ישראל, הגרעין ונושא העמימות. 

האורניום הנו משאב טבע שנמצא באדמה בריכוז נמוך של פחות מאחוז ומכיל יסודות רדיואקטיביים. הוא נכרה בתהליכי עיבוד כימי שהופך לחומר מרוכז שנקרא "העוגה הצהובה". את החומר הזה מעבירים תהליכים כימיים נוספים שהופך לאורניום במצב צבירה-גז, שמזינים לסרכזות (צנטריפוגות) ומעשירים אותו ל"אורניום מועשר" וזה משמש "דלק גרעיני" להפעלת כור גרעיני להפקת חשמל. שימושים נוספים הם למטרות מחקר טהור או לייצור איזוטופים לשימוש ברפואה גרעינית. אורניום בדרגת העשרה גבוהה של 90% ומעלה משמש לייצור חומר בקיע לפצצת גרעין.

האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני או ההסכם להגבלת התפשטותו של נשק גרעיני, ה- NPT- Nuclear Non-Proliferation Treaty נכנס לתוקפו בשנת 1968. הודו, ישראל, פקיסטן וצפון קוריאה אינם צד להסכם. בעוד הודו, פקיסטן וצפון קוריאה הודו כי יש להם נשק גרעיני וביצעו ניסויים גרעיניים באופן גלוי, ישראל נקטה במדיניות עמומה לגבי היכולות ואחזקת נשק גרעיני. אמנת NPT מורכבת בעיקר משלושה אלמנטים: אי הפצה, פירוק נשק והזכות לשימוש בטכנולוגיה גרעינית לצורכי שלום.

ישראל עסקה בפיתוח נשק גרעיני בדימונה, בעבר מפעל טקסטיל, מאז 1958. ההערכה על פי מקורות זרים היא כי לישראל יש בין 200 עד 400 ראשי נפץ. הארסנל כולל גם נשק תרמו-גרעיני, שפותח על ידי אדוארד טלר (Edward Teller) וסטניסלב אולם (Stanislaw Ulam) בשנת 1951, וגם ראשי קרב אסטרטגיים בטווח המגה טון.

הסעיף הבא הוא ציטוט ממסמך סודי ביותר של ה-CIA משנות השמונים שאושר לפרסום רק בחודש ינואר 2004. הציטוט הוא רק חלק קטן מהמסמך כולו המכיל סעיפים מחוקים וברובו נשאר חסוי.

הכוח המניע מאחורי תכנית הגרעין של ישראל הוא ביטחונה הלאומי. הפצצת הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק בשנת 1981 ממחישה את נחישותה של ישראל לשמור על מונופול על נשק גרעיני במזרח התיכון.

לישראל, שהחלה את המחקר הגרעיני ברגע שהיא הפכה למדינה בשנת 1948, יש את הטכנולוגיה הגרעינית המתקדמת ביותר במזרח התיכון. למרות שהייתה רוצה לקנות תחנות כוח גרעיניות, שזה היה הרבה יותר זול מאשר לבנות בעצמה, שאלות בנוגע לתכנית הנשק הגרעיני שלה הגבילו את שיתוף הפעולה עם ספקים גרעיניים. דאגה בקרב ספקים פוטנציאליים לגבי תגובה ערבית לשיתוף פעולה עם ישראל, הייתה גם בעיה עבור ישראל.

הוועדה לאנרגיה האטומית הישראלית (IAEC) היא הרשות הלאומית העיקרית עוסקת במדיניות גרעין וניהול התכנית. הוועדה לאנרגיה האטומית מצורפת למשרד ראש הממשלה, מנהלת את מתקני המחקר והתכנון הלאומי עם הסיוע של משרדי הממשלה הרלוונטיים, כגון: ביטחון, חוץ, מדע ופיתוח, אנרגיה ותשתיות. ל-IAEC יש 20 נציגים, רובם פקידי ממשלה בכירים לשעבר, שיושבים במועצה המרכזית, שהוא ראש המבנה של הוועדה לאנרגיה אטומית. הם אחראים לתמיכה במדיניות הוועדה. למרות טענות ישראליות, שלמשרד הביטחון יש מעורבות מועטה אם בכלל בתכנית הגרעין, כמעט בוודאות משחק המשרד תפקיד בפעילות הגרעינית של המדינה. אנו מאמינים כי הוועדה לאנרגיה אטומית ומשרד הביטחון פועלים במקביל ובתאום.

לא משנה מה מערכת היחסים של ה-IAEC עם משרד הביטחון, יש ל-IAEC בירוקרטיה פנימית גדולה למדי שעוסקת בפעילויות גרעיניות שונות, לרבות תפעול יום-יומי של שני כורי המחקר של ישראל. המבנה הבירוקראטי של IAEC מורכב ממנכ"ל, סמנכ"ל מספר ועדות מייעצות, ולפחות שלוש חטיבות פונקציונאליות. אנו מעריכים כי צוות המדעי והטכני הכולל של ה-IAEC מסתכם בכ-300 עד 400 אנשים.

ראש הממשלה יצחק שמיר הוא יו"ר הוועדה לאנרגיה האטומית ויש לו סמכות סופית לגבי מדיניות הגרעין. הוא מתיימר להתנגד להפצת נשק גרעיני וקרא להקמתו של אזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון. עם זאת, כמו מנהיגים ישראליים קודמים, הוא סרב לחתום על ה-NPT, וציין כי ישראל תסכן את יכולותיה הגרעיניות אם היא תיאלץ לפתוח את כל מתקניה לפיקוח ה-IAEA. יתר על כן, שמיר מעולם לא דחה את האפשרות של הרתעה גרעינית ישראלית כדי להתמודד עם הכוחות הקונבנציונאליים של שכניה הערבים. משום שאין לישראל משאבי אנרגיה טבעיים, בעיקר נפט, שמיר תומך בפיתוח כור גרעיני ליצור חשמל. לישראל יש כושר ייצור חשמל של 4,750 מגה וואט, אבל אין לה חשמל המופק על ידי כור גרעיני. ישראל חקרה את הכדאיות להקמת כור גרעיני ובחרה באתר מדברי בנגב לבניית מתקן גרעיני בעתיד. חברת החשמל לישראל מעריכה כי ישראל לא תצטרך תחנת כוח גרעיני עד לשנת 2000. המחקר התל-אביבי הגיע למסקנה שזה יהיה פחות יקר לישראל לרכוש טכנולוגית כורים גרעיניים זרה, מאשר לייצר את הכורים בעצמה. לישראל אין מרבצי אורניום, אבל מאז 1970 הם כורים אורניום ממרבצי פוספט בנגב. כמות כריית האורניום היא כמעט בוודאות מספיקה כדי לאפשר את המשך ההפעלה של הכור בדימונה, שככל הנראה צורך לא יותר מ 20 עד 30 טונות של אורניום בשנה.

סירובה של ישראל לחתום על ה-NPT ולשים את כל מתקניה הגרעיניים תחת פיקוח של IAEA, מגבילה מאוד את שיתוף הפעולה הגרעיני עם מדינות אחרות. לדוגמה, ישראל פנתה בהצלחה למספר מדינות, כולל ארצות הברית, קנדה, צרפת, ספרד, בריטניה, וגרמניה המערבית, לרכוש טכנולוגיה גרעינית וכור גרעיני. דיונים רציניים התפתחו רק עם צרפת, אבל פריז הפסיקה את המשא והמתן בגלל חששות לגבי פגיעה ביחסיה עם שותפים מסחריים ערבים חשובים.

ג'ון פון נוימן (John von Neumann) או בהונגרית יאנוש לאיוש נוימן נולד ב-28 בדצמבר 1903 בבודפשט של האימפריה האוסטרו-הונגרית להורים יהודים אמידים, מרגיט ומיקשה (מקס) נוימן. אביו היה עורך דין שעבד בבנק. פון נוימן היה מתמטיקאי-אמריקאי-הונגרי שתרם רבות במגוון רחב של תחומים, לרבות: אנאליזה-פונקציונאלית, מכאניקת הקוונטים, תורת הקבוצות, כלכלה ותורת המשחקים, מדעי המחשב, אנאליזה נומרית, הידרודינמיקה, ובתחומים מתמטיים רבים אחרים.

פון נוימן היה החלוץ ביישומים למכאניקת הקוונטים ובפיתוח של האנליזה הפונקציונאלית. הוא היה חבר בכיר בפרויקט מנהטן שעסק בפיתוח נשק גרעיני בתקופת מלחמת העולם השנייה ומרכזו היה במעבדות לוס אלאמוס בניו מקסיקו. פון נוימן יחד עם אדוארד טלר וסטניסלב אולם, מתמטיקאי אמריקאי ממוצא יהודי-פולני, פיתחו את התהליך בפיזיקה הגרעינית המעורב בריאקציות בתחום התרמו-גרעיני ופצצת המימן, שנקרא מודל טלר- אולם של הנשק התרמו-גרעיני.

פון נוימן נחשב לאחד מגדולי המתמטיקאים בהיסטוריה המודרנית. הגאונות שלו בלטה בקרב מדענים יהודים הונגרים ידועים אחרים. אלה כללו את תיאודור פון קרמן (Theodore von Kármán) פיזיקאי שהיה פעיל בתחומי מדעי התעופה והחלל, יוג'ין ויגנר Eugene Wigner פיזיקאי ומתמטיקאי, ליאו סילארד (Leó Szilárd) פיזיקאי שהגה את הרעיון של תגובת השרשרת הגרעינית בשנת 1933 ורשם פטנט על רעיון כור גרעיני עם אנריקו פרמי (Enrico Fermi). בראש הרשימה ההונגרית יחד עם פון נוימן נמצא אדוארד טלר (Edward Teller), או Ede שנולד בבודפשט ב-15 בינואר 1908 למשפחה יהודית משכילה ואמידה. טלר, חתן פרס נובל, ידוע בעיקר בזכות עבודתו על תכנית הגרעין האמריקנית כחבר בפרויקט מנהטן במלחמת העולם השנייה. טלר היה בישראל פעמים רבות לאחר פגישתו עם דוד בן גוריון בשנת 1952. הוא היה גורם מרכזי לתכנית הגרעין הישראלית ושיתף פעולה עם פרופ' יובל נאמן. פרופ' נאמן היה פיזיקאי תיאורטי ואלוף משנה בצה"ל. הוא היה מנהל נחל שורק בתקופה ששמעון פרס עמד בראש הצוות שהוביל את הקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. מאוחר יותר הוא היה נשיא אוניברסיטת תל אביב ומנהל מדעי של הוועדה לאנרגיה אטומית במשך 26 שנים ובשנות השמונים הוא שימש כשר המדע. במהלך ביקוריו, טלר נפגש עם אנשי מפתח בממשלה ועם בכירים במערכת הביטחון והביע את דעותיו והמלצותיו לגבי הדרך הנכונה לפתח יכולות גרעיניות. הוא הביע את התנגדותו החזקה לאמנת NPT והמליץ שלא לחתום עליה.

ה-CIA והממשל האמריקאי היו מודעים לפעילותו של טלר בישראל והם עודכנו לגבי ההתקדמות שעשתה ישראל בתחום הגרעיני. בשנים האחרונות, בלי שממשלות כמו בריטניה, צרפת וגרמניה יבחינו, תאי הטרור במדינתם פורחים. סוכנויות הביון של מדינות אלה מודעות ללא ספק לפעילויות המחתרתיות הללו, למרבה הצער הם אינם עושים דבר בקשר לזה. הבעיה היא שהם אינם מבינים ואינם מפרשים נכונה את הסוג הזה של פעילויות וכאשר יפנימו זה יהיה מאוחר מדי. פעמים רבות הם התעלמו מפעילויות בלתי חוקית ומסוכנות במטרה להיות פוליטיקלי קורקט. במהלך מלחמת העולם השנייה שום דבר לא היה קדוש. לדברי צ'רצ'יל, הבטן הרכה של אירופה הייתה איטליה. בהתאם לכך, הם גם הפציצו מנזרים כגון מונטה קזינו באיטליה. בעלות הברית פתחו במתקפת נגד והפציצו ללא הבחנה. הם השאירו מאחוריהם הרס מסיבי של גשרים, מסילות ברזל ותחנות כוח. מלחמת העולם השנייה חשפה את השנאה ואת האכזריות האנושית.

בתקופת האביב הערבי, המדינות שבצעו את מעשי הזוועה הללו יחד עם מדינות שסבלו ביותר מהם מבקרים ומשמיצים את ישראל בניסיונה להגן על עצמה. תגובת העולם על מעשי הזוועה והפשע שבוצעו על ידי סוריה למשל ידוע לכול, לעולם יש זיכרון קצר. אנשים לא מבינים ולא מפנימים את קיומה של המחזוריות ההיסטורית, גלגל ההיסטוריה עגול.

אף אחד לא יכול להבין לעומק את המנטאליות הערבית טוב יותר מאשר בני דודם הישראלים. הערבים מעריצים כוח ובו בזמן הם מתעבים פחד. הם היו הולכים רחוק מאוד על מנת להשיג את מטרותיהם, במיוחד אם הוא נתמך על ידי המנהיגים הדתיים שלהם. במדינות מערביות נאורות יש ערך להסכמים שנחתמו. ובכן, זה לא בדיוק נכון. להסכם מינכן, שנחתם ב-30 בספטמבר 1938 על ידי צ'מברליין והיטלר, לא היה כל ערך. כאשר יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, היה מאוד לא מרוצה מההסכם, הפיהרר ענה לו: "אל תיקח את זה כל כך ברצינות, לפיסת נייר זו אין כל משמעות."

עוד "פיסת נייר" שאולי יש לה קצת ערך היסטורי, נשלחה לראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, ב-2 ביוני 1961 על ידי מזכיר המדינה לענייני חוץ, אלק דאגלס-יום, סווג כסודי וקבע כי:

ראיתי את מר בן גוריון היום אחר הצהריים וסיפרתי לו על הדאגה שלנו לגבי הכור הגרעיני הישראלי בנגב. מר בן גוריון הסביר שמטרתו היא להכשיר כוח אדם כהכנה לקראת תכנית עתידית ל-10-15 שנים לפיתוח אנרגיה אטומית, שמטרתה לספק חשמל זול להשקיית הנגב על ידי סילוק המלח ממימי הים.

שאלתי את מר בן גוריון אם הוא לא יכול לקבל פיקוח ואמצעי הגנה בינלאומית. מר בן גוריון אמר שהוא לא חושב שהוא יכול היות והדבר פירושו להביא את הרוסים והערבים. אבל יהיה מוכן לשקול לקבל פיקוח על ידי ניטרליים.

מר בן גוריון לחץ לקבלת טילים הגנתיים, הוא סיפר לי ששוחח איתך הבוקר. הוא היה מודאג במיוחד מהעובדה שלישראלים אין מקביל ל-19-MIG. מר בן גוריון היה להוט לקבל תשובה בהקדם. אמרתי לו שאדון בעניין איתך, ראיתי הצדקה לטענתו, ובו בזמן אני שותף לדאגתך לאפשרות להתחלת מרוץ טילים.

החשש הבריטי מהכור הגרעיני הישראלי בנגב היה הרבה יותר מאשר "חשש" כפי שנוסח בנימוס רב על ידי המודיעין הבריטי. מסמך מפורט קודם שכותרתו "סודי ביותר" ל"עיניים בריטיות בלבד" מה-8 לפברואר 1960 מצביע על כך שהם היו מאוד מודאגים ומוטרדים מהאפשרות שלישראל תהיה יכולת גרעינית.

הנה מספר ציטוטים מהמסמך שכותרתו: "פעילות אטומית חשאית בישראל":

לישראל יש תכנית גרעין שתחילתה בשנת 1948 ואשר מנוהלת על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית (AEC) הנמצאת תחת משרדו של ראש הממשלה, רוב הפעילות המפורסמת קשורה למחקר שבו המאמץ הישראלי הוא די מרשים.

מרכזי המחקר נמצאים מסביב למכון ויצמן למדע ברחובות, בקרבת כור אמריקאי קטן שאין לו כל משמעות צבאית.

הפעילות המוצהרת ומטרותיה של הוועדה לאנרגיה האטומית בישראל הם לגמרי לא צבאיים ויש רק נקודות בודדות הנראות חשודות. הנקודה הראשית עשויה להיחשב כחשודה היא ועידת רחובות משנת 1960 שבה מדענים מובילים ממדינות רבות קיבלו תמונה של פעילות הישראלית שהושמטה ממנה כל התייחסות לאתר בבאר-שבע.

הישראלים גם מגלים התעניינות רבה בייצור התעשייתי של מים כבדים שנראית קצת מחוץ לתחום עם חוסר קיומו של פרויקט גלוי כלשהו לבניית כור.

כמו כן, ראוי לציין כי ארנסט ברגמן, יו"ר הוועדה לאנרגיה האטומית בישראל עומד בו זמנית גם בראש המחלקה המדעית של משרד הביטחון וכי הכור במכון ויצמן האמור לעיל נבנה בעזרת משרד הביטחון.

כדי להוכיח את קיומו של אינטרס צבאי בתכנית הגרעין הישראלית המסמך טוען כי:

בשנת 1958 שני מינויים חדשים דווחו במשרד ביטחון. אלוף דן טולקובסקי, בעבר מפקד חיל האוויר הישראלי, התמנה לאחראי תיאום שר הביטחון והרמטכ"ל בנושא הדרישות לשירותים מהתעשייה. התפקיד כלל גם אחריות לתחומי מחקר גרעיני. באותו זמן מאיר מרדור, מנהל פיתוח פרויקטים בעבר, התמנה לראש הרשות לפיתוח אמצעי הלחימה במשרד הביטחון.

באפריל 1959 היה דווח בתל אביב המתייחס לשמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, לגבי מאמצי ישראל להשגת נשק סודי (לא מוגדר). פרס צוטט, בערך באותו הזמן, שהיה להוט מאוד להשיג נשק גרעיני, והיה בטוח שהצרפתים גם יספקו אותו. הוא היה גם ביקורתי לגבי האופי התיאורטי של עבודות המחקר שבוצעו במכון ויצמן למדע.

טולקובסקי, מצד שני, שככל הנראה מונה כדי לבחון את מדיניותה הגרעינית של ישראל, מסקנתו שנתמכה על ידי רוב הדעות של הצבא הייתה, שיהיה חכם לשמור את המזרח התיכון נקי מנשק גרעיני.

ראש ממשלת ישראל חשב שישראל צריכה להתרכז תחילה בכור לייצור חשמל, אבל תוכל מאוחר יותר להשיג נשק גרעיני משלה.

לדברי xxxxxxxx ההסכם ישראלי-צרפתי בענייני הגרעין סוכם בשנת 1956.

בהתאם לתנאי ההסכם הצרפתית התחייבו לסייע לישראל לבנות בנגב מרכז מחקר הכולל כור בעל "עוצמה רבה." בחוגי ממשלת צרפת ראש הממשלה בלבד ידע את כל פרטי ההסכם עם ישראל, ואפילו שר החוץ היה מודע על כך רק באופן כללי.

ארבע מסקנות עיקריות עולות על הפרק:

(1)  יש כבר שיתוף פעולה צרפתי-ישראלי לגבי אנרגיה אטומית.

(2)  האתר המתואר הקרוב לבאר-שבע, הוא אכן אתר אטומי, לרבות כור, וקרוב לוודאי מקביל למכון המחקר שיוקם במסגרת ההסכם הצרפתי-ישראלי.

(3)  בשלב הנוכחי האתר בבאר-שבע אינו דומה למתקן להפקת חומר בקיע. אלא אם כן הכור מסוג Marcoule, שהוזכר בהסכם הצרפתי-ישראלי, יחד עם מתקן להפקת פלוטוניום, הוא נמצא כבר בשלב מתקדם ביותר באתר ישראלי סודי אחר (וזה נראה מפוקפק). אין לישראל כל חומר בקיע ולא תהיה לה לפחות עוד שנתיים, אשר להערכתנו זו התקופה המינימאלית הדרושה כדי להוסיף את המתקנים המתאימים לאתר בבאר-שבע.

(4)  ישנם סימנים לכך, למרות ההסכם הצרפתי-ישראלי, שהרעיונות של הצרפתים והישראלים בנוגע לתכנית הגרעין הישראלית עשוייםלהיות שונים. למשל, הישראלים אינם רוצים לפרסם את ההסכםשלהם עם הצרפתים, והם חיפשו ייעוץ וסיוע מחוץ לצרפת.

לא ניתן בשלב זה להציע דעה מוצקה באשר לכוונה הישראלית האולטימטיבית. צריך יותר לגלות, ומעל לכל יש צורך לברר מהם ההסדרים המתוכננים בהווה ובעתיד לגבי עיבוד דלק גרעיני מהכורים הישראליים. אם דלק זה אמור להיות מטופל בישראל, או לחלופין, יטופל בצרפת, ואם הפלוטוניום המופק מהתהליך יוחזר לישראל ללא פיקוח, אז ישראל תתחיל לצבור חומר בקיע ממנו ניתן יהיה לייצר נשק גרעיני.

בהנחה כי הכור בבאר-שבע הוא עד כה הכור היחיד הגדול בישראל (זה נראה סביר) ובהנחה נוספת שהוא כור מים כבדים גדול (זה אנחנו לא יודעים), זה יכול לייצר מספיק פלוטוניום, נאמר, לשש פצצות גרעיניות בשנה.

לפי סוכנויות ידיעות זרות, מדיניות העמימות נשמרה במשך שנים רבות על ידי ממשלות ישראל. בהתאם לכך, הם לא אשרו או הכחישו את קיומו והחזקתו של נשק גרעיני. מדיניות זו הופרה במידה מסוימת על ידי מרדכי ואנונו, טכנאי במרכז למחקר הגרעיני בנגב, שחשף סודות מסוימים לעיתונות הבריטית בשנת 1986 הקשורים לנושא הגרעין. סוגיית הגרעין הפכה לכאב ראש גדול ודאגה לעולם החופשי. לא רק איראן היא הגורם העיקרי לדאגה זו, אלא גם צפון קוריאה, שאיימה להפעיל מחדש את תכנית הגרעין שלה. מתנהל מאמץ מאוחד כדי שהעולם יהיה חופשי מנשק גרעיני.

ה-CIA והמוסד משתפים פעולה במשך זמן רב בתכנית סודית ביותר כדי לחבל בתוכנית הגרעין של איראן, בין השאר על ידי שכנוע אנשי מפתח לערוק. אם השכנוע לא עובד, הם מחוסלים. פיסיקאים גרעיניים הם המוקד של המאמץ הבינלאומי הזה. מדעני גרעין עיראקיים גויסו מסיבות שונות במהלך ביקוריהם בצרפת. במקרה זה הם היו מקורות טובים לאיסוף מידע על הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק שהושמד ב-7 ביוני 1981 על ידי חיל האוויר הישראלי במבצע אופרה (תמוז).

מידי פעם ישנם ניסיונות בעיקר מכיוון אירופה בעידוד ובתמיכת מדינות ערב לחשוף את מאגרי הנשק הגרעיני של ישראל, אולם כנראה ניסיונות אלה יכשלו.