דן פגיס, השיר "פורטרט": האם סופו של השיר מתאר מוות, או שאולי סופו שונה?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

דן פגיס, השיר "פורטרט": האם סופו של השיר מתאר מוות, או שאולי סופו שונה? 

מאת    [ 12/08/2019 ]
מילים במאמר: 1293   [ נצפה 162 פעמים ]

 
 

דן פגיס, השיר "פורטרט": האם סופו של השיר מתאר מוות, או שאולי סופו שונה?

 

הילד
איננו יושב במנוחה,
קשה לי לתפס את קו לחייו.
אני רושם קו אחד
וקמטי פניו מתרבים,
אני טובל מכחול
ושפתיו מתעקמות, שערו מלבין,
עורו המכחיל מתקלף מעל עצמותיו. איננו.
הזקן איננו ואני
אנה אני בא.

 

השיר שלפנינו עוסק בשתי סוגיות, הקשורות זו לזו.

הסוגיה האחת היא הזקנה והמוות הצפויים לכולנו, ואילו הסוגיה האחרת היא הדרך שבה האמנות מתמודדת עם המציאות, שאותה היא מנסה לתאר.

 

אשר לסוגית הזקנה והמוות – השיר ממחיש באופן מובהק את חלופיות החיים וזמן, ועושה זאת באמצעות תיאור מואץ של תהליך ההזדקנות עד בואו של המוות הבלתי נמנע. כך, חיים שלמים מהילדות ועד המוות מתכנסים לכדי תמצית שירית של כמה שורות, המתוארת כמו סרט מצולם במהירות גבוהה מאוד, שמוקרן קדימה עד בואו של המוות.

מה קורה בשיר לאחר המוות? בקריאה ראשונה של השיר, הדבר אינו ברור.  

אשר לסוגיה השנייה של יחסי האמנות עם המציאות – קיים דובר בשיר, המצייר את פורטרט הילד היושב לפניו. הצייר המתואר בשיר הוא האמן, המנסה לצייר ולשקף את המציאות כפי שהיא. בכך רומז לנו פגיס המשורר, אמן גם הוא, שתכלית שירו היא לתאר נאמנה את המציאות. כלומר, ייתכן שמדובר כאן בשיר שהוא ארס-פואטי, העוסק באמנות וביחסה למציאות.  

 

השיר מעביר תחושה של עצבנות ודחיפות, ושל מאמץ גדול מצידו של הצייר/האמן לתאר נאמנה את הילד היושב לפניו. בו זמנית, השיר מעביר תחושה של תסכול מתמשך משום שהדבר אינו עולה בידו של הצייר.  הילד זז כל הזמן בחוסר מנוחה, ומשום כך קשה לצייר אותו. כפי שאומר הצייר: "קשה לי לתפוס את קו לחייו".

עדיין הסיטואציה נראית הגיונית. ילדים מתקשים לשבת במנוחה, וכך גם הילד הזה. עדיין הסיטואציה נשמעת מציאותית, כזו המתארת צייר העומד מול אדם שאותו הוא מצייר, אבל כבר נרמזת כאן מטפורה, של אמנות שאיננה מסוגלת לתאר נאמנה את המציאות.

 

ופתאום חל מפנה בשיר.

 

"אני רושם קו אחד וקמטי פניו מתרבים".

 

ממתי יש לילד קמטים בפניו?  ודאי שהם אינם מתרבים.

 

עבורנו הקוראים, הילד עובר בבת-אחת מטמורפוזה, ומילד הוא הופך לזקן. אם זקן היה יושב מול הצייר המשפט היה נשמע הגיוני, אך כיוון שמדובר בילד המשפט נשמע הזוי, סוריאליסטי ודמיוני. המשורר מעביר אותנו, הקוראים, בבת אחת למציאות אחרת, דמיונית. השיר כבר אינו נאמן למציאות של כאן ועכשיו, והמציאות כבר איננה המציאות שחשבנו שאנחנו מתייחסים אליה.

 

ואם כך, מה תפקידו של הציור, ובעצם מה תפקידו של השיר, ושל האמנות כולה?

 

השיר/האמנות הופך באבחת שורה אחת למטפורה לחיים ולמציאות, ושומט את היומרה לתאר במדויק את המציאות עצמה. הציור בא להמחיש לנו במילים דימוי חזותי של חלופיות הזמן ושל מעגל החיים של כולנו, שמתחיל בילדות ומסיים באין. בעשותו זאת, השיר מצדיק את קיומו לא בצילום המציאות, אלא בריכוז תמצית מרוץ החיים, וכך אנחנו עומדים בשיר מול מציאות אחרת עם היגיון משל עצמה.

ואולי האמן השואף לתיאור נאמן של המציאות מתייאש, משום שהוא אינו מצליח במשימתו זו.

כיוון שבשיר עסקינן ולא במאמר שנועד להעביר מסר מילולי, המשורר פגיס עושה זאת בכלים אמנותיים הממחישים הן את מאמץ האמנות לתאר בנאמנות את המציאות, הן את כישלונו של מאמץ זה.

 

איך ממחיש פגיס כישלון זה?  באמצעות שימוש בדמיון צלילי.

 

דמיון זה סובב כולו סביב הצבע הכחול, אלא שצבע זה מבדיל בן האמנות לבין החיים. באמנות הוא קשור ליצירה, לאמנות יוצרת, ואילו בחיים המתוארים בשיר קשור הכחול לכליה ולמוות. מכחולו של הצייר עוסק ביצירה, אבל מולו מכחיל עורו של הזקן הממהר למות, מהר יותר מעבודת מכחולו של הצייר. בתחרות בין החיים והיצירה לבין החידלון והכליה מנצחים האחרונים את הראשונים, עד החידלון המוחלט בסוף השיר, וציור הדיוקן המנסה לעצור את מרוץ הזמן ולהקפיא רגע בחייו של הילד, מעלה חרס בידו.  

חשבנו שאנחנו קוראים שיר העוסק במציאות פשוטה – ציור דיוקן של ילד, אבל המשורר הוליך אותנו למציאות אחרת – החיים הם תקתוק השעון של המוות, שמתחיל כבר עם הלידה, ולמרות שבמהלכם הם נראים לנו לפעמים ארוכים כל כך, לאמיתו של דבר הם מהירים מאוד ושבירים, כדברי הפיוט של יום הכיפורים, "ונתנה תוקף קדושת היום".

[אדם] משול כחרס הנשבר
כחציר יבש וכציץ נובל
כצל עובר וכענן כלה
וכרוח נושבת וכאבק פורח
וכחלום יעוף

[נכתב על ידי הפייטנים יניי, או אלעזר הקליר, מתוארך למאה ה-6 או ה-7 לספירה, ארץ ישראל].

 

 

ועכשיו אנחנו מגיעים לסופו של השיר.

 

הזקן איננו ואני

אנה אני בא.

 

ומיד אנחנו מזהים את  ההרמז (אלוזיה): דבריו של ראובן, בנו של יעקב אבינו, ששב לבור שאליו הושלך יוסף ואינו מוצא אותו. במעמד זה אומר ראובן משפט דומה למשפט שבסופו של השיר – "הילד איננו ואני אנה אני בא" (בראשית לז, ל), בחושבו על תגובת יעקב למות בנו יוסף. שם מדובר באסון גדול ובסיטואציה קונקרטית של היעלמות יוסף, ואף כאן בשיר מדובר באסון - בילד שנעלם, כי הפך לזקן ומת.

לא מקרה הוא, שדווקא דבריו של ראובן על אודות יוסף הם הנאמרים בסיום השיר. השימוש במשפט של ראובן אומר לקורא  שהקשר בין הדובר/הצייר לבין הילד-הזקן המצויר הוא קשר שבין אח לאח, וכי מה שקרה לילד שהזדקן משאיר את הצייר חסר אונים, כמו תחושת חוסר האונים של ראובן. שניהם, הצייר וראובן, מבטאים בדבריהם מצוקה גדולה, ואומרים שהם אינם יודעים לאן ללכת ולאן לפנות לאחר האסון הגדול הזה.

זאת ועוד, כמו שאחיו של יוסף בגדו בו, כך המציאות בשיר בוגדת בילד והופכת אותו לזקן.

מי שמכיר את תולדות חייו של פגיס, יכול לקשר ביניהן ובין תיאור הילד. פגיס עבר את שנות ילדותו ונעוריו תחת השלטון הנאצי ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר סירב פגיס בעקשנות לספר על אודותיהן. אולי רומז פגיס, בלי דעת, לילדותו האבודה שנחטפה ממנו, ולגורלו שהפך אותו בגיל צעיר למבוגר, בעל כורחו.  

גם שורת השיר "קשה לי לתפוס את קו לחייו", יכולה לרמוז על קשייו של פגיס להבין את פיתולי חייו – הקו של חייו, שהתהפכו בגיל כה צעיר.

אבל בכך לא תם השיר, ומבט נוסף בו עשוי לגלות מציאות אופטימית יותר, על אודות גורל האדם ועל יכולתה של האמנות לתאר את המציאות.

 

אם הצייר/המשורר והילד המצויר הם אחים וגורלם משותף, האם מותו של הילד/הזקן הוא סופי, או שמא ממשיך הילד/הזקן לחיות במבטו של הצייר? הרפרור למעשה יוסף ואחיו מקבל פתאום פירוש אחר:

 

  1. אחיו של יוסף רצו תחילה להרוג אותו, אחר כך השליכוהו לבור ולבסוף מכרו אותו לישמעאלים. אם כך, אולי הילד בשיר שמזדקן ומת, לא מת לבסוף אלא עובר מטמורפוזה?

 2. יוסף לא מת ולא נטרף על ידי חיה, כפי שאחיו סיפרו ליעקב אבינו כאשר הביאו לו את כותונת הפסים של יוסף המגואלת בדם. לא רק שיוסף לא מת, אלא שזכה לעלות לגדולה ואף להציל את משפחתו ממוות ברעב ואולי להציל את כל עם ישראל העתיד להיות. אם כך, אולי הסיטואציה המתוארת בשיר מרמזת על גאולה דרך מותו של הילד?

ולכן, אפשר לקרוא את שאלתו של ראובן לא כקריאת ייאוש – "אנה אני בא?" – אלא כשאלה קיומית/אקזיסטנציאליסטית שכל אדם צריך להפנות לעצמו – לאן פניי? לאן אני הולך בחיי?

 

  1. ולא רק זאת. תחילת סיפורו של יוסף היא טרגדיה שקורית בינו לבין אחיו, ואילו סופו של הסיפור הוא פיוס בינו לבין אחיו והתקרבות רגשית ביניהם. כלומר, אולי מי ששואל את עצמו לאן פניו, כראובן בתנ"ך וכצייר בשיר, גם יכול למצוא תשובה, שמי שאינו שואל את עצמו לא יקבל?

 

אם כן, יש גם גאולה בחוויית החיים הקשה של הזדקנות העצמי: "הזקן איננו ואני...". האני המביט בילד המזדקן נותר בסוף השיר אולי חסר אונים ונבוך, אבל לא מת. בתוך החידלון והכליה טמון החיפוש אחר משמעות החיים וסיומם, ועם החיפוש אולי מגיעה גם הגאולה, אפילו אם באותו רגע של חידלון אי אפשר לדמיין אותה.

תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב