הקורונה: מהו השיעור שהיא מלמדת אותנו?
אם נשאל ברחוב כל אדם, האם החיים משתנים ואינם קופאים על שמריהם, סביר מאוד שהוא יענה לנו כי הדבר מובן מאליו ומוסכם על כולם. האדם נולד תינוק, הופך לנער ולאיש, ואחר כך מזדקן ומת. גם העולם שסביבו שונה מאוד בימי זקנתו מהעולם שלתוכו נולד, עשרות שנים קודם לכן, ובמהלך חייו חלים שינויים מדי כמה שנים – אם אלה שינויים במשפחה, במקום העבודה, בטעמים ובהעדפות.
חרף זאת, נראה כי מרביתנו מתקשים להפנים את עובדת השינוי בחיינו. במיוחד קשה הדבר כאשר מדובר בשינויים שאינם נעימים, שהרי לשינויים נעימים מתרגלים מהר. איננו צריכים לשכנע את עצמנו ליהנות מאושר ובריאות, מנכסים ומעושר, אך קשה לנו הרבה יותר להשלים עם פגיעה במשפחתנו, בבריאותנו וברכושנו. הדבר נראה לנו אינסטינקטיבית לא צודק ואף פורע סדרי עולם וטבע, ועל הכאב הנלווה לאובדנים אלה נוספת תחושת האי-צדק והאומללות על שכך קרה לנו.
מגפת הקורונה שפרעה את עולמנו היא דוגמה ומופת לתופעה המשנה באחת את עולמנו. עד לא מכבר, איש בעולם לרבות גדולי המומחים והחכמים לא חזה את בואה, וגם המבוגרים שבינינו מתקשים להיזכר באסון עולמי דומה שפקד את האנושות. המגפה קוראת תיגר על בריאותנו ופרנסתנו, ומציבה סימן שאלה על יומרתנו כחברה מודרנית להבין את המציאות הסובבת אותנו. איננו יודעים כיצד מתנהג הנגיף, ולכן אין בידינו חיסון או תרופות להגן על הבריאים ועל החולים. כל שנותר למדינות העולם הוא לנקוט במדיניות של מניעה – לבודד את עצמנו איש מרעהו ולקוות שהרעה תפסח עלינו.
אם נביט לרגע על תורת הבודהיזם נמצא בה רלוונטיות למצבנו עכשיו. ישנם שינויים מאמללים בעולמנו והבודהיזם דוחק בנו להכיר בהם, ולהכיר בכך שכל מה שקורה לנו משתנה ומתהווה ללא הרף ואין דבר הקבוע בחיינו. לתפיסת מציאות זו קורא הבודהיזם "התהוות מותנית", כלומר התהוות התופעות והשינויים בחיינו מותנית, משמעות התניה זו היא שאף תופעה ואדם בעולם אינם עומדים בפני עצמם ולכן גם אינם קבועים, והשינויים האלה כרוכים בסבל.
ואכן, מגפת הקורונה היא הוכחה מובהקת וחד-משמעית לקיומה של ההתהוות המותנית בין האנשים, בעלי החיים והתופעות בעולם: הכול מותנה בהכול, וכול מה שקורה משתנה ללא הרף. מה שקרה לבעלי חיים במחוז חוביי בסין – מוקד התפרצות המגפה, משמעותי ורלוונטי עבורנו הישראלים לא פחות ואף יותר ממה שקורה בקרבת מקום אלינו, והפתעת הקורונה עבור האנושות היא מוחלטת.
אולי מדינת ישראל תיעצר עכשיו למשך חצי שנה – שנה, עד מציאות החיסון לקורונה, ולפחות עד מציאת התרופות לה. מסקרן להסתכל ולבחון את עצמנו כיצד ננהג: האם כל מה שנעשה יהיה להפוך את ההווה לשקוף ולחכות שהזמן יעבור, האם נמצא משמעות רק בפתרון מגפת הקורונה הנמצא אי-שם בעתיד הקרוב, או שנישאר כאן ועכשיו ונמצא משמעות בהוויה הנוכחית החדשה, הלא פשוטה והמאתגרת.
ומה העולם אומר לנו עכשיו? האם הוא ממליץ לנו על צניעות, אבל אם כן, מה יעשו בעלי הגאווה? האם הוא מבקש מאתנו להאט את הקצב, אבל אם כך מה יעשו אלה מאתנו המכורים לקצב ולמהירות? האם עלינו להסתפק בחברתנו שלנו, אבל מה יעשו אוהבי החברותא והחברה התוססת? האם עלינו להתרגל לשינויים המהירים כבזק, אבל מה נעשה כולנו המתקשים להפנים שינויים, ודאי שינויים מהירים כל כך?
על כולנו להשתדל לעשות עבודה פנימית, וללמוד משהו מהשיעור הזה שהמציאות כפתה עלינו ואשר נקלענו אליו בעל כורחנו.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
