אגי משעול: האם המתמטיקה והשירה צהובות זו לזו?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

אגי משעול: האם המתמטיקה והשירה צהובות זו לזו? 

מאת    [ 17/07/2019 ]
מילים במאמר: 1155   [ נצפה 1108 פעמים ]

 
 

 

                                                     אווזים / אגי משעול

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה
אהב להוציא אותי ללוח
אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.
אמר שציפור עם שכל כמו שלי
הייתה עפה אחורה.
שלח אותי לרעות אווזים.


עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,
כשאני יושבת תחת הדקל
עם שלושת האווזים היפים שלי
אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,
המורה שלי למתמטיקה,
והצדק היה עימו.


כי אין מה שמשמח אותי יותר
מאשר לראות אותם כעת
עטים על הלחם המתפורר,
מכשכשים בזנבם השמח,קופאים רגע דום
מתחת לרסיסי המים
שאני מתיזה עליהם מן הצינור,
זוקפים את ראשם
וגופם נמתח אז
כזוכר אגמים רחוקים.


מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה
ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.
אני אוהבת כובעים,
ותמיד בערב
כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,
אני מחפשת את זו שעפה אחורה.

 

הבית הראשון של השיר מכה בנו הקוראים כאגרוף בפרצוף. כל כולו התנהגות בוטה, משפילה ומעליבה של מורה למתמטיקה כלפי ילדה הלומדת בכיתתו. המורה מבהיר לה שהיא טיפשה וראשה ריק, וקורא לה לגשת ללוח הכיתה רק כדי לבייש אותה בפני כל תלמידי הכיתה. הוא חותם את עלבונותיו בכך שהוא שולח את הילדה לרעות אווזים, ומההקשר של דבריו ברור שרעיית אווזים היא מעשה נחות ומבייש. המורה "אהב להוציא אותי ללוח", אבל מההקשר של בית השיר אנחנו מבינים שאין זו אהבה נדיבה ונותנת אלא אהבה סוטה ורעילה, שתכליתה להקטין ולגמד את התלמידה, היא המשוררת.

ההשפלה שחווה התלמידה הקטנה מקבלת משנה תוקף משום מעמדו של המורה. לא רק שהוא בר סמכא כמורה ומשום כך יש לדבריו משקל, אלא שהוא מורה למתמטיקה, כלומר מי שעוסק במדע מדויק ולכן הוא צודק ויודע על מה הוא מדבר.

אם כן, אולי המשוררת/הילדה היא אכן טיפשה גדולה?

הקורא כמעט ומשתכנע שאכן זו משמעות הבית של השיר, אך לליבו מתגנבים ספק קל ותחושה שמשהו כאן חורק. האם הגיוני שאדם יציג כך את עצמו ויחשוף לעין כול עלבונות שספג מהמורה שלו?

-----------------------------------

הספק והתחושה האלה מתגברים כאשר אנחנו קוראים את הבית השני של השיר. זאת, כיוון שהמשוררת מצדיקה את יחסו של המורה אליה כשהייתה ילדה, ואף מציינת שהמסקנה בדבר צדקתו של המורה נתמכת בניסיון החיים הארוך שלה ("במרחק שנים מן המשפט הזה") ובחייה בהווה. דבריה משכנעים עוד יותר דווקא משום שהיא איננה מתלהמת, אלא מנסחת אותם בלשון זהירה ומתונה – "אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות".

עם זאת, אף כי המשוררת מצדיקה בדיעבד את עלבונותיו של המורה למתמטיקה, היא מתארת בבית השני של השיר מציאות חיובית ונינוחה, שבה האווזים הדחויים של הבית הראשון בשיר הופכים לאווזים יפים, בבחינת "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" (תהלים קיח, כב).

אם כן, מה קורה כאן? האם המשוררת/הילדה אכן מצדיקה את יחסו המשפיל של המורה אליה, או שמא דבריה נכתבים באירוניה, ומה שנכתב כאן בין השורות סותר את מה שנכתב בשורות עצמן?

התהייה הזו נתמכת בקריאה זהירה של הבית השני. המשוררת כותבת את דבריה כשהיא "יושבת תחת הדקל, במרחק שנים מן המשפט הזה". מי ישבה בקורות עמנו תחת הדקל/התומר?  המשוררת מרפררת כאן לדבורה הנביאה, שבשבתה תחת התומר שפטה את שבטי ישראל (שופטים ד-ה). אחר כך, בעת מלחמתם בסיסרא, שר צבא יבין מלך כנען, מופיעה דבורה כדמות הדומיננטית מבין שתי הדמויות שהנהיגו את שבטי ישראל במלחמה: היא עצמה, האישה והשופטת, וברק בן אבינועם, הגבר המנהל את המלחמה.

ולאיזה משפט מתכוונת המשוררת כאשר היא כותבת: "המשפט הזה"? האם זה אחד ממשפטי המתמטיקה שהמורה היה אמון עליהם? האם היה זה פסק הדין שהמורה חרץ ב"משפט" שערך לילדה המשוררת, ואשר מתואר בבית הראשון של השיר?

אם כן, אולי בבית השני של השיר מתרחש היפוך ביחסי הכוחות, בין המורה למתמטיקה לבין הילדה/המשוררת: ממורה גבר השופט את הילדה, לאישה בוגרת השופטת את המורה ממרחק השנים. משפטה אומר שהמורה צדק, אך השאלה היא במה צדק?

 

התשובה לשאלה זו תתברר בעת קריאת שני הבתים הבאים של השיר

 

---------------------------------------------

הבית השלישי בשיר, כל כולו שיר הלל לשמחת החיים וליופיים, ולמים המחיים את העולם. השמחה נכתבת במילים מפורשות: "אין מה שמשמח אותי יותר"; "מכשכשים בזנבם השמח", והמים הם המים שהאווזים משתכשכים בהם, והמים של אותם אגמים רחוקים שהאווזים נזכרים בהם. כאן מרפררת המשוררת לתפיסה שמחה ודומה של אווזים בשירה העברית, הבאה לידי ביטוי, למשל, בשירה של לאה גולדברג "האווזים" ("אווזים עליזים, לכם הדרך,  לפניכם פתוחים מרחבי שמיים"), ובשירו של נתן אלתרמן "רועת האווזים" ("אבל רועת האווזים חייכה אלי בין דף לדף").

מהו אותו געגוע של האווזים לאגמים הרחוקים? האם האווזים והאגמים הרחוקים משקפים את ארץ ישראל? אנחנו הקוראים יודעים שזה הגעגוע של המשוררת למולדתה טרנסילבניה שבאירופה הרחוקה בזמן ובמרחק, המולדת שהמשוררת התרחקה ממנה כל כך מאז עלתה ארצה. בלי משים נוצר כאן חיבור רגשי ועמוק בין המשוררת לבין האווזים, משום מולדתם המשותפת. ומסתבר שאין דבר המשמח יותר את המשוררת מאשר לצפות באווזים ולהתאחד עם עולמם השמח ומלא החיים.  

הבית השלישי מפתח עוד יותר את הרעיון שלפיו מה שהיה בזוי ומושפל הופך ליפה, חי ובעל ערך. זאת אף זאת, הדמיון הצלילי בין הפעלים "לראות" ו"לרעות" מציע לקורא לראות ברעיית האווזים את הביטוי הנכון של חיים הנמצאים בקשר נכון עם המציאות. רעיית האווזים היא החיים על ממשותם, הרבה יותר מפתרון הבעיות המתמטיות שמציב המורה למתמטיקה. דווקא משום כך, משפטו החמור והמשפיל של המורה מראשית השיר מאבד מכוחו יותר ויותר.

---------------------------------------------

אם הבית השני בשיר הפתיע, משום שהמשוררת הצדיקה את דברי העלבון של המורה למתמטיקה כלפיה, הרי שהבית הרביעי משלים סיבוב שלם של הפתעה, בכך שהוא שולל את ערכם של דברי המורה. המורה אכן צדק בדבריו על אודות מה שמתאים לעולמה של המשוררת, אך הוא בא לקלל ונמצא מברך.

מתברר לנו שהשיפוט של המורה בראשית השיר אינו רלוונטי כלל לעולמה של המשוררת, ואף שגוי. עולמה של המשוררת מלא בכל מה שהמורה זלזל בו: כובעים, אווזים, השתוקקות לצפרים שעפות אחורה, וכולם דברים משמחים ומלאי אנרגיה, ואהבתה של המשוררת ("אני אוהבת כובעים") נדיבה וחיה, שלא כאהבתו המשפילה והממיתה של המורה למתמטיקה. כוחה של אהבת המשוררת כה גדול, שקיומה מאפשר למשוררת לתאר בניחותא את המורה ודבריו, בלי להפעיל כלפיהם את אותם עלבונות  והשפלה, שהוא הפעיל כלפיה בימי ילדותה.

 ואם כך מתברר, שהמתמטיקה של המורה כפי שהוא פירש אותה, זו שכונתה "מלכת המדעים" על ידי גדול המתמטיקאים בהיסטוריה, גאוס הגרמני (1855-1777), מתמטיקה זו פספסה בגדול, ולפחות בנוגע לעולמה של המשוררת היא איננה רלוונטית. ישנם דברים בעולם הריאלי, העולם שהמתמטיקה מתיימרת לייצג אותו בצורה הטובה ביותר, שהמתמטיקה של המורה אפשטיין לא הבינה כלל. ועל כן, לא רק שהמשוררת לא נכשלה בפתרון בעיותיו של המורה למתמטיקה, אלא שהוא עצמו לא פתר אותן. המשוררת משתמשת כאן בשתי המשמעויות של המילה "בעיות": מושג מעולם המתמטיקה, וגם התייחסות לעולמו הבעייתי של המורה למתמטיקה. מי יודע, אולי בידיו של מורה למתמטיקה אחר, בעל שאר רוח, המתמטיקה הייתה יכולה לרומם את נפשה של אותה ילדה של פעם, ולא להשפילה.

 עם סיום קריאת השיר עולה ממנו תחושה אינטנסיבית של חיים אנרגטיים ויפים בהווה, שלידם מחווירים ודוהים הזיכרונות הרעילים של העבר. חיים אלה גוברים על הצמצום וצרות האופקים של המורה למתמטיקה, ומנצחים את הקמצנות הרגשית ואת המוות המשתקפים בהשקפת עולמו.

תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב