מה הבלגן הזה לכם? 

כשדודה רינה תגיד לדודה צינה, שתגיד לדודה מינה, שהסדר השנה אצלנו, אהיה סוף-סוף רגועה – כולם יודעים. אבל זה עדיין לא סוף פסוק, חכו לליל הסדר – שם ההפקה האמיתית!

נתחיל בקומפוזיציה של התמונה - סביב השולחן כמובן, אלא מה, דודה צינה רוצה לשבת ליד הדודה מינה וחס וחלילה לא ליד הדודה רינה, הם בקושי מדברות, רק שלום שלום, ורק בשעות חרום, שאני אתערב?! חס ושלום. לא רוצה מלחמת דב"ד (דודה בדודה) בסדר שלי, שיסתדרו לבד.
ומהקומפוזיציה של  שולחן החג והכבודה שלו, נעבור לאוכל: הגיפלטע של מינה יותר מלוח ממתוק, ואיך,הגוועלד, נתקעה שם עצם? והחריימה של רינה יותר מידי חריף ומגרה לצינה את הסינוסים, ואיך שכחו את הקיינדעלך יותר מידי זמן על האש ונהיה מהם גוואצ' אוי ויי! הם נאנחות יחד בסנכרון מדהים, ואני רוצה לצעוק די! סדר! ואין לי אומץ, ואני נשבעת בפעם האלף, שאת הסדר הבא אני לא עושה אצלי, שיתפוצצו שלושת הינטעס האלו.

מה הבלגן הזה לכם?
ודאי יש סיבה מוצדקת לבלגן הזה, שאני עוברת מידי שנה, שלא לדבר על הניקיונות והקניות, המתנות וההמתנות, זה כסף קטן לעומת "קיבוץ הגלויות" המשפחתי הזה שעולה לי לפעמים על העצבים, וזה בלי לקחת בחשבון את קריאות הביניים של הילדים באמצע הסדר ואת כל השאלות של מי שלא מפסיק לשאול: זה חם? זה קר? איפה המלח?  מתי זה נגמר?  וכשאת מגיעה באפיסת כוחות אל ה"חד גדיא", את לפתע תופסת, שנשארת הגדיא היחידה ליד השולחן, בשביל לפנות את הכלים, ואת שואלת את עצמך בפעם האלף: האם זה שווה את כל הטרחה?
מסתבר שכן, ואת התשובה קיבלתי מחכמה עתיקה בשם קבלה, המסבירה שלליל הסדר אותו ריטואל חוזר מידי שנה, יש משמעות פנימית עמוקה.

מהי יציאת מצרים ומה הקשר שלה אל חיינו?
האדם מטבעו רוצה ליהנות, כשהרצון הזה לא מתוקן, הוא נקרא "פרעה" והוא מתבטא אצלו באגואיזם הגובל בניצול הזולת. יצר אגואיסטי זה משתלט על ליבו ומוחו של האדם ומשעבד אותו אליו: "אני רוצה יותר, הרבה יותר", הוא גוער בו. "גם אם זה בא על חשבון האחר". והאדם כמו יצור מהופנט ממלא אחר משאלות ליבו המשועבד, ונוכח לגלות שוב ושוב, שזמן קצר לאחר שהשיג את מבוקשו, ההנאה מתפוגגת לה כלא הייתה עד ששוב קם מלך חדש במצרים ודורש כפל כפליים.

כשהרצון ליהנות מתוקן, הוא מתועל למטרה של אהבה ונתינה לזולת, במצב כזה האדם חופשי, הוא מתעלה מעל הכוחות והרצונות שניהלו אותו בעבר, ולכן הוא נהנה הרבה יותר. איך זה עובד?
בדומה לאמא שקשרי האהבה לילדיה מעוררים בה רגשות עזים של סיפוק והנאה מעצם הנתינה להם, כך האדם, שליבו מקושר ללבבות האחרים בחוטי אהבה בלתי נראים, מתמלא בתענוג אדיר מיחסו האוהב אליהם.

יציאת מצרים במובנה הסמלי היא היציאה משליטתו של האגו והתחברות לאהבת הבריות.
אם כך אני מקווה, שעד הפסח הבא, דודה מינה תתפייס עם דודה רינה ובמקום "שלום-שלום" ידברו שלום, לא רק בשביל הסדר המשפחתי, אלא בשביל הסדר שבלב...

כנסו לבלוג האישי של רב לייטמן: יציאת מצרים – פעולה שאינה נפסקת כלל
הגדת פסח

חג שמח!