעיה שהוא יצר עם אשתו איננה נעוצה בסיפור האמיתי או השקרי בנוגע למעשיו עם נשים אחרות, אלא בחוסר יכולתו של המספר לחיות עם מה שזר בתוכו, עם חוסר האינטימיות שלו עצמו עם רגשותיו.

כל זה מתבטא בקריעת המכתב, בפעולה האלימה של המספר שמרחיק מתודעתו את תחושת האיום, הזרות והיעדר הבית שקיימת בנפשו. פרויד התייחס לכך במאמרו משנת 1919 "האלביתי" (אנהיימליך), שבו הוא אפיין את האלביתי כמרכיב בנפשו של האדם המאיים עליו. לכן האדם מדחיק אותו כי אינו רוצה לראותו, ומתחלחל כאשר הוא פוגש אותו.

ואולי מה שעגנון אומר לנו כאן, שהמספר כמו כל אדם צריך להתיידד עם הזר שבנפשו ולהכיל את ההפכים שבנפשו, להתיידד עם האיום הנשקף מידידות בולעת ומברית עם אנשים שאף פעם איננה בטוחה, כי אחרת נגזר עליו לשוטט ולאבד את ביתו.

ואביא כאן דוגמה אחת מוכרת לאיום זה. כולנו מכירים את שיר הערש המכונן "לילה לילה" של אלתרמן, אבל אולי לא שמנו לב עד כמה יש בו משהו מפליא ומפחיד. זהו שיר מאיים ומבעית, מלא מוות, ניכור ופחד, ותוכנו מנוגד למה שאנחנו מצפים מתוכנו של שיר ערש. אלתרמן אהב אהבת נפש את בתו תרצה, אבל האם בשיר הערש הזה נחשף מרכיב אלים ומרחיק ונפרד באופיו של אלתרמן, היוצא אפילו בשיר ערש, אולי לבתו, האמור לבטא אהבה? ואולי עצתו לתרצה לשמור את נפשה כללה גם אותו כמי שיש להישמר מפניו?

ואכן, לאחר שהמספר קורע את מכתבו הוא נידון לאבד את דרכו, נידון לשוטטות ללא תכלית, ללא בית, זר לעצמו ושרוי בבלבול עמוק. ואז גם נפגעים זיכרונו וחוש ההתמצאות שלו. ולבד מהבלבול, הוא גם מעומת עם תשוקתו להדחיק את המאיים, כדבריו בעמוד 123: "כיסתני פתאום זיעה קרה. מה שביקשתי לכסות הוצרכתי לגלות.." מה הוא רצה לכסות? את תוכנו של המכתב הקרוע, את ההכרה שהבית מכיל גם מרכיבים זרים שיש להתמודד איתם ולהכיל אותם? אלא שנפשו של המספר מסרבת לגלות את האמת המכאיבה, ולכן המספר מגמגם ואינו מצליח לנקוב בכתובת ביתו.

ומילה על הטכניקה של עגנון. הסיפור מסופר בגוף ראשון, ובכך עגנון משיג שתי מטרות:

• 

כשסיפור נכתב בגוף שלישי, הרי המספר יכול להיות יודע-כול, אבל עגנון רוצה דווקא שהמספר לא ידע ולא יראה, ואת זה הוא משיג כשהוא מתאר את האירועים מנקודת מבטו של מספר בגוף ראשון;


• 

במצב זה טבעי שהמספר אינו נוקב בשמו, עובדה המבליטה את זהותו העמומה והלא מוגדרת.  

עיוורונו של המספר בא לידי ביטוי בטענתו כלפי דוקטור רישל על כך שאינו ידיד שלו, ואין הוא רואה שהוא אינו ידיד של עצמו. הוא מתלונן על כך שאינו יכול להגיע אל אשתו, ולא מבין שהוא הרחיק את עצמו מאשתו כאשר יזם את ההליכה איתה מביתם. הוא מגדיר את שכחת כתובת ביתו כ"סיבה קלה", והרי זו סיבה כבדת משקל.

דוקטור רישל דווקא מתנהג בידידות אל המספר, ואילו המספר מפסיק את שיחתו של רישל עם חבריו ומבריח אותם משם. אף על פי כן, המספר מפרש את התנהגותו של רישל כמו זו של מי שאינו ידיד. הניגוד הגדול הזה בין התנהגותו של רישל לבין פרשנותו של המספר מעיד על גודל הציפייה האדירה של המספר לידידות, ועל חששו שהיא תבלע אותו. על כן, הוא משליך זאת על דוקטור רישל, ועל אחריותו לכאורה של רישל לניכור ביניהם, ניכור שמקורו במספר עצמו.

הסיפור ההולך ומסתבך נפתר בסופו בעזרתו של יעקב צורב, ידידו משכבר הימים של המספר. צורב, אדם עיוור, הוא שמראה למספר את הדרך לביתו, ישירות את בעקיפין באמצעות בנו. בכך הולך עגנון בעקבות מסורת ארוכת שנים של הספרות העולמית. זו מעניקה לעיתים את יכולת ראיית המציאות דווקא לעיוור. דוגמה ידועה מצויה במיתולוגיה היוונית, בה הנביא העיוור טירסיאס יודע שאדיפוס רצח את אביו לאיוס, ואילו אדיפוס פקוח העיניים אינו יודע זאת, והוא מעוור את עצמו לאחר שהבין מהי האמת.

בין המספר לבין צורב מתקיימת ידידות של אמת המרגיעה ואיננה מבטאת תחרות כמו זו של מרת קלינגל. זו ידידות שיוצרת קשר רגשי עמוק בין שני אנשים, ומאפשרת למספר להתיידד עם עצמו, עם חרדותיו ועם ביתו המוכחש, וכך לשוב לביתו.  האחר, מי שאינו אנחנו, הוא מי שיכול לראות אותנו טוב יותר מאיתנו, יכול לגאול אותנו מהעיוורון שלנו ולפקוח את עינינו.

כיצד מרגיעה התנהגותו של צורב את המספר? צורב העיוור הוא מי שהמספר חייב לו, ולמרות זאת הוא עוזר שוב למספר בלי לנהל פנקסנות מולו. ההתנהגות של העיוור היא בצדודית נמוכה, לא תובענית, וכך היא מרגיעה את המספר, המוצף בחרדה מבליעה וממחיקה בגלל ידידות חונקת מדי לטעמו. יתר על כן, התנהגותו של צורב כלפיו מאפשרת למספר לסלוח לעצמו על התנהגותו כלפי צורב, והסליחה לעצמו סוללת את דרכו לראייה רודפנית פחות של האחר. המבט הנדיב של העיוור על המספר מאפשר למספר לאמץ מבט נדיב וחומל יותר כלפי עצמו.

כך, באופן מטפורי, הידיד מחליף את המכתב המאיים והמודחק, והוא מאפשר למספר להכיר את האמת שבמכתב ואת חרדותיו.

האם מקרה הוא ששמו של הידיד הוא יעקב? אולי לא. השם יעקב לוקח אותנו במחשבתנו למאבקו של יעקב אבינו במלאך בנחל היבוק (בראשית לב). בסופו של הלילה זוכה יעקב בפרס ישראל: שמו מתחלף לישראל, אנחנו הפכנו לבני ישראל והמדינה שלנו היא מדינת ישראל. באותו לילה היסטורי מכונן נמצא יעקב באינטראקציה לא פשוטה עם מלאך ה' ויוצא ממנה מנצח ופוטנטי, אבל בלי להרוס את המלאך שמולו הוא נלחם.

אם כך, הסיפור עשוי להכיל שתי התייחסויות, שני רפרורים למקרא:

• 

במקרה הראשון, באינטראקציה בין האדם/איוב לבין האל, האדם מתרסק ואף נותר באי-ידיעה בנוגע למה שקרה לו;


• 

במקרה השני, האדם נותר שלם וגם יריבו האגדי/המלאך נותר שלם. כך רומז עגנון על היכולת הטמונה ביעקב צורב, הידיד העיוור, להביא את המספר לידי הכלה ופיוס עם כל חלקיו, כולל אלה שהוא נאבק בהם ופוחד שירסקו אותו; לאפשר למספר לסגור מעגל ולשוב לביתו.

ואולי בסופו של הסיפור רומז עגנון לקוראים כי תקשורת אמיתית בין בני אדם איננה יכולה להתקיים באמצעות הלשון המתעתעת, שהרי המספר מגמגם כשהוא מנסה למצוא את ביתו. היא יכולה להתקיים באמצעות הראייה – ראיית האדם כמות שהוא על כוחו וחולשתו, כנוסח המשפט האחרון בסיפור: "לסוף  (1) פקח את עיניו (2) ונסתכל בי. (3) האירו שתי עיניו הנאות (4) וראיתי את עצמי עומד אצל ביתי" (הספרות במשפט הן שלי).

האם זהו סוף אגדי שבו המספר שב אל ביתו הקונקרטי?  ואולי זהו סוף שבו המספר מצא את עצמו בביתו המטפורי, בו מצא קשר של ממש עם הזולת.

אם כן, מתאפשרת כאן ברית בין שני אנשים שאין בה חשבונות, תחרות ותובענות, וגם אם היא איננה מושלמת, כי אין ברית שלמה בעולמנו, יש בה הרבה נתינה. זה הפתרון בסיפור. המספר והידיד העיוור מקיימים קשר שבו כל אחד מהם הוא סובייקט לעצמו, עם נפח ומשמעות משל עצמו, על חרדותיו ועל עיוורונו, והוא אינו אובייקט שקוף המשרת צרכים ורצונות של הזולת, דוגמת ידידותה הריקה של מרת קלינגל. 

וכך מוצא המספר את מנוחתו.