איך להצדיק ענישה פלילית בדיני תעבורה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

איך להצדיק ענישה פלילית בדיני תעבורה 

מאת    [ 10/05/2019 ]
מילים במאמר: 8267   [ נצפה 944 פעמים ]

 
 

תקציר

אדם עולה לרכבו, מניעו ותוך כדי הפניית מבטו לאחור, נוסע לאחור בנסיעה איטית על מנת לצאת מהחנייה ולהשתלב בתנועה. לפתע מבין ממבטי העוברים ושבים כי משהו נורא קרה. הנהג יורד מרכבו ולעניו מתגלה מחזה שישנה את המשך מהלך חייו מעתה ואילך. ילד כבן שנתיים, בקושי בגובה הפגוש של רכבו, עזב את ידה של אמו והתפרץ אל הכביש ובחלוף מספר שניות קצרות, נמחץ בין רכבו לבין כלי הרכב שחנה מאחוריו.

דיני התעבורה חוסים בצלו של הדין הפלילי ומשום כך כוללים עקרונות, קובעים איסורים ולצד האיסורים, סנקציות. הדין הפלילי המהותי, קובע מיהו גנב, מיהו אנס או רוצח ומה דינו של כל אחד מהם ובנוסף לכך, מפרט  מהו היסוד הנפשי הנדרש להוכחת כל עבירה. לצד הדין הפלילי המהותי קיים סדר דין פלילי, המפרט ביסודיות כיצד יתנהל ההליך באופן שכל ספק יפעל לטובת הנאשם, שיורשע רק אם הוכחה אשמתו על פי דין מעל לכל ספק. מכאן, כי מי שהורשע בדין פלילי[1] הוכחו בעניינו יסוד עובדתי, יסוד נפשי ובעבירות תוצאה גם קשר סיבתי לגרימת התוצאה ומשום כך, אין כל קושי לומר שמדובר בעבריין ואף להענישו. לא יורשע גנב שלא הוכחו לגביו יסודות העבירה וכי היה מודע להם ולמעשיו ואותו הדין לגבי האנס והרוצח. על פי עקרון האשם, לא יורשע אדם בדין פלילי על טעות שביצע ללא מחשבה פלילית וכחריג הרשלנות, לא יורשע על טעות ללא מבחנים קפדניים הקבועים בחוק העונשין.

המאפיין העיקרי של העבריין הפלילי הוא הבחירה. הבחירה שלא לחיות עפ"י חוק ולעבור על החוק היכן שיבחר לעשות כן. אם כבחירה בדרך העבריינית כדרך חיים ואם כבחירה לעבור על חוק ספציפי זה או אחר, כאשר בוחר אדם לעבור על החוק, ברורה לו האפשרות כי פשעו יתגלה וכי יורשע ויישא בעונש.

הגיון זה גם עומד בבסיס תכליות הענישה המקובלות. העונש פוגע בעבריין על בחירתו כגמולו, מרתיע אותו ואת זולתו מלבחור לעבור על החוק פעם נוספת, מונע ממנו לחזור על מעשיו (למשל אם נכלא מאחורי סורג ובריח מדובר במניעה פיזית) ובחלק מהמקרים אף מסייע בשיקומו לעתיד, על מנת שישנה דרכיו ולא יבחר שוב לעבור על החוק ולפגוע בציבור[2].

בניגוד לעבריינים פליליים שהורשעו בעבירות פליליות אופייניות, למשל מחוק העונשין או מפקודת הסמים המסוכנים, דיני התעבורה יוצרים מצב בו פעמים רבות יורשע אדם שבמועד התרחשות היסוד העובדתי, כלל לא יכול היה לדעת כי הוא מבצע עבירה. לא זו אף זו, פעמים רבות אין חולק כי לא רצה בתוצאה[3]. מעבר לכך, רשלנותו נקבעה פעמים רבות על פי חזקות, הנחות וכללים סובייקטיביים, שפעמים כלל לא מעלות ספק בכך שבמבחן אובייקטיבי של ה"נהג הסביר", היה כל נהג סביר בנעליו נוהג בדיוק כמוהו. במקרים בהם נעדרים אלמנטים של אשם פלילי, עולה השאלה, כיצד ניתן להצדיק ענישה פלילית בעבירות תעבורה אלו.

פעמים רבות מורשע נהג ונשלח אל מאחורי סורג ובריח, למרות שברור כי לא הייתה לו כל יכולת מעשית למנוע את התוצאה[4] וכאשר אין כל קשר בין מידת תרומת התנהגותו של הנהג ומודעותו אליה ולתוצאה, לבין מידת העונש שנגזר עליו, עונש שבבסיסו תעמוד פעמים רבות בעיקר התוצאה המצערת.

בהנחה שאין חולק כי לנהג לא הייתה השפעה כלשהי על מסלול ריצתו של הילד אל הכביש, האם ראוי להכיל את הלכת הצפיות בכל מחיר ולהניח שעל כל נהג הנוסע לאחור לצפות כי ילד קטן יברח לאמו ויחצה את קו שפת המדרכה ? האם מי שלא עשה כן, בהכרח נהג ברשלנות ? מדוע לא נאשים את הנפגע שירד אל הכביש (או ככל שמדובר בילד, את אמו של הילד, שגם לה קמה חובת זהירות מתוקף היותה אמו, על שעזבה את ידו) על שגרם את התאונה ברשלנות ? האם מי שנוסע לאחור רק בהכוונת מכווין אנושי שעומד מאחורי רכבו הוא האדם הסביר ? מהו חלקו של ה"מקרה" בתאונה ? האם כל טעות הנה רשלנות במובנה המשפטי ? האם ראוי להכיל את הלכת "הגולגולת הדקה" בתאונות דרכים ? מהו משקל המעשה או המחדל של הנהג כלפי התוצאה ? האם ראוי להעניש אדם בשל טעות ביש מזל ?

עבודה זו מתמקדת בשאלה האם וכיצד ראוי להעניש עברייני תעבורה על פי מדרג מאפייני העבירה וככל שמוטל עונש, כיצד להצדיק ענישה פלילית בעבירות תעבורה. 

 

העבודה מוצאת כי דיני התעבורה מתאפיינים בניסיון מתמיד לאבחן את מי שעבר עבירת תעבורה, עוד בשלב טרום כתב האישום וניתובו אל מסלול דין בהתאם. השיטה בישראל מנתבת בשלב ראשון את העבירה למסלול טיפול על פי מאפייניה ומסדירה המשך טיפול במסלול ייחודי בהתאם.

לגבי עבירות הרף התחתון, נמצא כי מדובר בענישה מקלה על ידי תשלום קנס,  המשקפת אינטרס ציבורי להותיר את מי שביצע אותן, מתוקף העדר מחלוקת בדבר היותו נהג סביר, מחוץ להגדרת ה"עבריין" ולחסוך ממנו ענישה בעלת מאפיינים פליליים, כולל הענישה העקיפה הכרוכה בכך כגון סטיגמה וכיוב'. מדובר בפעולות סבירות לכאורה, שניתן לקבל כי כל נהג סביר עלול לבצען מחוסר תשומת לב רגעית, טעות שאינה חוצה את קו הנהג הסביר. מנגד, ברף העליון ישנו טווח שלם של עבירות תעבורה המשלבות יסודות של התנהגות עבריינית פלילית הכרוכה במודעות, המאופיינת בעיקר בזלזול מודע ובוטה ובגרימת סיכון ברור וקיצוני, טווח לגביו קיים קונצנזוס בקרב הציבור מתוקף היותו נכלל בין עקרונות המשפט הפלילי ואשר מקובל לומר, כי מוצא מענה הולם בין תחומי ההליך הפלילי הנפוץ.

בניגוד לעבירות הרף התחתון והרף העליון, נראה כי לגבי תחום הביניים רבות השאלות על התשובות. העבודה מוצאת, כי מורכבות המפגש שבין הבדלים מהותיים בתפיסת המוסר והחוק בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה, מקשה על יצירת מכנה משותף בכל הקשור למיקומו הראוי של המשפט בשאלה האם ומתי ראוי להעניש על טעות אנוש,  בעיקר משום הפרשנות השונה לשאלת מיהו "האדם הסביר" שככל שמדובר ב"נהג הסביר", זוכה לתשובה שונה באופן מהותי בין קבוצות שונות באוכלוסייה. השאלה המרכזית מתרכזת סביב שני סעיפי ה"סל" הקבועים בדיני התעבורה, חוסר הזהירות והרשלנות, אשר מדרגים את חומרת הטעות ואשר אופן השימוש בהם ובעיקר הפרשנות שניתנה להם על ידי הפסיקה בכל הקשור לאופן הוכחתם ולמתחמי הענישה הראויים לכל אחד מהאישומים, יוצר תחום אפור, המצדיק דיון מעמיק ובחינה מתמדת.

משום כך, מתרכזת עבודה זו בעיקרה בתחום מורכב זה ומוצאת תחום "אפור" רחב, במרחב עבירות החוסר זהירות והרשלנות[5]. העבודה מוצאת כי החקיקה בתחום זה לוקה אמנם בחסר ואינה ברורה די הצורך ובשל כך, לא די בכך שאינה יוצרת נורמה ברורה דיה, באי וודאותה יוצרת מצב של חלל נורמטיבי[6], המקשה על יצירת מכנה משותף רחב, שיהווה בסיס להסכמה רחבה יותר בדבר סימון התחום בו מוצדקת ענישה פלילית משמעותית בעבירות תעבורה. מאידך, נמצא כי אכן קיים טווח טעות המצדיק ענישה, ככל שמדובר בטעות שהיה הנהג יכול למנוע וכי על אף החלל הנורמטיבי, מתקיים תחום טעות עליו מענישים, תחום המוגדר בין סעיפי חוסר הזהירות והרשלנות. לציין כי האמור מכוון בעיקר לאישומי רשלנות שאינם לפי סעיף מחוק העונשין למשל גרם מוות ברשלנות (שם מתווסף אל יסודות העבירה גם היסוד - תוצאה מוות)[7], שם  נבחנים מבחני חובת הזהירות הקונקרטית ומבחן הצפיות ואשר לא כך היא באישומי רשלנות לפי פקודת התעבורה שם התוצאה לא הגיע לכדי מוות.

מחדל זה מקשה על יצירת מתחמי ענישה ברורים ובכך, משתרבבים אל הדיון לקביעת מתחם הענישה ביטויים כמו "האדם הסביר", "הנהג הסביר" ו"האדם הנורמטיבי" ומטשטשים את המתחם, במקום לסייע לתהליך מיקומו של הנאשם התוך המתחם. לצד האמור, נמצא כי ניתן להצדיק ענישת נהגים בענישה פלילית, גם כאשר התנהגותם נשללת יסוד נפשי ומקורה בטעות, ככל שמדובר בטעות אנוש שגם אם היה מעורב לצידה גורם זר מתערב, לא ניתק זה את הקשר הסיבתי לגרימת התוצאה. השיקולים להצדקה זו הנם בעיקר שיקולי תועלת אישית שמפיק מענישה זו כל פרט, כולל הנהג שיוענש, מתוקף הסכמתו לנהוג רכב וזאת מתוקף כללי האמנה החברתית, כתנאי לקיומה וכתנאי לביטחונו האישי ובטחון היקרים לו מפני נהגים אחרים ומצב ה"ג'ונגל" שהיה מתקיים ללא הצבת הרף היכן שהוצב.

 

מבוא

לא פעם במהלך שנותיי כתובע תעבורה, ניהלתי תיקים וטענתי לעונש כשממול יושב נאשם שהורשע וממתין לגזר דינו. ייצגתי את המדינה על פי מדיניות התביעה ועל פי הנחיות מדינת ישראל כבא כוחה. פעמים רבות חשתי באי נוחות אישית, פעמים עד כדי חוסר הזדהות עם עמדת המדינה אותה אני מייצג. לא פעם הפניתי מבט אל בא כוחו של הנאשם כשבראשי מנסה אני לשער, מה עובר בראשו הסנגוריאלי והאם מדיניות התביעה אכן מממשת את האינטרס הציבורי ואינה פוגעת בו.

זכורים לי לא מעט מקרים, בהם נשלח הנאשם שישב מולי לבית הסוהר ואת ראשי הטרידה השאלה, מה אם אני הנהג ברכב במקומו ?  פעמים רבות מדיי הייתה התשובה אחת, אם הייתי הנהג במקומו סביר שהייתי מתנהג בדיוק באותו האופן, בדיוק כפי כל אדם סביר אחר וכנראה שגם  כפי שהיה נוהג השופט היושב בדין.

אין כוונתי לומר חלילה כי החוק אינו ראוי או כי הנחיות המדינה נוגדות את החוק. ברורה לי חשיבותה של אחריות הקפידה בתעבורה וכמוה חשיבות הלכת הצפיות, כלל הדרך, חזקת הבעלות ושאר קביעות החוק והפסיקה המשמשות את בית המשפט בבואו לפסוק את הדין. איני רומז כי הנחיות המדינה אינן מוסריות ואין צורך להרחיב עד כמה רם ערך חיי האדם ושלמות גופו, עליו מגנים דיני התעבורה באמצעות כללים אלו ולצד זאת, כנותם של התובעים המונעים מערך השליחות. יחד עם זאת, פעמים רבות הרגשתי כי ראוי לדון בהיקפם של כללים אלו ותוקפם וכי ראוי לשאול שוב את השאלות מעת לעת ולפעמים, אף להחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה.

משום כך, מציבה עבודה זו שאלות, שראוי לדעתי כי תקבענה את מסגרת הדיון ויחד עם זאת, תעוררנה שאלות נוספות. בהמשכה של העבודה ייערך דיון בסימני שאלה אלו, במטרה לבחון את הגורמים המשפיעים ולברר תשובות אפשריות.

על מנת לבחון ענישה בעבירות תעבורה אבחן את מאפייני דיני התעבורה, הן בפן המהותי והן בפן הפרוצדורלי. רוב עבירות התעבורה בישראל קבועות בפקודת התעבורה[8] ובתקנות התעבורה[9]. עבירות נוספות נמצאות בחקיקה ספציפית אחרת[10] וחלקן אף נגזרות מחוק העונשין [11] [12].  בסופו של הליך, ייגזר על מי שהורשע בדין עונש שאמור לשקף, בין היתר, עד כמה חריגה ההתנהגות, כמה סיכון גלום בה ועד כמה סולד ממנה הציבור. למידת העונש תהיה השפעה מרחיקת לכת הן על הנאשם והן על הציבור ותהה זו, מעל לכל, אמירה דקלרטיבית כלפי כולי עלמא: "זהו חוטא וזהו עונשו". המחיר שישלם לחברה, הסטיגמה וההשלכות האישיות והחברתיות הכרוכות בעונש, לא יותירו מקום לספק ויסמנו את האופן בו מצופה ממשתמשי הדרך לנהוג ומהו מרחב הטעות הלגיטימי של נהג רכב.

מחד, במצב החוקי הקיים במדינת ישראל, יכול מי שנהג במהירות בוטה של כ 150 קמ"ש במקום 100, מתוך מודעות ובחירה מלאה לעשות כן ותוך זלזול בחוק וסיכון חיים ממשי, לקבל עונש של קנס בלבד ומאידך, נהג זהיר ושומר חוק הנוהג ככל האדם, שילד רץ אל הכביש בזמן שנסע לאחור ונפגע מרכבו, בנסיבות מסוימות למצוא עצמו מאחורי סורג ובריח.

מצב זה תורם אף הוא לדיון ומרחיב את תחומיו. האם ראוי לתת לתוצאה משקל רב מזה הניתן להתנהגות ? האם בכלל ראוי לדבר על התוצאה בטרם הוכחה לכאורה ידיעה או לכל הפחות רשלנות (ברמה הקבועה בדיני העונשין[13] [14]) ? כיצד מסתדר הדבר עם עקרונות המשפט הפלילי שאחת מתכליותיו העיקריות היא הכוונת התנהגות ? מהו טווח חוסר הזהירות כהתנהגות פלילית וכיצד מרשיעים ברשלנות אדם שעל פניו התנהג כפי שהיה מתנהג כל נהג אחר מן הישוב ? הייתכן שאנו קובעים רשלנות על פי התוצאה בלבד ? כיצד מענישים על תוצאה שנגרמה ללא מחשבה פלילית, ללא מודעות או רצון בתוצאה וכאשר מוסכם כי ההתנהגות שגרמה לתוצאה הייתה לכשעצמה, על פניה סבירה ומקובלת ? 

האם החוק יצר "אדם סביר" מלאכותי שאינו באמת סביר ושאין הרבה שבאמת דומים לו ? האם יתכן שמי שנהג באופן הנחשב זהיר ביחס לכלל הנהגים, לא נהג בזהירות המצופה בחוק ? מה חלקה של הפסיקה במציאות שנוצרה ? האם יכולה הפסיקה לקבוע אדם סביר שאינו באמת "סביר" ? האם יש הבדל בין הביטוי אדם סביר כלשונו, לבין "האדם הסביר" כביטוי משפטי ?

האם יתכן שהפסיקה תקבע מיהו האדם הסביר  (מעין "אדם סביר רצוי") ותרשיע מי שאינו כזה גם לו יוכיח שעל פניו, נהג ככל נהג אחר בנעליו ? האם יתכן נהג סביר שנוהג אחרת מכל שאר הנהגים ? האם מבחן האדם הסביר יכול להבחן תוך התעלמות מכלל הנהגים ?

מתוך ההבנה כי רוח החוק משקפת אינטרס ציבורי, אבחן מהו האינטרס הציבורי בכל האמור להתנהגות נהגים בכבישים והאם דיני התעבורה אכן משקפים אינטרס רם ערך זה נאמנה.

בהנחה שלמידת חריגת ההתנהגות מהנורמה המקובלת צריכה להיות השפעה מכרעת על מידת העונש, מתבקשת השאלה - האם נסיעה לאחור עם רכב שבמבחן התוצאה גרמה נזק, חמורה מבחינה נורמטיבית, כהתנהגות מכוונת ומתוכננת  להתפרץ אל בית מגורים וגניבה או תקיפת אדם במכוון וגרימת חבלה. לו מתחמי הענישה המקובלים מלמדים על מידת החריגה מהנורמה המקובלת, אזי התשובה היא חיובית והציבור מוקיע אדם על עבירה שביצע, על פניו, ללא כל יסוד נפשי יותר מאשר את מי שתכנן פשע והוציאו אל הפועל.

לעיתים נראה כי בבסיס הענישה המחמירה בעבירות תוצאה בתעבורה, נותן בית המשפט לתוצאה משקל מכריע, הגובר על הצורך בבירור אמיתי של היסוד הנפשי שעמד בבסיס ההתנהגות שגרמה את התוצאה. לו היה מיודענו שגרם לתאונה הקשה שבפתיח גורם את אותה התאונה בכוונה, על מנת לפגוע בילד מתוך כוונה לגרום למותו, היה האינטרס הציבורי לגביו ברור לדין מחמיר, כהורג או רוצח בהתאם לנסיבות ההתנהגות. לו היה גורם לאותה התוצאה כשאינו מורשה לנהוג, כשרישיונו פסול או כשהוא נוהג שיכור (או אפילו כשאינו שיכור אך מוכח שלא הביט לאחור ולא נקט אמצעים כפי האדם הסביר), עדיין היה אינטרס ציבורי מובהק לדון אותו באופן מחמיר משום התנהגותו הרשלנית שאינה מאפיינת את הנהג הסביר.

בעניינינו כאמור, משאין חשד לכוונה או למודעות מסוג אחר ומשום שלא התקיים כל גורם אובייקטיבי המלמד על רשלנות (על פי מבחני המשפט הפלילי) לכאורה, ישנה לפעמים ההרגשה כי יסוד הרשלנות הסובייקטיבי נקבע רק משום התוצאה. לא קיימת חובה בחוק להיעזר במכווין אנושי שיעמוד מאחור טרם מבצע נהג נסיעה לאחור. במידה שנסיעה לאחור ללא סיוע אדם נוסף אינה סבירה, מדוע אין המחוקק מחייב זאת בחוק ? במידה שאין חולק כי האדם הסביר אינו עושה זאת, מדוע כאשר נגרמת תוצאה טראגית מיוחסת להתנהגות זו רשלנות למרות הנהג בדיוק כפי כל נהג סביר אחר ? האם כאשר נגרמה תאונה שלכאורה ניתן היה למנוע, בהכרח התרשל הנהג ואחראי לתוצאה שנגרמה ? מהו היחס הראוי בין עבירות התנהגות פסולה שלא גרמה תוצאה, לבין עבירות שגרמו תוצאה אך נעדרות יסוד נפשי ? האם חמורה יותר התנהגות מסוכנת ובוטה שרק במקרה לא גרמה נזק, או תוצאה מצערת שנגרמה בשל חוסר תשומת לב רגעי ? מה משקל עברו התעבורתי של נהג על מידת העונש ? מה משקל עברו הפלילי ?  האם ישנו אינטרס ציבורי שכל נהג ישלב להילוך אחורי רק לאחר שהעמיד מכווין על המדרכה ? אם התשובה חיובית, אם האם מדובר באינטרס ראוי ?

כשם שיש אדם שחי מאה שנים ואדם שהולך לעולמו כשהוא בן עשרים וכשם שפלוני גובהו מטר ותשעים ואלמוני גובהו מטר ועשרים, האם ראוי להכיר בקיומה של יד המקרה גם כאשר נגרמת תאונה ללא התנהגות רשלנית לכאורה ? מהם תחומיו של המזל ? עד כמה לגיטימי לעשות בהם סימנים ושימוש פרקטי ? לפי אילו פרמטרים ראוי לבחון את מבחן הצפיות תוך בירור חובת הזהירות הקונקרטית ? מהו טווח האינטרס הציבורי בעניין ? מה בין ביש מזל לחוסר זהירות או לרשלנות ? איזו תכלית מתכליות הענישה תקיים הענשת ביש מזל ?  האם הענשת ביש מזל הנה אינטרס לטובת הציבור ?

 

דיני התעבורה – עבירות ואישומים

מתחילת ימי המדינה גבה השימוש בכלי רכב יותר חיים ונפגעים רבים, כמעט מכל גורם אחר, כולל מלחמות, עבריינות פלילית ועוד[15]. היות שמדינת ישראל ממוקמת במקום טוב ביחס למדינות העולם בכל הקשור למספר ההרוגים היחסי בכבישים[16],  אמירה זו נכונה גם בשאר מדינות העולם. מכאן, ניתן לומר כי תכליתם של דיני התעבורה להציל חיים. תפקידם של דיני התעבורה, להבטיח שימוש בטוח בכלי רכב וצמצום כל האפשר של מי שיפגעו בשל השימוש בכלי רכב. מחד, ברור כי ניתן לצמצם את נפגעי תאונות הדרכים לאפס על ידי פעולה אחת פשוטה - איסור גורף ומוחלט על שימוש בכלי רכב. מאידך, אין אנו יכולים לתאר לעצמנו עולם ללא כלי רכב. מכאן כי דיני התעבורה משמשים הלכה למעשה כלי לאיזון בין היכולת להשתמש בכלי רכב לבין המחיר בנפגעים שאנו כחברה מוכנים לשלם.

להלן דוגמה שתמחיש את טענתי. לו הייתה מהירות כלי הרכב מוגבלת בחוק ל 5 קמ"ש בלבד, סביר להניח כי מספר ההרוגים בכבישים היה יורד למספר הקרוב מאד לאפס. השאלה היא, האם אנו מוכנים לשבת על האוטובוס מתל אביב לירושלים כ 12 שעות או להמתין ימים לשינוע סחורות בין באר שבע לחיפה. התשובה היא לא ולכן המהירות המותרת אינה 5 קמ"ש, אלא מהירות שלאור רמת התשתיות ועוד גורמים רלוונטיים קשורים, העריך המחוקק כי תוביל למחיר בנפגעים שמהווה את האיזון הראוי לעניין זה.

לאור המשוואה המתוארת לעיל ברור כי נהיגה במהירות מופרזת מפרה את האיזון ומעלה את הסיכון לתאונת דרכים ולנפגעים ומכאן עולה השאלה, כיצד ראוי להעניש מי שעבר על המהירות המותרת וכמוהו, את מי שהפרו את האיזון כשעברו על חוקי התעבורה האחרים.

מכאן, ניתן לומר כי חוקי התעבורה מהווים כללי איזון ועבירות תעבורה גורמות להפרת האיזון. לו היו כולם מקיימים ללא דופי את כל הוראות חוקי התעבורה, היה מתבטל הגורם האנושי בגרימת תאונות הדרכים וסביר כי כמות הנפגעים כתוצאה מתאונות הייתה אפסית. כל הנהגים היו מתרכזים רק בנהיגה, איש לא היה סוטה מנתיבו, איש לא היה מקפח את זכות חברו. יחד עם זאת, מדובר על מנעד רחב של איסורים, חלקם מינוריים, שאין כרוך בהם סיכון ישיר ומנגד, איסורים אשר העובר עליהם מסכן חיים באופן ישיר וממשי. מנעד רחב זה דורש קשת רחבה וגמישה של טווחי ענישה, מדרג סנקציות שיביא לידי ביטוי את דרגות החומרה השונות וישאף ליצור בהירות לגבי המדרג הנורמטיבי המצופה מנהג.

 

 

תרשים מס' 1  –  רמות אחריות / יסוד נפשי בתעבורה

 

עבירות תעבורה מסוג "ברירת משפט" - עבירות תעבורה רבות נושאות בצדן ברירת משפט ומי שמואשם בהן זכאי לשלם קנס מבלי להגיע למעמד בית המשפט . מדובר בעבירות קלות לכאורה, עבירות אלו הפרו רק במעט את האיזון, בנסיבות שלא גרמו סיכון ישיר ושאינן נושאות לצדן סטיגמה מכל סוג. הדו"ח שרושם השוטר לנהג הנו כתב אישום ובמידה שהנהג אינו מבקש להישפט בפני שופט, רואים בו כמי שמודה במיוחס לו ומורשע על סמך הודאתו. חשיבותו של מוסד "ברירת המשפט", הנה כאמור מעצם היותו מעין קו רף תחתון לסימון עבירות קלות ביותר. רבות מעבירות הברירה הנן עבירות אחריות מוחלטת או אחריות קפידה, מכאן שבחלקן די בהוכחת ההתנהגות (לעיתים די אף בהוכחת הבעלות ברכב), על מנת להרשיע את מבצע העבירה (או את בעל הרכב מתוקף חזקת הבעלות גם מבלי לברר מי נהג ברכב ).

עבירות תעבורה מסוג "הזמנה לדין"- העבירות שמעל רף הברירה, הנן עבירות בהן מוגש כתב אישום כנגד הנאשם לבית המשפט. עבירות אלו יוצרות טווח רחב של רמות חומרה. ברף התחתון עבירות שחורגות במעט את רף ברירת המשפט, למשל מהירות קצת יותר גבוהה, פקיעת תוקף רישיונות משך זמן ממושך מעט יותר, תאונות דרכים קלות וכיוב'. רף הענישה בעבירות אלו גבוה מסכומי ברירת המשפט וכולל לצד רכיב כספי גם רכיבים אפשריים נוספים של פסילות רישיון נהיגה לתקופות קצרות, פסילות רישיון על תנאי וכיוב'. את עבירות ההזמנה לדין ניתן כאמור לחלק למספר רמות חומרה, באופן שככל שעבירה הפרה את האיזון באופן משמעותי יותר, כך תחשב חמורה יותר ותגרור סנקציה כבדה יותר. ההזמנה לדין הנה כתב אישום שמגיש השוטר לנהג ומזמנו על אתר, למועד משפטו. לאחר אישור תובע מוגש כתב האישום לבית המשפט וממתין למועד הדיון הקבוע לו, אליו זומן הנאשם כבר במעמד מסירת הד"וח.

עבירות פ"ל או ת"ד- מדובר על עבירות שחומרתן עולה על אלו בהן נמסר כתב אישום לנהג על ידי השוטר ובדר"כ עבירות נהיגה בפסילה, שילוב עבירות חמורות, עבירות חוסר זהירות שגרמו ת"ד, עבירות רשלנות (התנהגות או תוצאה), עבירות פזיזות או נהיגה פוחזת ועבירות כוונה או כל סוג אחר של מודעות. כמו כן נכללות בקבוצה זו גם עבירות שברגיל נרשם בגינן דוח הזמנה על ידי שוטר אך, בשל נסיבות העניין או הנהג, נקבע כי מדובר במקרה חריג לחומרה (למשל חשד לנהיגה בשכרות שברגיל יקבל הזמנה לדין משוטר, במידה שזו פעם שניה או למשל, נהג שיכור כשאין בידו רישיון נהיגה מעולם ועוד כיוב').בעבירות פ.ל או ת.ד תשלים היחידה החוקרת את החקירה ותעביר את התיק אל התביעה/ הפרקליטות בצירוף המלצותיה ותובע/ פרקליט יחליט האם להגיש כתב אישום ובמידה שכך, יכין כתב אישום ויגישו אל בית המשפט המוסמך.

עבירות מודעות/כוונה בתעבורה- כשם שאדם מחליט להתפרץ לדירה של אחר וליטול רכוש שאינו שלו וכשם שאחר מחליט לאיים או לפגוע בשלמות גופו של חברו, יש מי שמחליט לנהוג למרות שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה, או לברוח מהשוטר שהורה לו לעצור לבדיקה ותוך כדי בריחתו לחצות צומת כשברמזור אור אדום. התנהגות כזאת, על פניה כרוכה במודעות והיות שמסכנת חיים ומפרה במודע את האיזון,  רחבה ההסכמה כי מי שבחר להפר את האיזון באופן כה בוטה המסכן חיים ראוי לעונש מחמיר. הן כהתנהגות והן, במקרה בו נגרמה תוצאה, בשל חומרת התוצאה. תכליות הענישה השונות ירתיעו את העבריין ואת כולי עלמא שלא להפר את האיזון, יגמלו לעבריין כגמולו, ימנעו ממנו לסכן אותנו שוב ובמקרים המתאימים יסייעו לשיקומו. עבירות הכוונה ועבירות המודעות בתעבורה, הנן עבירות בעלות מאפיינים פליליים והיחס כלפי מבצעיהן הנו כפי היחס כלפי מי שביצע עבירה פלילית אחרת.גם כאן תעביר היחידה החוקרת את התיק בצירוף המלצתה ותובע/ פרקליט ימליץ ובמקרה הצורך יגיש, כתב אישום.

יתרונה העיקרי של שיטת סיווג העבירות בישראל נובע מעקרון ההדרגתיות העומד בבסיסה ומנתב כל אחד מהנאשמים למסלול טיפול ייחודי, ההולם את חומרת העבירה בה הוא הואשם, על פי דרגות חומרת העבירה, הסיכון הטמון בה והתוצאה. ככל שמדובר בעבירות תעבורה, מחייב האינטרס הציבורי טווח רחב יותר של תחום הסנקציה ולצד זאת גמישות והדרגתיות משמעותית. נראה כי המטרה העיקרית הנה כי תישמר הפרופורציה וההלימה, בעיקר בכדי שלא נמצא עצמנו בחברה "מרובת עבריינים" שיצרה השיטה. המשמעות הלכה למעשה, הנה כי כלי "ברירת המשפט", המציב את הרף כאמור במקום בו בוצעו עבירות שאינן מצדיקות "גרירתו" של המבצע לבית המשפט, מוציא מתחום ה"עבריינות הפלילית" קהל רחב שהנו רוב רובם המספרי של מי שביצעו עבירות תעבורה, הן עבירות הרף התחתון.  למשל נהג שלא עצר בתמרור עצור,  עונשו מתוקף אי העצירה הנו קנס בלבד. אין נפקא מינה אם ראה את התמרור או לאו ואם התכוון לעבור עבירה אם לאו. במידה שהתקיימה אותה ההתנהגות בדיוק - הנהג לא עצר בקו התמרור אך, הפעם הגיע רכב בכביש החוצה ונאלץ להאט או לבלום, כאן כבר לא מדובר רק באי עצירה אלא גם בקיפוח זכותו של אחר ולכן יוזמן הנהג המקפח לבית המשפט ושם ייתן את הדין בפני שופט. לו התנהג נהג באותו האופן בדיוק - לא עצר בקו הצומת אך הפעם לרוע מזלו פגע ברכב חוצה וגרם תאונה, ייענש באופן חמור משמעותית. לו נגרם מוות, סביר כי יואשם בעבירת גרם מוות ושייענש באופן מחמיר כולל מאסר מאחורי סורג ובריח.

הרי כי כן, אותה ההתנהגות בדיוק אך טווח ענישה רחב בהתאם לנסיבות ולתוצאה. שוב נדגיש כי לו נעברה עבירה במודעות, למשל תוך כדי בריחה מניידת משטרה וכדי לא להיעצר על ידי השוטרים, קל יותר להטיל אשם מחמיר על הנהג העבריין אך, במידה שמדובר בנהג נורמטיבי ותיק, שמעולם לא עבר עבירת תעבורה, שלא הבחין בתמרור בנסיבות מקלות, ראוי לברר שוב את רמת הנטל שראוי להעביר אל כתפיו ואת מידת הסנקציה הראויה, באופן שישקף את האינטרס הציבורי. יתרון נוסף של השיטה בכך שמבטלת צורך לשלוח כל אחד לבית המשפט ובכך מפחיתה עומס בבתי המשפט, חוסכת משאבי ציבור וזמן שיפוטי ובאופן זה, מפנה את זמנו של בית המשפט לטפל באופן יסודי באותם מקרים, בהם ראוי לעשות כן.

מכאן שלמוסד ברירת המשפט ישנה גם משמעות דקלרטיבית, שלה חשיבות רבה גם על ההצדקה לענישת עברייני תנועה בעבירות שמעל הברירה. עצם סימון קו רף תחתון, מסייע לעיצוב מסגרת הענישה ולהעברת מסר אל כלל הנהגים, הקפדה על הענשת מי שביצעו עבירות תעבורה קלות, בחלקן אף שהואשמו מתוקף אחריות קפידה, מעבירה מסר בלתי מתפשר, לגבי הקשר הישיר שרואה המחוקק בין עבירות תעבורה לבין נפגעים, לבין חומרת הסנקציה כנגד עברייני תעבורה.

ככל שמדובר בעבירת התנהגות, נמקם את העבירה ברף הגבוה בעיקר כאשר החריגה מההתנהגות האסורה משמעותית וככל שמדובר בעבירת תוצאה, נוסיף לכך גם את מידת תרומת ההתנהגות לתוצאה ולחומרת התוצאה, שגרמה ההתנהגות.

מהאמור נראה כי לגבי עבירות "ברירת המשפט" וההזמנות לדין בגין עבירות הרף הנמוך, מסדיר המצב הקיים באופן ראוי את האינטרס הציבורי, יוצר וודאות ומתקבל בקרב הציבור כסנקציה מינורית ופרופורציונאלית, בגדר גזרת דין שגם הציבור הנורמטיבי יכול לעמוד בה ולהבין את חשיבותה. עצם הסינון שיוצרת השיטה, המנפה כבר בשלב המפגש עם השוטר את מי שביצעו עבירות מינוריות, מוציא מהדיון שבעניין הצדקת הענישה הפלילית, את רוב רובם של מי שביצעו עבירות תעבורה, מייתר את הצורך בסטיגמה עד רף  מסוים ובכך אף נותן לגיטימציה להפעלת סנקציות פליליות כנגד עברייני תעבורה בעבירות בחמורות יותר, שמעל הרף.

 

תרשים מס' 2  –  מדרג העבירות בתעבורה

 

גם ברף הגבוה של חומרת עבירות התעבורה, ככל שמדובר בעבירות המודעות והכוונה, שהנן עבירות בעלות אלמנטים פליליים מובהקים, נראה כי מתקיים האינטרס הציבורי בכל הקשור לאופן בו ראוי להעניש עבריינים, שבחרו לעבור על החוק ולסכן חיים. ככל שהיסוד הנפשי מודעות, מובהק יותר וככל שמדובר בחריגה בוטה יותר מהנורמה, אין מדובר ב"עבריין תעבורה" אלא ב"עבריין פלילי" אשר עבריינותו באה לידי ביטוי באופן המערב נהיגה. נראה כי מקובל בקרב הציבור שראוי להעניש במקרים אלו על פי כללי הענישה הפלילית המקובלים. בהנחה כי חוקי התעבורה ואכיפתם אכן משפיעים על בטחון המשתמשים בדרך והיות שכאמור מדורגת ישראל במקום טוב בדירוג, ניתן לומר כי על פי מבחן התוצאה מממשים אלו את ייעודם באופן אפקטיבי.

לצד היתרונות, נראה כי עיקר חסרונה של השיטה, בכך שמתקשה כאמור לייצר מנגנון טיפול יעיל לעבירות הביניים, שם נראה כי סעיפי הסל מותירים טווח רחב  של שיקול דעת, טווח הגורם לחוסר אחידות בענישה ומכאן חוסר בהירות נורמטיבי בתחום זה של עבירות.

חסרון נוסף של השיטה במצב הקיים, ניתן לזהות בעבירות שהחוק קובע לצדן עונשי מינימום, שם יוצרת השיטה מצב בו משקלו של השוטר הרושם את ההזמנה לדין משמעותי בהרבה הלכה למעשה, מזה של השופט, מקום בו הנו היחידי בשרשרת האכיפה שטווח שיקול דעתו כמעט שאינו מוגבל על ידי החוק, מקום בו התביעה והשופט כבולים על ידי עונש המינימום. למשל שוטר העוצר לבדיקה נהג החשוד בשכרות, רשאי הלכה למעשה להפעיל שיקול דעת ובכל רגע נתון עד לרגע רישום ההזמנה לדין, להפסיק טיפול ולשחרר את הנהג לדרכו. יותר מכך, בידו של השוטר את מי לעצור לבדיקה ואת מי לא. בניגוד לשוטר, בהנחה שהשוטר החליט להזמין את הנהג לדין, אין כל סמכות בחוק, לא לתביעה ולא לבית המשפט, לחרוג מעונש המינימום לקולא. ככל שלא יתקיים כל דופי בראיות שבתיק ייגזר על הנאשם לפחות עונש המינימום של שנתיים פסילה. מכאן נוצר כאמור מצב שבעבירות אלו, מי שבידיו שיקול הדעת השיפוטי הנרחב ביותר הוא בעצם השוטר, שפעולתו מהווה הגשת כתב אישום הכולל מראש גזר דין ואשר ספק רב, אם יש בידיו את הכלים להפעיל שיקול דעת זה באופן ראוי ואם זו הייתה כוונת המחוקק.

 

עבירות חוסר זהירות ועבירות רשלנות בתעבורה

בטווח שבין העבירות שברף הנמוך והעונשים הקלים שלצדן (עבירות קלות של ה"נהג הנורמטיבי"), לבין עבירות תעבורה הכרוכות במאפיינים פליליים - עבירות המודעות (עבירות חמורות של ה"נהג העבריין הפלילי"), נמצא טווח שלם של עבירות כלפיהן מייחס החוק חומרת ביניים, והן העבירות הנגרמות בחוסר זהירות - קלות ראש - רשלנות.

 

 

 תרשים מס 3 - בין חוסר זהירות לרשלנות

 

מדובר בשני סעיפי "סל", הקובעים הוראות חוק כלליות אשר מתוקף הגדרתן, אינן דורשות צורך בהוכחת יסוד נפשי מסוג כוונה או מודעות, אלא די בהוכחת היסוד העובדתי ובחריגותו לכאורה מההתנהגות המקובלת. תפקידן של הוראות חוק אלו, להטיל חובת זהירות יתר או חובת זהירות מוגברת, על הנהגים ולהטיל עליהם אחריות לכל עבירה שעברו כשהם נוהגים רכב, לרבות נזק שגרמו, לפעמים גם אם נעשתה בטעות רגעית, ללא כוונה תחילה או אף ללא מודעות. כפועל יוצא מהוראות חוק אלו, נהג שגרם תאונה שהיה ניתן למנוע ולא מנעה, עליו האחריות רק משום שלא מנעה. ישנה כאן מעין חזקה הקובעת על פי מבחן התוצאה, שאם לא מנעת את העבירה או התאונה, חזקה שלא נזהרת מספיק. מעין חוזה או הסכמה, עליה חייב להסכים כל נהג טרם יבחר לנהוג רכב כי במידה שיעבור עבירה, או במידה שיגרום נזק, יואשם גם אם אחריותו תיקבע רק בדיעבד, ללא מבחן אובייקטיבי אמיתי ולא זו אף זו, די בהוכחת ההתנהגות וחריגותה, בכדי להרשיעו. גם כאשר מדובר בטעות. המסר כלפי הנהג טרם ינהג הנו: דע כי לא תעמוד לך טענת "לא ידעתי", "לא התכוונתי" או "לא רציתי בתוצאה", עליך לנהוג באופן זהיר ומודע וחלה עליך חובת זהירות גבוהה מאד, עד כדי שכל עבירה או נזק שתגרום והיה ניתן למנוע, תישא במחיר. אם תיזהר יותר, תטעה פחות ולכן עליך להיזהר יותר.

המצב החוקי לגבי עבירת הרשלנות בתעבורה, מוסדר בסעיף 62(2) לפקודה. על פי לשון הסעיף: "הנוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור..." לצדה, עבירת חוסר הזהירות בתעבורה קבועה בתקנה 21(ג) לתקנות, על פי התקנה: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ...". ניתן להבחין כי אין הבדל לשוני משמעותי בין הסעיף לתקנה, בשניהם מוזכר מצב של "קלות ראש" וההבדל הוא שהסעיף מוסף לקלות הראש את ה"רשלנות" והתקנה מוסיפה לקלות הראש את "חוסר הזהירות". לא נדרשת כל תוצאה ודי בהתנהגות כשלעצמה. בניגוד לרשלנות שבחוק העונשין, לא נדרשת תוצאה ולא קיים סעיף המפרט מבחנים לבחינת מידת הטעות.

בפועל קיים שוני משמעותי ביותר ועיקרו לעניין מידת הענישה שלצד כל אחד מהמקרים. סעיף 38 לפקודה, קובע עונש מינימום של פסילת רישיון למשך שלושה חודשים, על מי שגרם תאונה כשעבר על עבירה המופיעה בתוספת השנייה לפקודה וסעיף 62(2) לפקודה נכלל בתוספת בניגוד לתקנה 21(ג), שאינה נכללת בעבירות התוספת השנייה. לא זו אף זו, סעיף 62 אף קובע עונש מאסר בניגוד לתקנה שאינה קובעת עונש מאסר כלל. הואיל והחוק אינו קובע מתי נכנסת נהיגתו של אדם בגדר הסעיף ומתי בגדר התקנה, קביעה שיש לה השפעה משמעותית על מידת העונש הצפוי, נוצר מצב בו לכאורה חוסר בהירות משפטי ומותיר כוח רב בידי התביעה להחליט באופן בלעדי, ללא כל פרמטר מוגדר,  כפי ראות עיניה לחסד או לשבט. ביקורת רבה הופנתה על כך , ששיקול הדעת הבלעדי רובץ לפתחה של התביעה, שבהינף ידה חורצת לכאן או לשם ופעמים רבות מציבה את בית המשפט בפני כתבי אישום שמעליהם מתנוסס סימן שאלה משפטי .

מהאמור מתבקשת השאלה, אם כן איזו תכלית תושג כאשר נעניש מי שעבר עבירת תעבורה שלא נעברה במודע, מבלי שהנהג רצה לעבור עבירה ומבלי שהיה חפץ בתוצאה שגרם וכיצד מגלמת בתוכה התשובה לשאלה את האינטרס הציבורי. נראה כי התשובה לשאלה הנה, כי האינטרס הציבורי הוא להציב את רף חובת הזהירות המצופה מנהג במקום גבוהה וזאת, על ידי כך שאם יגרום נזק שהיה ניתן למנוע, יעבור הנטל אליו ובמידה שלא ירים את הנטל, תוטל עליו האשמה לגרימת הנזק.

חוסר הזהירות הנה תקנת הסל הפחות חמורה, המתייחסת לחוסר תשומת לב רגעית כתוצאה מהיסח הגעת או גורם אחר. העובדה כי התקנה כוללת את המילים "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות" ולאור העובדה ש"קלות הראש" מוזכרת גם בסעיף הרשלנות : "נוהג רכב בדרך, בקלות ראש או ברשלנות", יוצרת טשטוש לגבי כוונת המחוקק, בכל הקשור למדרג האחריות המשוקלל המצופה מהנוהג ברכב. כאמור על פי הפרשנות המקובלת  חוסר הזהירות הנו ברף הנמוך יותר ובחלקו העליון נושק לתחתיתה של "קלות הראש"[17], שבחלקה העליון נושקת לתחילתה של הרשלנות. על מנת שנהג יחצה את רף הרשלנות וייחשב נהג רשלן, דרוש דבר מה נוסף שיבדילו מנהג חסר זהירות רגיל, מעין טעות חמורה יותר. דבר המה הנוסף יכול שיהיה חוסר ציות בוטה לתמרור או הוראת חוק אחרת, למשל נהיגה בשכרות או ללא רישיון נהיגה, מעשה שמי שעשה, לכאורה אינו אדם סביר ובכך שעשה זאת, גרם סכנה שצריך היה למנוע ומכך שלא מנעה נובעת למעשה רשלנותו.

הרשלנות הפלילית מתייחסת למודעות לטיב המעשה, קיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאה[18]. המבחן שקובע הסעיף למדידת מידת המודעות הנו "אדם מן הישוב". בכל הקשור לעבירת תוצאה, מחדד הסעיף ומוסיף "נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה..." . מתוקף היותה של הרשלנות חריג לכלל לפיו אין אחריות פלילית ללא אשם, ישנה חשיבות רבה לאופן בו נפרש את המושג "אדם מן הישוב" בתעבורה וכמוהו את הסיכון ה"בלתי סביר" בקשר לנהג רכב .

"כלל הדרך" קובע, כי משהציגה התביעה תשתית ראייתית סבירה והגיונית המוכיחה את אשמת הנאשם, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציג תרחיש חלופי סביר, המתיישב עם ראיות התביעה ועומד במבחן השכל הישר. בעבירות מודעות, לו הוכחה ההתנהגות ולצידה המודעות ברמה הנדרשת, יורשע הנאשם בעבירה. בעבירות תעבורה שאינן דורשות מודעות, די בהוכחת ההתנהגות בכדי להרשיע את הנאשם שחזקה כי מעצם ההתנהגות, התנהג לכל הפחות בחוסר זהירות, אלא אם כאמור, יצליח לשכנע את בית המשפט כי התקיים התרחיש החלופי, המתיישב עם הראיות ומלמד כי נהג באופן זהיר ושלא בקלות ראש. נראה איפה, כי כלל הדרך הנו התגלמות האינטרס הציבורי להציב חובת זהירות גבוהה בפני מי שיבחר לנהוג רכב.

מכאן נראה כי כוונת הענישה בעבירות מסוג חוסר זהירות ורשלנות הנה לגרום לנהג להיזהר יותר. מדובר בהצהרה עקרונית שתכליתה לכאורה יצירת הרתעה. מעין ערך עליון עליו כל נהג חייב להקפיד ולשמור, כתנאי מתחייב להיותו נהג. משמעות הדבר כלפי הנהג שביצע עבירה הנה כי עליך לשאת בעונש משום שפגע בערך זה, המהווה תנאי בסיסי להמשך קיומה של מערכת תחבורה המבוססת על כלי רכב העלולים לגרום נזק ונפגעים, שעצם הפגיעה בו על ידי מי שלא נזהר מספיק, מצדיק ענישתו.  

נראה אם כן כי המושג "קלות ראש" הקבוע הן בתקנה והן בסעיף, משקף את ההתנהגות קלת הראש שבתחתית תחומה נמצאת בתחום חוסר הזהירות שבתקנה ובתחומה העליון תחום הרשלנות. משני צדי קלות הראש נמצא את חוסר הזהירות ואת הרשלנות שבניגוד לקלות הראש המתארת התנהגות בלבד, תפקידן לקבוע התנהגות בעיקר בהקשר של גרימת תוצאה[19] [20].

למשל, נהג מס' 1 נהג בנתיב השמאלי שלא לצורך עקיפה, נהג ברף הנמוך של קלות הראש (הקבוע בתקנה 21) ונהג מס' 2 נכנס לצומת בניגוד לרמזור אדום, עבר עבירה מהרף הגבוה יותר של קלות הראש (הקבוע בסעיף 62). לו גרם נהג מס' 1 תאונה בשל כך שנהג בנתיב שמאל – גרם תאונה בחוסר זהירות ומנגד, לו גרם נהג מס' 2 תאונה תוך כדי שנכנס לצומת בניגוד לרמזור אדום – גרם תאונה ברשלנות. דוגמה נוספת, נהג שגרם תאונה בשל מהירות החורגת במעט מהמותר – גרמה בחוסר זהירות ומנגד, נהג שגרם תאונה בשל מהירות כפולה מהמותר- גרמה ברשלנות. ככל שמדובר בטעות חמורה כך יהיה האישום חמור יותר.

מדובר במצב בו גם אם לא רצה הנאשם בתוצאה שגרם (או שעלול היה לגרום כתוצאה מנהיגתו), היה צריך לצפות את הסיכון שנגרם כתוצאה מנהיגתו ומשלא עשה כן התנהג בקלות ראש רשלנית. על פי חוק העונשין, כולל בתוכו המושג רשלנות את מבחן האדם הסביר האובייקטיבי ומבחן הנהג הסביר הסובייקטיבי בנעליו של הנהג שגרם את התאונה. ככל שמדובר בהתנהגות חריגה יותר, התממשות הסכנה תביא לכך שהנהג יואשם ברשלנות משום חומרת טעותו.

 

הנהג הנורמטיבי

נורמה משקפת את הדרך בה בחרה קבוצה חברתית להגדיר התנהגות כמקובלת בקרבה. כשם שאדם מוסרי הוא מי שמתנהג באופן מוסרי, כן אדם נורמטיבי הוא מי שמתנהג באופן נורמטיבי – על פי חוק. ישנן נורמות השונות בין חברה לחברה, הבדל המשקף שוני בתפיסות עולם או שוני בשל צרכי המקום והשעה. נורמה משפטית מעגנת בחוק מחייב התנהגות מקובלת, שעל פי כללי המקום והשיטה הנהוגה בו, בחרה חברה לעשות כן ובכך אף לקבוע סנקציה כנגד מי שלא יקיים את הנורמה הספציפית. לאור זאת, ניתן לומר כי באופן כללי, האדם הנורמטיבי הוא מי שמקפיד להתנהג על פי הכללים אותם בחרה החברה להגדיר כנורמה המקובלת, בכל מקום בו הוא נמצא ועיגנה אותם בחוק. מכאן כי הנהג הנורמטיבי הוא מי שמקפיד לנהוג על פי הנורמות המקובלות כפי שבאות לידי ביטוי בדיני התעבורה של המקום בו הוא נמצא ואינו סוטה מהן. ככל שתהיה הסטייה מהחוק חריגה יותר כן נראה בו נהג פחות נורמטיבי.

תחומי מחקר רבים עוסקים בסיבות ובגורמים שבבסיס בחירתו של אדם להיות נורמטיבי או לא ובין היתר הקרימינולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה ועוד[21]. אמנם אין למידת היותו נהג נורמטיבי לעניין הרשעתו בעבירה אך, במידה שהורשע, תהיה לגורם זה השפעה קריטית על אופן ענישתו. פעמים רבות נראה כי ישנו פער משמעותי, בין מידת הנורמטיביות המייחס לעצמו אדם, לבין מיקומו על טווח הנורמטיביות בעיני החברה/החוק. פעמים רבות רואה אדם את עצמו כנורמטיבי אך בית המשפט אינו חושב כך וקובע אחרת ופעמים אחרות, מסכים בית המשפט כי מדובר באדם נורמטיבי אך אינו רואה עין בעין עם אותו האדם את מידת ההשפעה שיש ליתן לעובדת היותו נורמטיבי על חומרת העונש הראוי. האמור נכון בעיקר בעבירות תעבורה ונראה כי בעיקר משום תחום הביניים היוצר תחום אפור רחב, בעיקר משום השימוש הנרחב בסעיפי הסל. עבירות סעיפי הסל משקפות פעמים רבות טעויות של נהגים, טעויות שניתן להתווכח על מידן חומרתן. היות שסעיפי הסל נתונים לפרשנות רחבה ועובדת קיומם של עונשי מינימום לצד עבירות, נוצר מצב בו מוצא עצמו נהג "נורמטיבי" תחת עונש חמור שהנו עונש מינימום על עבירה בה הורשע בשל טעות. קונפליקט זה בין הטלת עונש מחמיר על נהג נורמטיבי עולה אף תכופות לסדר היום הציבורי ונמצא בליבו של דיון ציבורי נרחב [22].

קונפליקט נוסף שניתן לזהות בקשר לעבריינות תעבורה, נובע מכך שכללים רבים שעוגנו בחוק כנורמה משפטית, כוללים לצדם עונשים קלים, בדמות קנסות שאינם כבדים ויוצרים בכך אווירה של "זוטי דברים", אווירה שבמבחן התוצאה אינה נכונה ואף מטעה.  בניגוד לרוב הנורמות המעוגנות בחוק העונשין, חוקי תעבורה רבים אינם מצדיקים לקרוא למי שעבר עליהם פעמים ספורות אדם בלתי נורמטיבי או נהג שאינו נורמטיבי. למשל אי שימוש בחגורת בטיחות, עבירה הנושאת לצידה קנס של 250 ש"ח, קנס שאינו משקף את הסיכון הנובע מהעבירה, מקום בו יכולה חגורת הבטיחות לבדה להיות ההבדל בין חיים למוות. כנ"ל אי ציות לתמרורים מסוימים  שלכשעצמם, אינם עוברים את רף ברירת המשפט אך במבחן התוצאה, מדובר בתמרורים שאי ציות להוראותיהם, גורם לתאונות קטלניות וגובה מחיר בחיים. הואיל ועצמת הסנקציה מלמדת בעיקר על מידת הסלידה מהעבירה, נוצר לעיתים הרושם כי עבירות תעבורה רבות הנן עבירות קלות וכי מקובל לעבור עליהן לסדר היום או במילים אחרות- לא נורא אם טועים.

הבעיה העולה מקונפליקט זה, עיקרה בכך שמי שגנב דבר מה או אף מכר אלכוהול לקטין בן 17 (מעשה שעד לפני זמן קצר כלל לא נכלל בין האיסורים שבחוק), מוצא עצמו עובר על נורמות המעוררות לכאורה סלידה רבה יותר, מאשר נהג שנהג ללא חגורת בטיחות או לא ציית לתמרור. אם ניבחן את מידת הסכנה הצפויה לציבור כתוצאה מההתנהגויות השונות, נראה כי תהיה הסכמה רחבה לכך שהמחיר שגובה אי הקפדה על חגורת הבטיחות או אי ציות לתמרור, הנו מחיר ממשי ישיר ומיידי באובדן חיים בניגוד לעבירות פליליות רבות, מהן קיימת סלידה רבה בהרבה.

הקונפליקט האמור לעיל מעלה שאלות רבות לגבי מי הוא הנהג הנורמטיבי ומעבר לכך, האם משנקבע כי נהג אינו "נהג נורמטיבי" בהכרח אינו גם ה"אדם הנורמטיבי" או שמא יתכן כי "נהג שאינו נורמטיבי" הנו "אדם נורמטיבי". האם די בקביעה כי אינו נהג נורמטיבי בכדי לקבוע כי בהכרח אינו אדם נורמטיבי ?  האם מי שלחובתו 20 עבירות מסוג "ברירת משפט" על אי ציות לתמרור הנו נהג נורמטיבי ? מה משקל משך וותק הנהיגה ותדירות ביצוע העבירות ? מה משקלן של הרשעות פליליות שאינן מתחום התעבורה על היותו נהג נורמטיבי ? האם מי שהורשע פעמים רבות במכירת סמים ופעמים בודדות באי ציות לתמרור הנו נהג נורמטיבי ? האם יתכן כי אינו אדם נורמטיבי בשל הרשעותיו בסחר בסמים אך כנהג הנו נורמטיבי ?

על פניו, למרות הסיכון הרב הכרוך בהן,  נראה כי רבים מן הישוב לא ימהרו לכנות מי שלחובתו מספר הרשעות תעבורה עבריין, כל עוד אלו אינן בעלות מאפיינים פליליים מובהקים. זאת בניגוד למי שלחובתו מספר עבירות תקיפה, גניבה או איומים ונראה כי בבסיס השוני קיים ההבדל בתפיסת הציבור את מי שבחר לעבור על החוק מול מי שטעה.

התשובות לשאלות אינן מוחלטות והמשמעות היא כי קיים טווח מסוים, בגדרו תיקבע מידת החריגה מהנורמה. במסגרת טווח זה, תיקבע מידת הנורמטיביות של נהג ומקובל כי ככל שיחרוג מהנורמות הקבועות בדיני התעבורה באופן משמעותי יותר תהיה לכך גם השפעה על מידת הנורמטיביות שתיוחס לו כאדם. הגורמים העיקריים המשפיעים לקביעת היותו של נהג נורמטיבי, הנם כמות וסוג הרשעותיו בתעבורה ותדירותן, בשקלול עם וותק הנהיגה, עברו הפלילי והזיקה בין הרשעותיו הפליליות לדיני התעבורה.

ככלל, בין תחומי הטווח האמור, ככל שתהיינה לנהג פחות הרשעות, חומרתן פחותה ולצד זאת יהיה נהג ותיק יותר בשנים, ייחשב נהג נורמטיבי יותר. כמובן שישנן הרשעות בעבירות המלמדות על מבצען, למשל אין דין הרשעה חוזרת ב"אי ציות להוראת שוטר" או הרשעות חוזרות ב"נהיגה פוחזת", כדין עבירות חוזרות בעבירת חגורת בטיחות או חניה במקום אסור. ברור שגם לעצמת היסוד הנפשי שבבסיס העבירה וגם למאפייני העבירה, משקל מכריע בקביעת מידת החריגה מהנורמה. 

כאמור, גם לעברו הפלילי של נהג ישנה  משמעות בעלת משקל רב, בעיקר משום שאם עברו הפלילי של אדם מוכיח בעליל, כי אין החוק נר לרגליו וכי בחר כדרך חיים באי ציות לחוק, נקבע פעמים רבות כי עבירת תעבורה חמורה שביצע, הנה פועל יוצא של דרך החיים שבחר ומכאן ששקלול עבר פלילי, פעמים רבות יתרום למיקום גבוהה יותר על גרף החריגה מהנורמה גם בתעבורה.

 

 

 

 

תרשים מס'  4 - תחום הנהג הנורמטיבי (המספרים מייצגים עליה בגרף קבוע ביחס לערך שמייצג כל גרף  ואינם משקפים יחידת מדידה ספציפית)

 

ככל שימוקם נהג גבוה יותר על הגרף ונקבע כי אינו נורמטיבי, כן תרחב ההסכמה לענישתו על פי הנורמה הפלילית גם כאשר עיקר סעיפי האישום בהם הורשע הנם מדיני התעבורה. לציין כי פעמים רבות נוצר טשטוש בין שני מושגים, "הנהג הנורמטיבי" והנהג ה"נורמלי". הנהג הנורמטיבי נמדד  מול הנורמה ולא מול הנהגים האחרים בכללם. כמובן, שמעצם קביעת הנורמה, מתקיימת קורלציה מסוימת בין האדם הנורמטיבי לבין הנהג ה"נורמלי" או הממוצע אך, נראה כי ההבדל העיקרי הנו בנקודת המבט, מקום בו הנהג המורשע בוחן את מידת ה"נורמליות" שלו מול שאר הנהגים באופן סובייקטיבי, בניגוד לטווח הנורמטיביות המשקף נקודת מבט אובייקטיבית שברובה אף אמפירית. נהגים שבית המשפט קובע כי אינם נורמטיביים וזאת על פי הפרמטרים הרלוונטיים המפורטים לעיל, מזדעקים בשל כך ונוטים להשוות עצמם לנהגים אחרים, מצב החוטא לתכלית הענישה, מקום בו כאמור יש לבחון את מיקומו של נאשם על הגרף באמות המידה הקבועות והאובייקטיביות, הן אלו הקבועות בחוק ומפורשות בבית המשפט במעמד גזירת העונש.

 

הנהג הסביר

בניגוד לאופן בו נבחנת מידת היותו של נהג נורמטיבי, שם קיימים פרמטרים קבועים ואמפיריים בהם ניתן להיעזר, קביעת היותו של נהג "סביר" אינה ניתנת למדידה אמפירית ומשום כך, גבולות טווח ה"נהג הסביר" נתונים לפרשנות רחבה בהרבה. מידת נורמטיביות, מתוקף כך שמודדת נהג מול נורמה, יכולה לספור מספר הרשעות, שנות וותק בנהיגה וחומרת התנהגות על פי מדרג נורמטיבי. כיצד נבחן מהי רמת סבירותו של נהג ? מהו התחום הסביר ? מהו סיכון סביר שלקח נהג על עצמו ? האם מי שענה לטלפון ללא דיבורית כשהרכב בתנועה התנהג באופן סביר ? האם מידת סבירות הפעולה צריכה להימדד מול כלל הנהגים או שניתן לקבוע אותה באופן אידאולוגי סובייקטיבי ? במידה שייקבע כי השימוש בטלפון כאמור הנו סיכון בלתי  סביר, האם במידה שיוכח שרוב הנהגים עושים זאת יחשב הדבר כסביר ? האם אדם רגיל, המבצע פעולה רגילה אותה מבצעים כולם - יכול שאינו אדם סביר ופעולתו אינה סבירה ? כיצד נסביר כאן את ההבדל המשמעותי שנוצר כאן בין האדם הרגיל לאדם הסביר ? מול איזה פרמטר נבחנת רמת הסבירות ? מה מציין את הנקודה בה מפסיקה הסבירות והמעשה הופך לבלתי סביר ? האם ראוי להעניש נהג על פעולה שאינה סבירה לכאורה שנקט בחוסר תשומת לב רגעי וללא כוונה ? ומכאן, האם ראוי להעניש נהג על תוצאה שגרם בפעולה או מחדל סביר ? ומה על תוצאה שגרם בהתנהגות שאינה סבירה ?

האם מי שנהג לאחור וקטל חייו של אדם פעל בסבירות ? אם נשיב בחיוב, ספק אם ניתן להעמידו לדין על המוות שגרם היות שנידרש להוכיח רשלנות. אם נשיב בשלילה, אף נהג שאינו מציב מכווין טרם ייסע לאחור אינו נהג סביר, מצב שכנראה יקבע שרובם המוחלט של הנהגים מסוכנים באופן שאינו סביר. סבירותו של נהג בתאונה קטלנית[23] נבחנת בעיקר בשלב בחינת חובת זהירות 'מושגית'  ו'קונקרטית' כלפי הנפגע ולתחום האדם הסביר, כפי שיקבע על ידי בית המשפט, חשיבות מכרעת בקביעה האם הוכחה רשלנות או לאו.

ככל שמדובר בהוראה חוקית ברורה, המפרטת התנהגות אסורה ונסיבות, קל יותר לקבוע את מידת היותו של הנהג סביר או לאו. הן בעבירות הרף הנמוך והן בעבירות הרף הגבוה, אין כל משמעות לעניין הסבירות מקום בו הוכחו יסודות עבירה המוגדרים בחוק. בעבירות אחריות מוחלטת ואחריות קפידה, אם הוכחה ההתנהגות האסורה בחוק יורשע האדם ללא קשר למידת "סבירותו" ונכון האמור גם לעבירות בהן הוכחה כוונה לעבור על החוק. מכאן חשיבות מידת סבירותו של נהג באה לידי ביטוי בעיקר בעבירות הביניים שבסעיפי הסל.

עניין היקפו של הביטוי האדם הסביר ומידת הצפיות שראוי שתהיה לו כאשר הוא מבצע מעשה שבדיעבד גרם נזק, נדון בהרחבה בפס"ד מרדכי בש [24]. במקרה בש נגרם מותם של שני פעוטות שנחנקו למוות בתוך מקרר מקולקל שהניח מרדכי בש בחצר ביתו. בית משפט שלום הרשיע את בש בגרימת מותם של הפעוטות כתוצאה מהתנהגותו הבלתי סבירה, למרות שהביא להגנתו עדים רבים מקרב שכניו, שהעידו כי לא היו צופים לו היו בנעליו, כי יכול להיגרם נזק ממקרר מקולקל בחצר. ואכן בית משפט מחוזי הפך את ההרשעה וזיכה את מר בש. המקרה הגיע להרכב תלתא בעליון שהרשיע אותו פה אחד ובהתייחסותו לתושבי השכונה הרבים שבאו והעידו כי לא היו צופים בסכנה, קבע:  "מידת הצפיות אשר על בית-המשפט לקבעה בכגון דא, נקבעת על-פי ניסיון החיים והידיעה הכללית שבידי השופט"[25]. מאז, משך שנים רבות צוטטה הלכה זו בעשרות החלטות והרחיבה לעין ערוך את תחום חוסר הזהירות והרשלנות. פרשנות מרחיבה זו, שמשמעותה נאשמים רבים שהורשעו שמעשים שנגרמו בטעות שעשו בחוסר זהירות, מקום בו על פניו, רוב רובם של מי שהיו בנעליהם לא היו צופים את הסכנה האורבת וקנה המידה לקביעת סבירותו של המקרה התבסס "על פי ניסיון החיים והידיעה הכללית שבידי השופט".

כאשר מדובר למשל בנהיגה במהירות מופרזת, עבירה בה קבועה המהירות המותרת בחוק באופן מוחלט, ניתן להבין אם שופט יקבע על פי ידיעתו הכללית כי חריגה עד ערך נקוב מסוים הנה סבירה וממנו אינה סבירה. נהיגה במהירות כפולה מזו המותרת יכולה להימדד מול הערך המוחלט. נשאלת השאלה כיצד ומול איזה ערך ניתן למדוד סבירות כאשר מדובר במקרר מקולקל או לענייננו לדוגמה סטייה מנתיב הנסיעה ?

לאחר שעניין בש, עיגן בהלכה כי לעובדת היות התנהגותו של אדם התנהגות סבירה או בלתי סבירה, אינה תנאי נדרש כפי לשונה ואינה נגזרת רק מאופן התנהגות האדם הסביר בסביבת האירוע והנאשם אלא נקבעת על ידי השופט תוך שעושה שימוש בניסיון חייו ובידיעתו הכללית, עולות שאלות נוספות לעניין ענישה פלילית בעבירות תעבורה. כאן גם ראוי לשאול שוב עד כמה יכולה לחרוג פרשנות בית משפט למושג ככל שזאת, על פניה אינה עולה בקנה אחד עם נוסח החוק.  האם כל השופטים שווים בניסיון חייהם ובידיעתם הכללית? עם כל הכבוד לניסיון חייו ולידיעתו הכללית של השופט, האם אין האינטרס הציבורי כי קביעה זו תיקבע אל מול אנשים סבירים אמיתיים ? האם אין אלה מלמדים יותר מכל מיהו האדם הסביר ? האם הותרת הקביעה מיהו האדם הסביר לניסיון החיים ולידיעתו הכללית של שופט אינה מגבירה את גורם המזל בהחלטה? האם הכרחי ששאלה פרקטית כזו תהפוך לשאלה התלויה באופן כה משמעותי במזל ? אם ניתן לדרוש מאדם המעוניין לנהוג רכב להתחייב כי ינהג ככל האדם הסביר ולשאת באחריות לכל מעשה שבדיעבד ימצא שאינו כזה, האם סביר לדרוש מאדם שיצפה מי יהיה השופט במשפטו, מהם ניסיון חייו וידיעתו הכללית וינהג בהתאם לאלו ? בהנחה כי על פי עקרון החוקיות בפלילי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פי חוק" (“nullum crimen sine lege”)[26] [27] [28] ויחד עם עקרון זה וכפועל יוצא ממנו עקרון הבהירות, האם חוסר הבהירות שיצרה הלכה זו סביר ?

הן מבחינה לוגית והן  סמנטית, נראה כי ישנו בהחלטה שבעניין בש כשל. הקביעה כי השופט הנו אדם סביר יותר מהאדם הסביר על פניו נראית בלתי הגיונית בעליל ואינה עולה בקנה אחד עם פירוש המילה "סביר". לו רצה יכול היה המחוקק לבחור מילה אחרת אך משבחר המחוקק במילה "סביר", סביר להניח כי התכוון למשמעותה המקובלת בפני אדם סביר מן הישוב. לחילופין, יכול היה המחוקק להגדיר בחוק את ה"אדם הסביר" דרישה בעייתית כשלעצמה. משך השנים, פרשו בתי משפט באופן שונה את רוחב תחום ההתנהגות הסבירה ורוחב פרשנות האדם הסביר. לעניין תאונות הדרכים נטו בתי המשפט להרחיב ולצמצם את גבולות תחום הסביר ולצמצם את תחום אי הוודאות, תוך מתן משקל משמעותי גם לבחינת האדם הסביר כלשונו וברוח חוק העונשין[29]. עיקר הדיון נערך במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית שבין הנהג לנפגע ולמבחן הצפיות. הרחיב בעניין גם השופט בדימוס קדמי: "השאלה הנדרשת הינה: "האם אדם סביר בנעלי העבריין, יכול היה וחייב היה לצפות מראש, הן את התרחשות התאונה והן את הדרך שבה התרחשה" .

 

 

 

 

 

                                                                                                    

     

 

 

הנהג הסביר -----------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

 

 

תרשים מס' 5  -  תחום הנהג הסביר

 

השופטת עדנה ארבל הציעה דרך ביניים[30], על פיה יש להבחין "בין הוראה פלילית שעניינה באיסור המצמצם את חירות הפעולה של אדם לבין הוראה "פלילית" שאינה עוסקת בהתוויית גדרי המותר והאסור של ההתנהגות". בהתאם לעמדה זאת, כאשר מפרשים את החוק כדי לברר האם מעשה בכלל אסור, יש לפרשו באופן מצומצם בהתאם לעקרון החוקיות, אולם כאשר מפרשים הוראת חוק לגבי העונש, יש מקום לפרשנות תכליתית יותר.

היות שהרשלנות וחוסר הזהירות הנם חריגים לדרישת האשם הפלילי, ישנה חשיבות רבה אף יותר לבהירות, כך שאם כבר קבענו שנרשיע אדם כחריג לכלל האשם, לפחות נדע כי מתקיימת הבהירות הנדרשת, לאפשר לאדם מבעוד מועד, להעריך מתי הוא חסר זהירות או רשלן ולא לנהוג כך. במידה שישנה כוונה להגברת זהירות, ישנו צורך מובהק שאדם יוכל להעריך מתי, ממה וכמה להיזהר. המצב הנוכחי בו קשה למצוא אחידות באופן הפירוש שנותנים בתי המשפט לתחום האדם הסביר, אינו מונע חוסר וודאות ומשאיר תחום נרחב בו חוסר בהירות נורמטיבי, מצב בו מתחייבת השאלה, האם במקום בו נכתבות כל כך הרבה מילים על ידי מיטב המוחות שבמשפט ועוד בדיעבד - כיצד יכול נהג סביר מן הישוב לצפות מראש, פעמים רבות בשברירה של שניה, מה שלאותם מוחות מלומדים אינו ברור מאליו דם לאחר תלי תילים של מילים ואולי, מקום בו אין האמת יוצאת קצרה ונכוחה מידי השופט, ראוי שתעמוד לזכותו של נאשם האפשרות שלא נהג ברשלנות. לו הייתה התנהגותו רשנית, היה הדבר מתברר בפחות מילים ופחות הסברים. מכאן יתכן כי ראוי לשקול בנקודה זו, כי עובדת ריבוי פיתולים בהחלטת בית משפט בתחום זה, תיזקף לזכותו של נאשם ואף משום שהעדר סבירות, היה ראוי שיקבע ללא פיתולי פיתולים, שלא ניתן לצפות כי יביא  נהג סביר בחשבון מבעוד מועד.

 

הצדקת הענישה

ישנן מספר גישות אבולוציוניסטיות המצדדות ביטול ענישה או לכל הפחות, הפחתתה המשמעותית. גישות אלו מושפעות בעיקר מהמשפט הטבעי ותיאוריות אנרכיסטיות ונשענות בעיקר על טיעונים כגון הפרת האיזון בין חלשים לחזקים בחברה[31]. נראה כי אל מול גישות שוליות אלו, רחבה ההסכמה כי ענישה פלילית הנה הכרחית לקיום תקין של חברה. ככלל, נבחנת הצדקת ענישה בפרספקטיבה רחבה מול תכליות הענישה המקובלות כפי שהוזכרו לעיל[32] ואל מול עצם מוסריותה של פגיעה מכוונת מצד מדינה באדם בכדי לגרום לו סבל, בגין מעשה רע שעשה.

נוהגים להבחין שלוש מסגרות עיקריות לחקר הענישה. הראשונה היא המסגרת המוסרית או הפילוסופית העוסקת בעיקר בהצדקת ענישה, השנייה היא מסגרת המדיניות החברתית שעיקרה במניעת הפשע והדרכים להשיג מניעה כאמור והשלישית היא המסגרת הסוציולוגית- היסטורית שעוסקת בעיקר בסיבות מאחורי סוג הענשה כזה או אחר והתפתחות דרכי הענישה[33].

המסגרת המוסרית להצדקת הענישה נתמכת בתיאוריות רבות מאסכולות שונות, המעלות צידוקים לענישה תוך קיום דיון עמוק על האיזון הראוי בין זכויות הפרט של הפושע לבין אלה של זולתו ולצד איזון זה, מידת התועלת החברתית שבענישה מול מצב של אי ענישה. עמנואל קאנט טען כי לחברה יש לא רק צידוק מלא להעניש אלא אף חובה מוסרית להעניש וזאת משום שעצם ביצוע פשע הנו "ציווי קטגורי" שאין עליו עוררין[34]. אמנם חייבת על פי קאנט הלימה בין חומרת הסנקציה לבין חומרת האיסור עליו עבר העבריין, אך בכל מקרה מקור הצידוק הנו כי אדם שעובר על החוק חייב להיענש על מנת לשרת את הצדק והיושר[35]<

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב