מי יציל את ונצואלה?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מי יציל את ונצואלה? 

מאת    [ 07/02/2019 ]
מילים במאמר: 1476   [ נצפה 407 פעמים ]

 
 

בתקופה האחרונה עוברת ונצואלה משבר פוליטי-כלכלי עמוק, וסופו עדיין אינו נראה. במשבר זה מעורבים אזרחי המדינה ומדינות רבות בעולם, ונשאלת השאלה מהן סיבותיו, ומדוע גורלה של ונצואלה, מדינה בינונית ולא מרכזית בעולם, מעניין כל כך את הזירה הבין-לאומית.

לשם כך כדאי לפנות תחילה להיסטוריה הקרובה של ונצואלה.

בוונצואלה מתקיים משטר סוציאליסטי מאז ימי שלטונו של הוגו צ'אווס. צ'אווס עלה לשלטון לפני כ-20 שנה (נבחר בדצמבר 1998 ונכנס לתפקידו בפברואר 1999), ושלט במדינה עד שנת 2013, בה מת ממחלת הסרטן. החליף אותו בשלטון השליט הנוכחי ניקולאס מאדורו, שהיה שר החוץ ואחר כך סגן הנשיא של צ'אווס.

ונצואלה ידועה כמעצמת נפט, והנפט הוא מרכיב מרכזי בכלכלה שלה. תעשיית הנפט מספקת היום כמחצית מהכנסות המדינה, וכ-80 אחוז מהיצוא שלה.

שנים רבות, צ'אווס זכה לפופולריות במדינה בזכות הבטחותיו לשכבות העניות בחברה ופעולותיו למענן בתחום סבסוד המזון, ובתחומי החינוך והבריאות. הוא קידם חוק חינוך חינם והוריד את שיעור האנאלפביתים באוכלוסייה משישה אחוז לאחוז אחד, והוריד את שיעור תמותת התינוקות לאלף ילדים מ-21 אחוז בשנת 1998 ל-13 אחוז בשנת 2007. סייע לו בכך מחירו הגבוה בעולם של הנפט, שאפשר להגדיל את הוצאות הממשלה.

מצד שני, פעולותיו של צ'אווס להלאמת עסקים פרטיים והתבטאויותיו החריפות נגד הקפיטליזם קוממו נגדו את הקהילה העסקית, ומשקיעים ותאגידים רב-לאומיים פרטיים רבים עזבו את ונצואלה וגרמו לבריחת הון זר רב מהמדינה. צ'אווס גם סייע בעשרות מיליארדי דולרים למדינות אמריקה הדרומית שתמכו במשטרו, בכך שמכר להן נפט בשליש ממחירו.

התרבות הפוליטית של ונצואלה רחוקה מלהיות דמוקרטית ליברלית. לצבא תפקיד מרכזי בה, והברית שכרת עם צ'אווס ואחר כך עם הנשיא הנוכחי מאדורו הבטיחו את שלטונם במדינה (צ'אווס אף נעצר בהפיכה צבאית בשנת 2002, אך הייתה זו אפיזודה חולפת).

בתחום מדיניות החוץ, השלטון הסוציאליסטי ניהל מדיניות אנטי-אמריקנית ותקף בפומבי את ארצות הברית, על הקפיטליזם ומדיניות החוץ שלה ביבשת אמריקה הדרומית. הוא קיים קשרים טובים עם הממשל הקומוניסטי של קסטרו בקובה, עם איראן ועם שליט לוב קדאפי. הוא התנגד גם למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, ובעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ניתק בשנת 2009 את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל.

בשנים האחרונות הורע מאוד מצב הכלכלה בוונצואלה, והיא סובלת ממשבר כלכלי הגובל באסון לאומי. מדובר באינפלציה של מיליון אחוזים!, פגיעה ביתרות המט"ח ונפילה חדה בתוצר הלאומי הגולמי, היעדר מוצרי מזון בסיסיים ותרופות, עליית שיעור הפשיעה, מוות מרעב של תינוקות רבים והגירת שלושה מיליון מ-31 מיליון תושבי המדינה, למדינות שכנות. 

למשבר כמה סיבות. צניחת מחירי הנפט בשנים האחרונות פגעה בענף יצוא מרכזי של ונצואלה ובהיקף יתרות המט"ח שלה, והפחיתה מאוד את הכנסות הממשלה. לכך נוספו בריחת ההון הזר מוונצואלה, בעקבות התבטאויותיהם של צ'אווס ומאדורו, והמדיניות הבזבזנית של צ'אווס בדמות הענקת עשרות מיליארדי דולרים למדינות אמריקה.

המשבר הכלכלי פגע קשות בפופולריות של הנשיא מאדורו ומשום כך, בבחירות לפרלמנט (האסיפה הלאומית) בשנת 2015, האופוזיציה לנשיא ניצחה והציבה לו אתגר פוליטי. מאדורו הגיב לכך בשנת 2017 בכינון פרלמנט התומך בו, חלופי לפרלמנט הקיים, והעניק לו סמכויות בלתי מוגבלות. כמו כן, הוא מינה שופטים מטעמו לבית המשפט העליון, שמעניקים לו גיבוי חוקתי לכל מעשיו, וכן אסר רבים ממתנגדיו; חלקם גלו מחוץ למדינה.

שנת 2019 החריפה עד לכדי התפוצצות את המשבר הפוליטי-חברתי בוונצואלה.

ב-10 בינואר הושבע מאדורו שוב לנשיא ונצואלה לאחר שניצח בבחירות לנשיאות שהתקיימו במאי 2018, וזאת לכהונה שנייה בת שש שנים. גורמי אופוזיציה ומדינות רבות בעולם הגדירו בחירות אלה כמזויפות ועל כן כבלתי לגיטימיות.

בתגובה לכך נערכו בערי ונצואלה הפגנות ענק של מאות אלפים נגד מאדורו. יתר על כן, ב-23 בינואר, נשיא הפרלמנט ומנהיג האופוזיציה חואן גוואידו הכריז על עצמו כנשיא זמני של ונצואלה, וקרא לבחירות חדשות נקיות מזיוף. ככל הנראה, קודם לכך ערך גוואידו פגישות תיאום חשאיות עם מנהיגי ארצות הברית, קולומביה וברזיל, כדי להבטיח את תמיכתם בו.

מייד לאחר מכן, הודיע הנשיא האמריקני טראמפ כי הוא מכיר בנשיאותו של גוואידו, ונקט בעוד מהלכים לטובתו: ארצות הברית העבירה חלק מכספי ונצואלה הנמצאים בבנקים אמריקניים לרשותו של גוואידו, הטילה סנקציות על חברת הנפט הלאומית של ונצואלה, ואסרה על כניסתם לשטחה של בכירי שלטון בוונצואלה. מאדורו אומנם דרש תחילה מהדיפלומטים האמריקנים בארצו לעזוב  בתוך שלושה ימים את ארצו, אך אחר כך הגמיש את עמדתו ודחה את גירושם בחודש ימים, ייתכן כדי לאפשר המשך מגעים דיפלומטיים עם ארצות הברית.  

תמיכתו של הנשיא טראמפ במנהיג האופוזיציה גוואידו נובעת מכמה סיבות, בהן היריבות האידאולוגית ארוכת השנים בין השלטון בוונצואלה לבין ארצות הברית, והאינטרס הכלכלי של חברות ותאגידים אמריקניים, המתנגדים למאדורו ולשלטונו, ואשר חושבים כי הדחתו תאפשר את השתלבותם בכלכלה הוונצואלית.

אין לשכוח גם, כי קיימת אחידות דעים פוליטית אמריקנית לגבי חשיבות מעורבות ארצות הברית בנעשה באמריקה המרכזית והדרומית. האמריקנים רואים באמריקה הלטינית, זה מאות בשנים, את החצר האחורית שלהם, ורואים לעצמם הצדקה מלאה להתערב ביבשת ולמנוע ממדינות זרות להשפיע בה.

מהלכי ארצות הברית נתנו אות לתמיכה נרחבת וגורפת בגוואידו של מדינות בעולם. מדובר בשתי קבוצות עיקריות של מדינות. הראשונה בהן היא "קבוצת לימה" של מדינות אמריקה, הפועלת לפתרון שלומי של המשבר בוונצואלה. מדובר בקנדה, ברזיל, ארגנטינה, קולומביה, פרו, צ'ילה ופרגוואי. הקבוצה השנייה היא זו של מדינות אירופה ובהן מדינות מרכזיות כגרמניה, בריטניה וצרפת. בתגובה לתביעתן של מדינות אירופה ממאדורו לערוך בחירות חדשות לנשיאות, אמר מאדורו כי הבחירות הבאות תתקיימנה בשנת 2024. כמו כן, פרו והאיחוד האירופי הצטרפו למהלך האמריקני של מניעת כניסת בכירי שלטון בוונצואלה לשטחן.

מנגד, מאדורו זוכה לתמיכת רוסיה וסין. מדינות אלה השקיעו השקעות עתק בוונצואלה והן רוצות לשמר את המצב, ואינן ששות לתמוך בעמדתה של יריבתן ארצות הברית. רוסיה גם הזהירה את ארצות הברית מהתערבות צבאית בוונצואלה.

ומהי עמדת ישראל? ישראל נזהרה שלא לצדד באחד משני הצדדים, כנראה משום הדאגה המובנת לשלום הקהילה היהודית בוונצואלה. החשש הוא שתמיכה באויביו של מאדורו תעודד התנכלות של השלטון ליהודים בוונצואלה, במיוחד כשאין שגרירות ישראלית שם שתוכל לנסות ולגונן עליהם. אלא שטראמפ הפעיל לחץ על ישראל להצטרף להכרה הבין-לאומית בנשיאותו של גוואידו ולבסוף הצטרפה ישראל למהלך.   

 

עתה עומדים בראש המדינה שני נשיאים, ונראה כי רוב האוכלוסייה תומכת בגוויאדו, אף כי חלקה תומך במאדורו. גוואידו השיג הישגים משמעותיים: הוא הצליח ללכד את האופוזיציה למהלך פוליטי משמעותי והצליח לגייס תמיכה בין-לאומית משמעותית לצידו. מאדורו אינו מוותר על כיסאו, אך הציע שהפרלמנט שהוא בחר יחליט האם להקדים את הבחירות לפרלמנט, הצפויות בשנת 2020. אלא שצעד זה עקר מבחינה פוליטית: הפרלמנט של מאדורו אינו לגיטימי בעיני מתנגדיו, וההצעה איננה מתייחסת לעריכת בחירות חדשות לנשיאות המדינה.

המשבר החריף הפוקד את ונצואלה עדיין לא הסתיים. הגורם העיקרי שיכריע את המשבר הוא הצבא, התומך במאדורו משום שהאחרון מעניק לו הטבות כלכליות גדולות והשפעה פוליטית. עם זאת, לאחרונה הביע את תמיכתו בגוואידו גנרל מחיל האוויר וישנן שמועות על כך שאלפי חיילים עורקים מהצבא ומתנגדים לשלטונו של מאדורו. מאדורו גם צריך להיזהר מהפעלת הצבא נגד הפגנות אזרחיות, מחשש שיחידות בו יסרבו להפעיל נשק חם נגדן, משום שחייליהן אינם רוצים לפגוע במשפחותיהם.

גוואידו מבין היטב שהוא נזקק לתמיכתו של הצבא, וכבר הודיע כי יחון חיילים וקצינים שיתמכו בו, בתקווה להטות את הצבא לטובתו. צריך גם לקחת בחשבון, שייתכן כי הסנקציות הכלכליות המוטלות על מאדורו יקשו עליו לתגמל את נאמניו בצבא, ואילו גוואידו יכול לפתות אותם בהבטחה ששלטונו יגרום להסרת הסנקציות המוטלות על ונצואלה. 

איש אינו יודע כיצד ייפתר המשבר הגדול במדינה והאם הדבר ייעשה בדרכי שלום או מלחמה. תרחישים שונים נמצאים על השולחן, בהם מלחמת אזרחים מדממת, מאסר גוואידו לשם נטרולו, או לחילופין הכרעת הצבא לטובת האופוזיציה, בגבור הלחץ הפנימי והבין-לאומי על ונצואלה. מאדורו אף הזהיר מפני התערבות צבאית אמריקנית בוונצואלה; בדרך אירונית התערבות כזו אף יכולה לשחק לידיו של מאדורו ולחזק את הלגיטימיות הציבורית שלו.

 

למשבר בוונצואלה גם משמעויות החורגות מגבולות ונצואלה עצמה:


    • 

    מדיניות טראמפ מול ונצואלה ממחישה את החשיבות שהוא מעניק להתפתחויות ביבשת אמריקה הלטינית, ודאי שבצפונה הקרוב גיאוגרפית לארצות הברית;


    • 

    המשבר בוונצואלה עודד את ארצות הברית ומדינות רבות באירופה לתאם מדיניות משותפת ביניהן, בניגוד למחלוקות בין הצדדים בשורת סוגיות כמו נאט"ו, הסכם הגרעין עם איראן והמדיניות כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני;


    • 

    כישלון כלכלת ונצואלה מעורר ויכוח עקרוני בנוגע לשאלה איזו כלכלה היא הראויה. חסידי הגישה הניאו-ליברלית, המעדיפים התערבות מעטה ככל האפשר של המדינה בכלכלת המדינה, מציגים את כישלון כלכלת ונצואלה כהוכחה לנכונות גישתם, ולכישלון הכלכלה הסוציאליסטית. לעיתים הם מציגים גם את ההפרטה, כלומר העברת בעלות על מערכות כלכלה בסיסיות במדינה לידי ידיים פרטיות, כמהלך שיש לנקוט בו דרך קבע.  

    לגישה זו מתנגדים חסידי הגישה הסוציאל-דמוקרטית, המעדיפים מעורבות גדולה יותר של המדינה ברווחת וכלכלת אזרחיה, על ידי הבטחת טיפול רפואי, חינוך גבוה יותר, סבסוד מעוטי יכולת ועוד.

    יצוין, כי היום כמעט ואין מדינות בעולם ששורר בהן משטר סוציאליסטי מלא. כמו כן, למדינות בעלות כלכלה סוציאל דמוקרטית גם הישגים. בשוודיה קיימת כלכלת רווחה מוצלחת בזכות האיגודים המקצועיים המגבילים תחרות חופשית כלכלית; בפינלנד מצליחה מאוד מערכת החינוך בזכות עידוד שיתופי פעולה והתנגדות לתחרות כלכלית חופשית; ובנורווגיה משתמשים במאגרי הגז לטובת הציבור על ידי אמצעים של בעלות ציבורית וניהול ציבורי.

    אכן, בעלות ציבורית יכולה לעודד בזבוז כספי ציבור ולעיתים עדיף להפריט מערכות גדולות, כפי שקרה בישראל בתחום שירותי הטלפוניה, אבל הפרטה יכולה גם להזיק, כפי שקרה בבריטניה כאשר הפריטו את שירותי הרכבות; זו ייקרה מאוד את מחירי הנסיעה והקטינה את יעילות התחבורה. גם בישראל, הפרטת שירות אחיות בריאות הציבור הזיקה יותר מאשר הועילה.

    על כן נראה שעדיף למדינה ולטובתם של אזרחיה, לשלב את יתרונות שתי השיטות הכלכליות - הניאו ליברלית והסוציאל דמוקרטית, ולהפיק לקחים מכישלונותיהן. 

תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב