האם נחוץ ללמוד מתמטיקה כמקצוע חובה? 

לאחר הוויכוח סביב השקעתו של משרד החינוך בניהולו של שר החינוך (העומד לסיים את תפקידו) נפתלי בנט בלימודי מתמטיקה ברמה של  5 י"ל, כדאי לבחון את תרומתו של מקצוע זה לבוגר הרצוי של מערכת החינוך.

כאשר בודקים את ההשקעה בכל אחד ממקצועות הלימוד כיום לעומת הערך המוסף שלו לעיצובו הראוי של הבוגר, מצוי דווקא מקצוע המתמטיקה בנחיתות לעומת רוב המקצועות בתוכנית הלימודים. המתמטיקה דורשת כישורים לוגיים מסוימים, שעל פי תיאוריות שונות (למשל: ריבוי האינטליגנציות לפי גארדנר),  הם גבוהים אצל אנשים מסוימים ונמוכים אצל אחרים . אלא שלא כמו תנ"ך וספרות וכן מקצועות נוספים בתוכנית הלימודים) כגון אזרחות, סוציולוגיה ואף ביולוגיה(, אין במתמטיקה מטען ערכי משמעותי שניתן להנחילו (למרות שמתמטיקאים ינסו להוכיח אחרת). 

יש הטוענים כי מקצוע זה מסייע לבוגרים לנהל את חייהם בהמשך הדרך. אלא שגם כאן קשה למצוא תועלת מרובה במתמטיקה לאזרח הממוצע, מלבד כמה פעולות בסיסיות שאפשר ללמוד אותן עד כיתה ד' או ה' .בעולם שבו בכל טלפון נייד מצוי מחשבון שניתן להיעזר בו לצורכי היומיום קשה לראות תועלת בחישובי נעלמים, זוויות, סינוסים ופרבולות.

אינני בא לטעון חלילה כי אין המקצוע חשוב – שהרי עליו מבוססים כל המדעים המדויקים, המכשירים את מדעני העתיד. אלא שכפייתו על כלל התלמידים כמקצוע חובה נוטלת משאבים אדירים מן המערכת הפורמלית ומצריכה קשת רחבה של מערכות תומכות (בתי ספר אקסטרניים, מורים פרטיים ועוד). התפוקה אצל רבים מהתלמידים היא הגברת הסלידה מלימודים בבית הספר, לצד כישלונות חוזרים והזדקקות לשיעורים פרטיים (רק לאלה היכולים להרשות זאת לעצמם) כדי לעמוד בקריטריון הנדרש.

יבוא מי שיטען: גם מקצועות אחרים, ובתוכם תנ"ך וספרות אינם קלים לרבים מהתלמידים, ואף אינם פופולריים בקרב אותם תלמידים מתקשים. אך בניגוד למתמטיקה – אלו הם מקצועות המחברים אותנו למקורותינו ולזהותנו (תנ"ך) ולתרבותנו (ספרות).

מהיכן נובע קסמו של מקצוע המתמטיקה, קסם כה רב עד שבכל רפורמה שהנהיג משרד החינוך בארץ איש לא פקפק בנחיצותו? כדי לענות על שאלה זו יש להרחיק לאחור אל תחילת המאה ה 19-- אל משנתו של הפילוסוף ואיש החינוך הגרמני יוהאן פרידריך הרבארט(1841-1776) . הרבארט ראה בלוגיקה יסוד מארגן של החשיבה המוסרית-הערכית, ולא רק של החשיבה המדעית. בהשראתו החל החינוך האירופי בתקופת המהפכה התעשייתית להעמיד

את המדעים המדויקים, ובראשם המתמטיקה בראש סולם העדיפויות להכשרת הלומד המתעתד לעסוק בעיקר בתעשייה. במהלך השנים קיבלה מגמה זו חיזוק בחינוך הבריטי, שהנהיג עד לפני כחמישים שנה מבחני מיון מוקדמים בגיל 11 למוסדות עיוניים לעומת מקצועיים. החינוך בישראל, בעקבותיו של החינוך הבריטי, החרה-החזיק אחריו במתן עדיפות למתמטיקה. החינוך הסובייטי קידם אף הוא את החינוך המתמטי, כמשקל נגד למקצועות האמנותיים שנתפסו כמסכני המשטר וכמובן – כמנוף לפיתוח הטכנולוגי המואץ של המדינה. בארצות הברית נוסו רפורמות מרחיקות לכת בכיוון החינוך ההומניסטי, עד שבא ההלם הלאומי בעקבות שילוח הספוטניק הסובייטי לחלל (בשנת (1957 והחינוך האמריקאי חזר להדגיש את המתמטיקה והמקצועות ה"ריאליים". זאת אף שלא הוכח הוכחה מחקרית כי הלימוד המתמטי משפר או מעצב דפוסי חשיבה באופן משמעותי. 

כיום מרבית מערכות החינוך בעולם המערבי נאבקות במוטיבציה נמוכה ללמידה בכלל, ובסלידה ברורה של מרבית הלומדים ממקצוע המתמטיקה, הנתפס ככפוי שלא לצורך. הדבר בולט במערכת החינוך הבריטית, האמריקאית, האוסטרלית וכן הצרפתית והגרמנית (על פי פורומים של מורים בארצות האלה, וכן על פי סקירות של עיתונים מובילים על מערכות החינוך הללו).

רק במערכת החינוך הרוסית ובחלק ממערכות החינוך של מדינות מזרח אירופה (כאשר אסטוניה היא היוצא-מן-הכלל בכך) עדיין נחשבת המתמטיקה למקצוע מוביל ומנתב הצלחות בחיים. אך בכל מערכות החינוך שהוזכרו המתמטיקה תופסת מקום מרכזי עבור כלל התלמידים.

האם החינוך בישראל יוכל להשתנות במגמותיו, ויודגשו בו מקצועות הומניסטיים וכאלה המסייעים לניהול חיים יצרניים ובעלי שאר-רוח לבוגרי המערכת?  לכך נדרשת תעוזה רבה, ומתן תשובה הולמת לציבור גדול של מורים שהתמחותם במתמטיקה )ובהם מורים רבים מחבר המדינות, שקליטתם בארץ הסתייעה בזכות הוראת המתמטיקה) .לעומת זאת, ייתכן שבצעד כזה טמונים הסיכויים להפוך את בית הספר למקום ידידותי יותר לתלמידים ופחות מנכר. התלמידים המוכשרים במתמטיקה ישמחו ללמוד במסגרות מואצות לקראת קריירה מדעית-טכנולוגית, ואילו לאחרים – תוסר אבן נגף מורידת-מוטיבציה, והם יוכלו להתרכז באותם מקצועות שידגישו את יצירתיותם וכישוריהם ההומניסטיים.