מהו בסך הכל בן אדם? 

מהו בסך הכול בן אדם?

האם הוא מספר הצעדים שביצעו רגליו מאז החל ללכת?

האם הוא מכלול המראות שראו עיניו, הנופים שהשתקפו בהן, הערפילים שכיסו אותן, הדמעות שזלגו מהן?

ואולי אין הוא אלא אסופת הקולות והצלילים שהתנגנו באוזניו מאז החל לאגור אותם בזיכרונו? זכים וצורמים, מתרוננים ובוכים, מלטפים ומצמררים.

ושמא הוא המאגר של טעמי המתוק והחריף, המלוח והמר, החמצמץ והענוג שהתגלגלו על לשונו, מילאו את פיו והחליקו במורד גרונו?

יתכן שאינו אלא קנקן המתמלא לאיטו במהלך חייו, קולט וסופג, בולע ומעכל, רושם וחורט, מתווה תמרורים וציוני דרך, משאיר פינות זכורות ונשכחות, קטעי צחוק ועצב, שמחה ויגון, עונג ומרירות.

לעיתים מתאווה האדם לשוטט במרחבי קנקנו, מעין טיול בגן עברו. לשם כך נוטל הוא את מקל נדודיו, עומס את צרור זיכרונותיו, נותן רגליו בנעלי עברו ומתחיל במסע הארוך המביא אותו אל נפתולי הדרך שאותם חווה.

מראה קסום של ילדות רחוקה פותח בפניו את דלתות המסע. ריחות האם החובקת, המאכלים המתבשלים, הפריחה האביבית, הלחות החורפית, ממלאים את נחיריו ומביאים אותו שוב אל נתיבי נעוריו ופתלתלותם.

הוא צועד בינות הרים נישאים וגאיות ירוקים, עמקים מיוערים ומפרצי תכלת, ענני סערה ושמים כחולים. שב אל הנופים שספג בעת שליבו הומה, ואל האהבות שהעלו את גלי דמו אל מרומי עורקיו.

רואה את העיניים של אלה שליוו אותו בפרקים שונים של חייו. הם מתבוננים בו ושואלים ללא מילים לאן זה נעלם ומה מעשיו כיום. הוא חולף על פניהם בחיוך בעת היזכרו בכל אשר עוללו או פעלו יחדיו.

לא פעם נדמה הוא בעיניו כשחקן משני בהצגה כלשהי שהועלתה באקראי על בימת חובבים, והוא - שהמשחק ממנו והלאה - נקלע אליה בעל כורחו. פעמים זכה לאהדת הקהל שבאולם ולעיתים שמע קריאות גנאי ומילות ביקורת.

מתי שהוא גורם לו מסעו להשתהות במתלול שגיא או בשקערורית דלוחה, המסמלים רגעי אושר ואומללות שפקדו אותו בתדירות משתנה. בליבו עולה תהייה, האם כיום היה שב לאותן תחנות או שהיה נוהג אחרת מכפי שנהג?

אחר כך הוא משתהה ליד תיבות הדואר של כל כתובות חייו. חלקן החלידו ואחרות העלו אבק. הוא מעלה מכיסו צרור מפתחות ובודק את התאמתו של כל מפתח לתיבה המתאימה לו. חלק מתיבות הדואר מסרבות להיפתח, כמו חששו מלחשוף את הסודות האצורים בתוכן. אחרות משמיעות חרקת אנחה בהיפתחן כאילו נענו להפצרותיו של המפתח בלית ברירה.

הוא מתבונן פנימה ורואה דרכן את המתנותיו הממושכות לנושא המכתבים, המולך על חלומותינו וציפיותינו בעת ההיא, בטרם היות הדואר האלקטרוני והמסרונים, זכר כיצד חיכה לו בכיליון עיניים ותמה מה יביא בתיקו המרופט הפעם.

תמיד נראה לו התיק הכבד כמערה עתירת סודות והפתעות שכמו בקריאתו של עלי באבא נפתח סוגרה רק ליודעי חן, והממתינים על סיפה זוכים לראות את תכולתה לרגעים ספורים. היה מהרהר בליבו מיהם האנשים, גברים ונשים, עלמים וריבות, שנראה שכל חייהם תלויים במכתב הנישא בידי דוור עייף העושה את מלאכתו כדבר של מה בכך, ולעיתים כבד עליו העול ללא נשוא...

שוב חזר במחשבותיו לשאלת הפתיחה: מהו בסך הכול בן אדם?

האם הוא סך כל עברו או אולי דווקא כל חלומותיו ותקוותיו הממתינים לגואלם?
האם הוא כברת הדרך שכבר עבר או חלקות השמיים שטרם ראה? איזו מהן ארוכה יותר מרעותה?
האם הוא פיסות עור המכסות על צפונות הנפש? בגדי חג המחפים על כאב האכזבות?

לא פעם, במפרשית החד תרנית בה הוא מפליג תדיר, נסחף במערבולת שבין גלי ההיזכרות ומשברי המחשבות: עד אנה הגיע? מה נותר בעקבותיו? מהו אותו "כתב יתדות" שבהם נכתב הסיפור הכול כך אישי שלו והאם יהיה מי שידע לקרוא בו כראוי?

עתה יושב הוא על חוף נשכח. מים ושמיים סוגרים עליו מכול עבר. ידיו חופנות שוב את החול הרטוב המטפטף מבין אצבעותיו ומייצר נטיפים זקופי קומה. אלה הם שומרי השערים של הארמונות שבנה ושיבנה, ארמונות שבאולמיהם התרחשו ויחולו כל חזיונות חייו.

באופק האדימה השמש הנוטה לשקוע. ניסה לחשב כמה זריחות צהבהבות וכמה שקיעות ארגמן ראה בימי חלדו. לאט לאט ראה את גון הרקיע מאפיר, כדרכו טרם חשיכה.

אחר כך השאיר את סך כוליותו ונשא רגליו, הולך ומתרחק, הולך ונעלם...

אפריל 2008