האלבום של לילי - סיפור אמיתי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

האלבום של לילי - סיפור אמיתי 

מאת    [ 07/02/2019 ]
מילים במאמר: 396   [ נצפה 323 פעמים ]

 
 

בחורף קר ומושלג, של שנת 1943 יוצא מהגטו של וולושצ?ובה, עיירה קטנה בפולין, הטרנספורט האחרון. מובלים בו כל יהודי העיירה, האחרונים שנשארו, למחנה ההשמדה בטרבלינקה. שם, על רציף בטון מגודר בחוט תיל קוצני, חיילים גרמנים, שאחדים מהם אוחזים כלבי תקיפה שחושפים ניבים אימתניים. דוחפים בקתות רוביהם את האנשים המפוחדים שזה עתה הורדו מהרכבת שהובילה אותם דחוסים וללא מזון ושתיה, חנוקים בקרונות אטומים ונעולים, בנסיעה שנמשכה יומיים. הם מובלים למבנה בטון גדול, שם פוקדים עליהם בצעקות להתפשט כדי להתקלח. עירומים ובריצה הם מובלים לתוך אולם ה?רחצה? והדלתות נטרקות אחריהם. מבין עשרות היהודים הדחוסים בתא האטום, אני מבחין בלילי, דודתי היפה, עומדת שם עירומה ומנסה להסתיר בידיה את מבושיה, רועדת מקור ומפחד. בפנים שורר חושך כמעט מוחלט, אנשים דוחפים, מתפללים, בוכים, צורחים ביאוש. לפתע, נפתח בתקרה פשפש קטן. קרן אור בודדה חודרת, כולם מביטים מעלה, ואז נזרקת פנימה פחית. ריח חריף מתפשט ועולה מהרצפה, חנק תופס בגרונם, הם מתחילים להשתעל, להקיא, מנסים לטפס איש על רעהו, כדי להגיע גבוה יותר,לשאוף עוד בועות אחדות של חמצן. דקות אחדות לאחר מכן משתרר שקט מוחלט, לא נשמעים יותר קולות הגניחה והסבל. דממת מוות משתלטת. אחר כך נשמעת חריקת צירים והדלתות נפתחות, שומרים לבושי מסכות גומי שמכסות את פניהם מציצים פנימה, יש עדיין אחדים מהקורבנות שמתעוותים ומפרכסים כשקצף לבן ניגר מפיהם. השומרים עוזבים בחופזה ומתרחקים מהמקום, מאפשרים לגז להתנדף לפני שיגיעו אסירים כדי לפנות את ערימת הגופות ולהעביר אותם למשרפות, גם גופתה חסרת החיים של דודתי לילי, בת העשרים ושבע, מוטלת בין המתים.

את דמותה של דודתי לילי הכרתי מתמונותיה הרבות שאותם הדביקה במו ידיה בסדר מופתי באלבומה האישי שהוסתר על ידי שכנים פולנים, כמו כן, מהסיפורים אודותיה אותם שמעתי מאבי - אחיה הבכור. ומרגע שראיתי את דמותה, התחלתי לחלום, והחלום הזה רודף אותי לאורך שנים, ותמיד זה אותו מחזה מזויע שחוזר על עצמו. וכמעט תמיד, אני מתעורר מחלומי ברגע שבו גופתה נזרקת לתוך תא השריפה ודלתות הברזל ננעלות בנקישה מתכתית, זו שמעירה אותי כשכל כולי מזיע וליבי הולם בפראות. לאחר מכן, אני שוכב במיטתי ער, ומנסה לדמיין את מה שעבר על כל אותם אומללים שהובלו כצאן לטבח, בני אדם, כמוני כמוך, משפחתי העניפה. והמחשבות מעוררות כעס ורצון לנקום, והגוף כואב, מסרב להאמין שכל זה קרה. אך אני ביקרתי שם, פעמים אחדות נסעתי למיידנק, טרבלינקה, אושוויץ, בירקנאו ודכאו. אני ראיתי, הכל נמצא שם; הביתנים, המשרפות, קיר ההוצאה להורג, הרציף ואף פסי הרכבת. עברו שבעים שנה ויותר וכאילו והיה זה אתמול. לילי נרצחה כארבע שנים לפני שנולדתי, וכשנתיים לפני שנגמרה מלחמת העולם השניה.

אורי נחימזון, מחברם של הספרים: שתי מרגריטות,האלבום של לילי,הפטריוט הפולני,זרעים של אהבה,לבבות שבורים בבולברד אונירי

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב