סמארט או סמרטוט?אלגוריתמים ואוטונומיה התנהגותית 

פנטומימה וירטואלית.

האם אנחנו חיים כבר בעידן של פנטומימה וירטואלית?האם תפקיד המילים בחיינו הולך ונעלם ?האם ההתנהגות שלנו אוטונומית, או כבר מנוהלת כולה ע"י אלגוריתמים ומתפעליהם? השאלה הנכונה היא ,למעשה, לא, האם - אלא ,מתי?היום, אנחנו כבר נמצאים בתוך התשובות של המתי, ורק גורם המהירות ,נשאר עדיין פתוח לספקולציות, מניפולציות וניחושים. האם – זו כבר לא שאלה. שתי השאלות הראשונות, התופעות הראשונות, שלובות ונראות כשני צדדים של אותו מטבע: השיבה אל שפת הסימנים והתמונות ,בעיצומה, ומה שהתחיל כתחליף גרפי למילים, מתפתח במהירות גם לתחליפים של ביטוים ומחוות רגש, סיפורים וחוויות. התרגלנו לסימונים הגרפיים של עצמים ואירועים : גשם, קשת, כובע, פרח, אוטו, דגל, גזר...והדברים ידועים. כול אוצר המילים הזה, ואתו כל התחביר ואופני המבע ,כבר עוברים קצירצור מופלג וממצים את עצמם באימוג'י המתרבים והולכים. וכמובן, הפתרון האולטימטיבי – התמונה המצולמת, בסטילס או בסרט. מה שמילולית, היה רק נחלתם של לומדי שפה חדשה – שמות עצם בלי מילות חיבור ומבנה סדור של משפט, פיסקה, פרק – הוא עכשיו הפרקטיקה המעשית של התקשורת הדיגיטלית. ואם עד קודם ,ביטויי רגש התמצו בסמיילים, צוחקים או בוכים[זוכרים את הסגור-סוגרים ונקודותיים? ] , הרי שעכשיו הולכים ומתרבים אימוג'ים של מחוות גוף , לא רק הנמסטה התודתי, האצבעות לאו.קיי ולחיוב, אלא גם משיכות כתפיים וכיו"ב. כולם מכירים. נכון. אז לאן זה מוביל? זו למעשה התהוותה של פנטומימה וירטואלית – וויתור על שימוש במיליםל טובת מבע באמצעות מחוות גוף, שהן לא של הגוף המביע, אלא של החליפים הגרפיים שלו. אנחנו משתמשים בפנטומימה הוירטואלית תוך שימוש גובר והולך בעושר האימוג'י ;המתחדש ומתרבה. הקושי איננו בביטויי הבסיסי והכי פונקציונלי של יחידים בתקשורת ביניהם, אלא בצמצום ההולך וגדל של סוגי ההבעה וגיוון הביטוי. אין ניואנסים, דקויות, רבדים של עומק, הקשרים ואסוציאציות. השפה הולכת ומצתמצמת לנוסחאות מקצורצרות של תבניות אחידות לכולם. המובן הפונקציונלי והבסיסי ,עובר, קל להבין אותו, כי הוא מצויר וחד משמעי , גלובלי, נטול שפה , לאום ,גזע ומין, אך הוא משולל כול עושר של שונות וייחוד אישי ופרטי. הקצירצור הקיצוני של מסרים בפלטפורמות התקשורת החברתיות, מחזק מאוד את התופעות. הקצב המסחרר אינו סובלני לביטוי שאיננו קצר, מידי ומובן, בהסמלה גרפית אחידה לכול, או, באופן עשיר ואישי יותר – באמצעות הצילום, שגם לו התגובה היא מסומללת. ככול שהשפה מתדלדלת וסובלת מאנורקסיה סופנית, כך, במקביל ,מתחזק מאד אמצעי אפקטיבי אחר, גם הוא לא מילולי בהחלט ואשר, גם אתו הדיאלוג המתקיים הוא בשפת הסימנים. הצילום. התמונה. תרבות האם-זה-לא-מצולם-זה-לא קיים. או אם תרצו נימה קצת פילוסופית ונוסטלגית - אני מצלם, סימן שאני קיים. התמונה היזומה הפכה לתחליף הטוטלי של המילה הנאמרת, של משפט המתאר, של סיפור הנראה והמתרחש. אז מה הבעיה? בגדול, אין בעיה, זה רק עניין של השקפה והחלטה. ברור ומוכח, כי דלות המלל ,מדללת את יכולות החשיבה. כול עוד אנו חושבים באמצעות מילים, אי אפשר לבטא מחשבה, בלי היכולת למלל אותה.[לא נכנס לדיון פילוסופי מעמיק, נסתפק במבט יישומי ויומיומי של על הזן הביולוגי ,המוגדר – אדם.] אני לא יכול לחשוב משהו ,שאני לא יכול להגיד, להגדיר, אותו במילים. ולא מדובר רק בעושר מילולי ומחשבתי של האומנויות, אלא במרחב החוויה של כול פרט, ללא הבדלשל שפת המקום והלאום. אם לאסקימואים יש מספר רב של מילים לתאר שלג, למשל ,[מגוון מדויק של חווית השלג שלהם, שאיננו משותף למי שאינם הם ], כך השונויות האנושיות מרבות או ממעיטות מילים, בהתאמה לצרכי המבע הייחודיים להם, וכמובן ,המכנה המשותף, גדול, גם אם זקוק ונאלץ לתרגם עצמו משפה לשפה. ושוב, אז מה הבעיה? בתקשורת המצוירת והמצולמת הכול בהיר ,זורם ונגיש יותר, וכאמור גם גלובלי. הכושר הגלובלי הוא תולדה של צמצום הביטוי והשטחתו, כך שיוכל להתפרש רק באופן אחד. גם בצילום וכך בתמונה, הנחשף, לא "קורא" תוך הבנה, כי זו רק זווית ראיה אחת ומצומצמת, זו תמונה מנותקת מהקשר ומרגש. הקורא" מייחס למוצג, מבע שלם, כי הוא מהיר , קליט ומובן. תמונה אחת טובה,מאלף מילים. [ משפט מילולי, שמסקרן ,אם כבר יש לו אימוג'י, אף שכנראה כי אין בכלל צורך לנסח תובנה מסוג זה.] או. קיי ,אז מה זה משנה בעצם? -היום כשאני מתקשר, מבינים אותי, אני מתפקד היטב ומנהל חיים קומוניקטיביים [ ברמה כזו או אחרת,] עם עצמי ועם הסביבה - איפה ומה צריך להטריד ולהפריע ליומיום שלי?ובכן, בעידן האולטרה-ביג-דטה ,אתה עבד מרצון, לפלטפורמות החכמות, ששולטות בחייך. האלגוריתמים העוצמתיים שיודעים עליך, הכול בכול מכול כול, שמכירים אותך טוב יותר מאימא שלך או מעצמך. הגאונות של העידן החדש היא לא בצד הטכנולוגי [ מדהים כשלעצמו], אלא בהבנה היישומית, איך להכניע את הפרט באופן שיחשוב ,כי הוא אוטונומי בהחלטותיו ,ברצונותיו וברגשותיו, בה בשעה, שהוא מפקיר עצמו לשליטתם המוחלטת של האלגוריתמים התמימים, לכאורה, שהם פה רק כדי לעזור לו. וככול שפעילות הפרט נשלטת יותר ויותר ע"י צבא של אלגוריתמים, סייעני קיום ומציאות- כך הולך וקטן הצורך להעשיר, לגוון ולהביע את ייחודו של כול פרט. האלגוריתמים יודעיםלאגור כול שביב מידע ,פרטי וחברתי, ולתרגם מכנים משותפים לתבניות אישיות, לכאורה. החידוש - שבהבחנה בין כלכלה התנהגותית והתנהגות כלכלית, וכול הכלים שהביא לפסיכולוגיה השימושית,- מתייתר מול היכולות המופלגות של .עידן הדאטה-טק, מייתר מניפולציות של מנטליסטים ומומחיות מקצועית. [ טוב, כמעט. מנטליסטים ימשיכו לבדר, ומומחים יביאו את הפרמטרים הנחוצים ליישום היעיל ביותר של האלגוריתמים בשירות העסקים. [ שימושים מדעיים, רפואיים וכיו"ב הם צד אחר וחיובי של אותן יכולות..]אתה חושב שאתה מחליט, ומרגיש מצוין עם העצמאות הזו, אך לא שם לב, כי למעשה אתה חושב את מה שמכוונים אותך לחשוב, להרגיש ,והכי חשוב – לצרוך. השימוש בלחשוב, הולך ופוחת על בסיס האצלת פעילות לאינטליגנציה המלאכותית, גורם, שמחזק את אי הצורך בהעשרה מילולית. יש מה שחושב ויודע בשבילי ובמקומי, לכן, וודאי, שאני לא צריך כל הרבה מילים .אלגוריתמים מפציצים אותך במידע מדויק של העדפות שלך והבחירות שלך .כול מה שעשית אתה עושה, ותעשה - ידוע, נאגר ומנותח, באופן המקיף והמדויק ביותר. אתה מוחנף  ומוחמא, כשפונים אליך בהכרות כול כך יסודית וקרובה , כאילו החברים הכי קרובים של.וזה הופך את החיים לקלים יותר, מגוונים יותר, ובעיקר, מבולבלים יותר. כי כשהכול זמין יותר, נגיש יותר, מגוון יותר, זה מבלבל יותר. אבל מי נמצא פה לעזרתך? אלגוריתם כזה או אחר, שנותן לך להרגיש טוב, עם ההחלטה, ששוכנעת, כי היא הטובה ביותר שקבלת.כושר הבחירה וההחלטה, מופקע, בהסכמה וברצון, מידי הפרט, ומופקר בידי אלגוריתמים חכמים ויודעי כול. קל, פשוט, נוח. למנגנונים הללו, אכן לא צריך סרבול של שפה מילולית עשירה ומדויקת. האלגוריתמים מבין ויודע הכול, והא מנהל את כולנו על פלטפורמות אחידות, על בסיס מכנה משותף גדול ושטוח. העולם שטוח? האדם החדש, שטוח עוד יותר. וכאמור, זו לא שאלה אם אלה פני הדברים, אלא מתי יגיעו לטוטליות מוחלטת, כזו שתשנה דרמטית את החיה מסוג אדם. הפנטומימה הוירטואלית הזו, ראויה לתשומת לב ולחשיבה, רק לשם החלטה מסודרת, האם ועד כמה אני מעביר את כול עולמי האינטלקטואלי והרגשי למצב חוץ גופי. מה אני מאמץ ולוקח, במודע לשימושי ולצרכי האישיים, וממה אני נפרד, ברצון, כחלק מחיי בעידן הזה. שוב, שאלה היא לא - אם , אלא עד כמה ומתי. כול זמן שאני מסוגל ורוצה לחשוב על מצבזה, אני מגלה עצמאות ואוטונומיה אישית. זו, בהחלט לא חובה. נוח יותר שהטלפון הוא סמארט, גם אם היחיד הוא סמרטוט אלגוריתמי. אבל, בינתיים, הכול בסדר. תודה.