המשוררים ביאליק ובן יצחק: האם השפה מלכה או לכלוכית? - הדומה והשונה ביניהם 

המשוררים ביאליק ובן יצחק:  האם השפה מלכה או לכלוכית? - הדומה והשונה ביניהם

המשוררים היהודים חיים נחמן ביאליק ואברהם בן יצחק (סונה) נולדו ברבע האחרון של המאה ה-19, וקיימו ביניהם יחסי הערכה וידידות הדדיים. בן יצחק, הצעיר מביאליק בעשור שנים, העריץ אותו ורצה בעצתו, וביאליק שכבר ביסס את מעמדו כמשורר משפיע בעולם היהודי וכמו"ל של ספרות עברית, המריץ את בן יצחק לפרסם את שיריו (אף כי דחה את חלקם).  

אלא שבכך לא תמה הזיקה שבין השניים. חלק גדול ממעט שיריו של בן יצחק עסק בשבח השתיקה ושירו "אשרי הזורעים ולא יקצורו", העלה על נס את השתיקה כזו המבטאת את אמיתם של חיי האדם. ביאליק פרסם בשנת 1915 את מסתו המכוננת, "גילוי וכיסוי בלשון", ובה כפר בהנחה המקובלת שלפיה נועדה הלשון לעודד קשר אמיתי בין הבריות, וטען כי תפקידה של הלשון להסתיר ולכסות את אמת החיים.

הן ביאליק הן בן יצחק היו שותפים לייאוש מיכולתה של הלשון לבטא את החוויה האנושית ולייצג דבר מה שמחוצה לה, ובמובן זה הם היו בניו של המודרניזם. לתחושה זו היו שותפים עוד סופרים ומשוררים בני התקופה, ובהם הוגו פון הופמנסטאל (נולד בשנת 1874, שנה לאחר ביאליק ותשע שנים לפני בן יצחק), יהודי מצד אביו ומחברו של "המכתב של הלורד קנדוס". במכתב מדומה זה, שנכתב כביכול בשנת 1603, כתב הלורד קנדוס לפרנסיס בייקון שהוא הפסיק לכתוב, כי התייאש מהאפשרות של השפה לתאר את העולם ואת החוויה האנושית.

אם כן, האם שני המשוררים ראו עין בעין את חשיבותה של השתיקה, או שמא נבדלו בסוגיה זו, חרף הסכמתם בדבר כזביהן של הלשון והמילים?

לשם כך יש להתעכב על הטקסט של שתי היצירות שנזכרו כאן קודם לכן: שירו של בן יצחק, ומסתו של ביאליק.

בן יצחק אפיין בשיר את גיבוריו ככאלה שפעלו והשיגו רבות בחייהם, אך בסופו של דבר בחרו להיות אלה ש"על שפתם תפרח הדומייה...והיה חוקם התמיד בלי אומר". עבור בן יצחק, השתיקה מבטאה את המיצוי העילאי של חיים בעלי ערך. משמעות החיים בעלי הערך גלומה בשתיקה ולא בדיבור ובהחצנת המעשים, בהתכנסות פנימה של גיבוריו ולא באינטראקציה שלהם עם הסובבים אותם, אם בדיבור ואם במעשים. לאמור, בן יצחק העניק משמעות ערכית ומוסרית לשתיקה, המבטאת ידיעה של אמת החיים.

אף ביאליק במסתו הניח כי האדם השותק שרוי במחיצת אמת הקיום שלו, ובכך דומים דבריו לאלה של בן יצחק בשירו. במובן זה, שניהם העניקו חשיבות לשתיקה. אלא שבניגוד לבן יצחק, ביאליק לא האמין שבכוחו של האדם להישאר במצב זה. נהפוך הוא, ביאליק היה משוכנע שהשתיקה מעמידה מראה של החיים בפני בני האדם, וזו מעוררת בליבם בהלה בלתי נסבלת ומריצה אותם להסתירה באמצעות המילים. 

אליבא דביאליק, תפקידה של הלשון להסתיר מהבריות את אמת קיומן. ומהי אמת זו? זו אימת הקיום הקמאית, שכל בני האדם נרתעים ממנה, אינם יכולים לשהות במחיצתה ומחפשים ללא הרף הסחת דעת ממנה. את הסחת הדעת הזו משרתות המילים וכאשר הן כושלות במשימתן, ממציא האדם מילים חדשות שכל תכליתן להמשיך ולהסיח את דעתו מאמת הקיום הבלתי נסבלת. אומנם ביאליק הקצה לשירה מקום משלה בסוגיה זו, וקבע כי היא מצליחה לחשוף את התהום הנשקפת לאדם, אך גם זאת לרגע בלבד.

בעקבות "המכתב של לורד קנדוס", הפסיק הופמנסטאל זמנית לכתוב, ואילו שירו דלעיל של בן יצחק היה השיר האחרון שפרסם בחייו (1930), אף כי הוא הוסיף וחי עוד 20 שנים תמימות. ביאליק סבל אף הוא ממחסום בכתיבה, ומאז סוף שנות ה-30 לחייו ועד מותו כמעט שלא הוסיף לכתוב שירה, למעט תשעה שירים. האם מקרה הוא, או שמא חייהם בפועל של בן יצחק והופמנסטאל שיקפו את ייאושם ממילים ומכתיבה, ואף ביאליק כשל בכתיבה, כי לא יכול היה יותר להסיח את דעתו מבהלת הקיום, עליה כתב כה יפה במסתו?