האם קיים סולם ערכי אצל בעלי מגבלות שכליות, אוטיסטים, הלוקים בנפשם והחולים באלצהיימר? 

השיח בנוגע לערכים מכוון מלכתחילה לאנשים נורמטיביים ובריאים בגופם ובנפשם. עם זאת, האם נתייחס לכל מי שאינם כאלה כ"חסרי ערכים" או כמי שערכיהם, במידה שיש להם כאלה, כלל אינם באים לידי ביטוי? שאלה זו עולה לפעמים בהקשרים משפטיים לגבי אחריות מוסרית של בעלי חריגות זו או אחרת על תוצאות הרות-אסון.

ראשית יש לקבוע למי הכוונה. אנשים בלתי-נורמטיביים לעניין חשיבה ערכית הינם בעלי לקויות קוגניטיביות (בעלי פיגור שכלי לרמותיו ואנשים המצויים על הספקטרום האוטיסטי) או נפשיות (הלוקים במחלת נפש קבועה או זמנית). סוג אחר של מגבלה מנטלית עלולה להיווצר עקב גיל מתקדם (דמנציה) או מחלה ניוונית (פרקינסון או אלצהיימר). בעלי נכות גופנית שהינם בעלי מחשבה צלולה מכונים בהקשר זה "נורמטיביים", למרות חריגותם הפיזית.

הסוגיה העקרונית עוסקת בשאלה האם אדם המוגבל בשכלו או הלוקה בנפשו יכול לשקול עשייה או יחס כלפי הזולת שאינו מושתת על אגוצנטריות מוחלטת? זוהי שאלה כבדת משקל, שקיימות לגביה גישות סותרות בספרות האקדמית. בפן המעשי יש לבחון את יחסה של החברה לבעלי המוגבלויות – מבחינה משפטית, חברתית ותרבותית.

אנשים בעלי מוגבלות שכלית וערכים

ישנם פילוסופים הטוענים שהאנשים בעלי פיגור שכלי משולים מבחינה מוסרית וערכית לעוברים טרם לידתם או לבעלי חיים, שתכליתם אך ורק לשרוד [1]. אחרים רואים בגישה כזו התייחסות פוגענית [2]. למעשה, הדיון הפילוסופי עוסק בבעלי מוגבלות כה קשה, שהיחס אליהם מהווה אתגר לכל מי שבסביבתם. בפועל, מרביתם של בעלי מוגבלות שכלית מסוגלים לבטא את עצמם ואת רצונותיהם באופן שאדם סביר יכול לפרשו.

הגדרתו של שוורץ את הערכים [3] מציבה שאלות שונות הנוגעות לאנשים בעלי מוגבלות שכלית:

1-      ערכים הן אמונות הקשורות באופן הדוק לשאיפות. עד כמה מוגבל שכלית יכול לשאוף למציאות עתידית שהיא מעבר למיידית? עד כמה הוא מאמין ביכולתו לממש שאיפות כאלה, במידה שהם קיימות?

2-      ערכים מכוונים למטרות נשאפות המכוונות פעולות. עד כמה פעולותיו של המוגבל שכלית הינן פועל-יוצא של מטרותיו, או שמקורותיהן אחרים?

3-      ערכים עומדים מאחורי פעולות במצבים נתונים. האם ניתן לאתר חוקיות מוסרית או ערכית בפעולותיו של המוגבל שכלית הקשורה למצב בו הוא נתון?

4-      ערכים משמשים סטנדרטים או קריטריונים המכוונים בחירה או הערכה של פעולות, מדיניות, אנשים ואירועים. עד כמה המוגבל שכלית מסוגל לערוך רפלקציה ערכית ולפעול על פיה באירועים דומים בעתיד?

5-      ערכים מדורגים בהתאם לחשיבותם. האם קיים מדרג שניתן לבדקו אצל המוגבל שכלית, בדומה לזה שקיים אצל האדם הנורמטיבי?

6-      החשיבות היחסית של ערכים מרובים מנחה פעולה. עד כמה ניתן לצפות כי פעולה מצידו של אדם המוגבל בשכלו תבטא את הערכים המובילים שלו?

כל אחת מהשאלות הללו תלויה במידה רבה במידה שבה מסוגל האדם המוגבל שכלית לתפקד קוגניטיבית באופן עצמאי וקוהרנטי.  בעל מוגבלות שכלית מינורית עשוי לתפקד באופן דומה לאדם נורמטיבי, ואילו לגבי בעל מוגבלות עמוקה (שמכונה בשפת הפסיכולוגיה העכשווית PIMD [4]: "בעל אי-יכולות שכליות משמעותיות ומרובות") קיים ויכוח.  הגישה הפינית מייחסת חשיבה מוסרית מסוימת אף לבעלי פיגור שכלי משמעותי [5]. עבור חוקרים אלה, יכולתם של בעלי מוגבלות שכלית עמוקה לקיים חיי חברה (לעתים שיתופיים) משמשת הוכחה לקיומה של מוסריות מסוימת אצלם [6]. הגישה המנוגדת לה היא הגישה האמריקנית [7], שניתלית בהגדרתו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, איש המאה ה- 17, לגבי השאלה מיהו "אדם מוסרי": "זהו יצור אינטליגנטי, בעל הגיון ויכולת התבוננות עצמית" [8].

עם זאת, בעלי מוגבלות שכלית אינם מוגנים בפני העמדה לדין במידה שהם נחשדים בביצוע פשע. מפורסם הוא המקרה של צעיר בשם דריל אטקינס (Atkins) שהורשע ברציחתו של אדם בשם אריק נסביט במדינת וירג'יניה באוגוסט 1996. בית המשפט העליון של וירג'יניה הטיל עליו עונש מוות, למרות שפסיכולוג שבדק אותו קבע שהוא מוגבל שכלית. בערעור לפני בית המשפט העליון של ארה"ב ב- 2002, השופטים שינו את הפסיקה, וקבעו כי למרות שאטקינס רצח את נסביט, התיקון השמיני בחוקה האמריקנית קובע כי אין לגזור עונש מוות על מפגרים בשכלם. עם זאת, נגזר על אטקינס ב- 2008 מאסר עולם ללא אפשרות חנינה, וזאת לאחר שעורכי דינו של אטקינס נאלצו להיאבק על הגדרתו כמפגר, וזאת כדי למנוע את הוצאתו להורג לפי חוקי מדינת וירג'יניה. עם זאת, למרות שבית המשפט העליון של ארה"ב קבע האם הנאשם הוא מוגבל שכלית לפי מדדים מסוימים, הושארו על כנם התבחינים של כל מדינה ומדינה לגבי מהות המגבלה השכלית המהווה עילה לענישה זו או אחרת [9].

מבחינה חברתית קשה לאנשים נורמטיביים לייחס לאדם המוגבל שכלית אחריות מוסרית כלשהי.  תיוגו כ"מפגר" מונעת ממנו ליצור יחסים תקינים עם סביבתו, לא כל שכן ראייתו כבעל אחריות על מעשיו או כאדם מוסרי [10]. גישה זו נובטת אצל ילדים החל מגיל בית הספר ועוד לפניו, כאשר ה"אחר" נתפס לעתים כמאיים [11] ולעתים כחלש ב"ג'ונגל החברתי" של הגיל שבו הילד מצוי בשלב החביון.

אלא שדווקא בסרטי קולנוע מסוימים נעשה ניסיון  להפוך דמויות של מוגבלים שכלית לאהודים על הציבור. כך בסרט "רדיו" (2003), שמגולל את קורותיו של מתבגר בן 18 המוגבל בשכלו, שכינויו "רדיו" (גילם אותו השחקן קובה גודינג ג'וניור). הוא מוצא את ייעודו כעוזרו של מאמן פוטבול מקצועני. בניגוד למאמן, הרואה את הצדדים החיוביים שב"רדיו", אנשי החוק חושדים בו בגניבה וכולאים אותו ללא סיבה. מוגבלותו של "רדיו" ביחס לעוולות כלפיו מובילה את הצופה להזדהות עמו, ולהעדיף את ערך ההשתלבות בחברה שהוא מייצג על פני הערך של שמירת החוק באופן עיוור, כפי שבא לידי ביטוי בהתנהלותם של השוטרים.

הסוגיה של ערכי אהבה וזוגיות אצל מוגבלים שכלית זכתה אף היא לביטוי קולנועי. בסרט "האחות האחרת" (1999) מגלמת ג'לייט לואיס את דמותה של קרלה, צעירה בעלת מוגבלות שכלית, הנדחית ע"י משפחתה ויוצאת לדרך עצמאית בתחום המסחר. במוסד ההכשרה היא פוגשת את "דני" (המגולם ע"י השחקן ג'ובני ריביסי), שגם הוא מוגבל בשכלו ומחפש קריירה במסחר. השניים מתאהבים ומפתחים זוגיות. כאשר אביו של דני מתכחש לו ומפסיק לתמוך בו הוא הופך לשיכור, וקרלה מתנתקת ממנו, אם כי עדיין אוהבת אותו. כאשר אחותה (הנורמטיבית) נישאת לבחיר ליבה מגיע דני לטקס ומבקש את ידה של קרלה. כולם שמחים בהצעה פרט לאימה של קרלה. או-אז קרלה מתייצבת מול אימה ושוטחת בפניה את ההתנהגויות של האם שמציקות לה: שתלטנות, גישה שלילית וחוסר אמון. המסר הברור של הסרט הוא כי גם למוגבל שכלית ישנן שאיפות וערכים, כמו לכל אחד אחר.

אלא שיותר משני אלה, הסרט שהשפיע באופן בולט על היחס למוגבלים בשכלם היה "פורסט גאמפ" (1994), בו מגלם טום הנקס בחור מוגבל בשכלו, המוצא את מקומו בחברה למרות מוגבלותו ואף מככב באירועים שונים בהיסטוריה האמריקנית של שנות השישים ואילך. גאמפ מתגייס לצבא ונלחם בווייטנאם, נעשה אלוף בטניס שולחן, נפגש עם נשיא ארה"ב קנדי, הופך לבעל רשת חנויות לחסילונים ועוד ועוד. בסתר ליבו כל צופה היה משתוקק לעבור חוויות כפי שחווה אותן פורסט גאמפ המוגבל בשכלו. הופעתו משלבת כנות יוצאת-דופן, התגייסות למטרות שנראות צודקות (למשל, להופיע בהפגנה כנגד התמשכותה של המלחמה בווייטנאם), סיוע לחבריו (כמו התגייסותו לעזרת מפקדו שאיבד במלחמה את שתי רגליו) ועוד כהנה וכנה. המסר שמציג הסרט הוא תמצית "החלום האמריקני": כל אחד יכול להשיג את מה שהוא שואף אליו, כולל המוגבל בשכלו.

אנשים המצויים על הספקטרום האוטיסטי[12]  וערכים

בדומה למוגבלים שכלית, גם לגבי אנשים אלה קשה לקבוע חד-משמעית מאיזו נקודה ניתן לצפות מהם לתובנות שיאפשרו חשיבה מוסרית, ולו בסיסית. ככל שרמת התפקוד של האוטיסט נמוכה יותר, כך קשה יותר לקבוע עד כמה ישנו אספקט מוסרי בהתנהגויותיו. עם זאת, מחקר שנערך  בישראל בקרב תלמידים אוטיסטים בעלי תפקוד גבוה (רובם לומדים במוסדות חינוך רגילים) הצביעו על רמה מוסרית גבוהה יותר ביחס לתלמידים בעלי התפתחות רגילה (בתגובות לאירועים שהוצגו בפניהם), אם כי הפן החברתי אצלם היה נמוך בהרבה [13].

ניסיון להסביר את גישתם של אוטיסטים לאחריות חברתית ומוסריות נדונה בעבודת דוקטורט שהוגשה לאוניברסיטת טוליין בניו-אורלינס, לואיזיאנה, ארה"ב [14]. נתן סטאוט מתאר אוטיסט בעל תפקוד גבוה בשם אדם כך: "אדם הוא בעל תפקוד גבוה ורמת משכל ממוצעת ואף מעט למעלה מכך. הוא חי בגפו. יש לאדם לקויות בייצוג לכאורי או המנוגד למוצג בפניו (counterfactual representation), וכתוצאה מכך הוא מתקשה בפענוח כוונות ומגעים חברתיים. אדם מתקשה למצוא הגיון ברצונותיהם, אמונותיהם וכוונותיהם של אחרים, ולעתים גם מתקשה לפענח את אלה שלו... אדם מסוגל להבחין בין טוב לרע, אך כאשר הוא נתקל במצבים מורכבים, קשה לו לפענח את רגשותיו והוא אינו יודע כיצד לפעול... הוא מנסה לתכנן לטווח ארוך, אם כי הדבר גורם לו להיות מקובע על נושאים הקרובים לליבו, מבלי להתחשב בתנאים שעלולים להשתנות" [15]  לאור יכולותיו, אדם לכאורה יכול להיחשב לאדם אחראי, אך מגבלותיו מעמידות הערכה זו בסימן שאלה. דוגמה לקושי בהבנתה של אחריות מצד ילד בן 12 הלוקה באוטיזם (בתפקוד גבוה) מביאות שתי חוקרות אמריקניות [16], המציגות שיחה עם הנער בנושא תחושת אשמה:

חוקרת: "ספר לי על הזמן בו הרגשת אשמה".

נער: טוב, כאילו אולי כאשר אני עושה משהו רע, ואז כאילו אחר כך אני עלול להסתבך בגלל זה. אז אני כאילו מרגיש אשמה."

אחד הרגשות המסייעים לחשיבה מוסרית היא אמפטיה (ראיית המציאות מנקודת מבטו של הזולת). יש באמפטיה פן הכרתי, שבו הפרט מדמיין את המציאות שמזווית אחרת ופן רגשי, הנוגע להשלכות המצב על הווייתו של האחר. סטאוט מצא כי גם אוטיסטים בתפקוד גבוה אינם מסוגלים לחוות אמפטיה כלפי האחר הן בפן ההכרתי והן בפן הרגשי. ועדיין, קשה לקבוע כי התנהגותם אינה משקפת חשיבה ערכית כלשהי, מאחר שהם מסוגלים להבחין בסיסית בין טוב לרע בהתנהגויות האנושיות [17].

חברתית, בשנים האחרונות גברה המודעות הציבורית בארץ ובעולם לאוטיזם כתופעה ולאוטיסטים וצרכיהם. עם זאת, לילדים נורמטיביים קשה לקבל חריגות כזו, ולמעשה גם למבוגרים רבים. מידי פעם עולה בתקשורת דרישה של תושבי שכונות בערים להימנע משיכונם של אוטיסטים בסמיכות אליהם [18]. יש לציין כי נכונותו של צה"ל לגייס אוטיסטים כמתנדבים ולאפשר להם שירות משמעותי העלתה את המודעות לצדדים חיוביים אצלם בציבוריות הישראלית.

תרבותית, גם בישראל מוצגים אוטיסטים כדמויות מרתקות ומעוררות הזדהות. למשל, בסרט "מבול" (2010) מגלם מיכאל מושונוב צעיר אוטיסט החוזר למשפחתו מן המוסד שבו שהה ואשר נסגר. המתחים בין ההורים גואים, אך בין שני האחים מתפתח קשר עמוק. היותו של האח הנורמטיבי הצעיר חריג בין חבריו (הוא נמוך לגילו) מאפשרת לו להתקרב לאחיו האוטיסט, למרות מוזרויותיו.  גם סדרת הטלוויזיה "פלפלים צהובים" (עלתה בערוץ 2 ב-2010) עוסקת באוטיסט. זהו ילד החי במושב בערבה שעל המשפחה לטפל בו, הרחק משירותי אבחון וטיפול מקצועיים. המשפחה כולה מתגייסת לסייע לעומרי האוטיסט, והדבר גובה ממנה מחיר לא קל. ב- 2018 עלתה לאוויר הסדרה "על הספקטרום" (שידורי Yes), העוסקת בשלושה חברים אוטיסטים (שני צעירים וצעירה) החולקים דירה בדיור מוגן ברמת גן ועלילותיהם המקצועיות והחברתיות. גילי איזיקוביץ כותבת על הסדרה כך [19]: " יש בה (בסדרה) תחושה של נגיעה באותנטי. גיבוריה נאהבים על ידי היוצרים ומוצגים כפי שהם, נוגעים ללב ומביכים במידות שוות. ההתנהגויות שלהם בעלות היגיון פנימי אמנם, אבל גם הוא לא מונע מהן מלעורר בצופה אי נוחות. המורכבות והאחרות שלהן מוגשות לצופה באופן חד וברור ומכמיר לב, והסדרה כולה מצליחה להיות בו זמנית מקסימה לגמרי, ומרתיעה".

גם בעולם הגדול בוימו סרטים רבים שגיבוריהם אוטיסטים. אולי הסרט שעשה את השירות הטוב ביותר להבנת עולמו של האוטיסט בעל התפקוד הגבוה הוא "איש הגשם" (1988), המבוסס על דמותו האמתית של אוטיסט בשם קים פיק. יש לריימונד האוטיסט (בגילומו של דסטין הופמן) יכולות קוגניטיביות מעוררות השתאות (חישוב מכפלות של אלפים או שורש ריבועי בשניות, אומדן מדויק של עשרות גפרורים שנפלו על הארץ, זכירת אלפי מספרי טלפון ושמות וכן חישוב הקלפים שבידי הזולת), אך בעת ובעונה אחת הוא מקובע לגבי חפצים, מקומות וכן משדרי טלוויזיה, ואינו יודע כיצד להתנהל מול אנשים זרים. אחיו הצעיר צ'רלי (בגילומו של טום קרוז) שלא ידע על קיומו חוטף אותו מהמוסד בו הוא שוהה מאז כמעט פגע בו כתינוק. אלא שמה שהחל בחטיפה לשם קבלת מחצית מירושת האב שנפטר, הופך לחיבה כלפי ריימונד מצידו של צ'רלי, והוא מסרב להצעה כספית נדיבה של מנהל המוסד תמורת מסירת אחיו האוטיסט.

מערכות המשפט במדינות השונות אינן יודעות כיצד להתמודד עם עבירות המבוצעות ע"י אוטיסטים. להלן דוגמה לעוולה כזו שכתבה יועצת משפטית בשם ברברה דויל מספרינגפילד, אילינוי [20]:

אשה צעירה בעלת "תסמונת אספרגר" נמצאת בחנות קטנה ורואה ארנק שהיא יודעת כי הוא מהסוג שאמה אוהבת. היא מחליטה לקחת את הארנק לאמה, ולשלם בשנה הבאה, שכן  בקדמת החנות תלוי שלט שעליו כתוב "קח סחורה היום ושלם בינואר הבא!" (מדובר בעסקאות אשראי מן הסתם). היא נעצרת בגין גניבה מחנות. בבית המשפט היא יושבת בשקט, מבלי להסתכל לעברם של האחרים (השופט ועורכי הדין) בעוד היא עונה רק על חלקן של השאלות שהיא נשאלת. על פניה ישנו מעין חיוך קפוא לאורך כל המשפט (תקשורת בלתי-מילולית) והיא מקשקשת בעפרון על גבי נייר ונראית מרוכזת בכך (התנהגות קבועה החוזרת על עצמה). השופט גוזר עליה את העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה זו, תוך שהוא מציין כי היא ביזתה את בית הדין בשל החיוך שלה לאורך המשפט, על כך שהיא לא שמה לב להליכים במהלכו של המשפט ועל שהיא לא הביעה חרטה על מעשיה.

בעלי הפרעות נפשיות ומחלות נפש וערכים

הפרעות נפשיות, בניגוד לפיגור שכלי ואוטיזם, לרוב אינן קבועות לאורך חייו של הפרט. מכאן שהיחס אל בעל ההפרעה הנפשית קשור למצבו ולסוג ההפרעה שהוא נתון בה. מחלות נפש נחשבות לקבועות יותר. בין המדענים ישנה אי הסכמה מה ניתן לכנות "מחלות נפש", ובעיקר – האם מקורן בעיקר אורגני-גנטי או נרכש. ישנו ענף בפסיכיאטריה שרואה במחלות הנפש המצאה, כיוון שלכאורה ניתן לתפקד עמן לולי החברה הייתה מתייגת את הפרט כ"משוגע". למשל, תומס סאז, טוען כי "אין דבר כזה 'מחלת נפש'" [21].  סארבין כותב כי "המשתמשים כיום במונח 'מחלת נפש'  אשמים בהפיכת מטאפורה למיתוס" [22]. הפרעות נפשיות נתפסות ע"י מדענים מסוימים [23]  כהתנהגויות בלתי נורמטיביות, שניתן לתקנן ע"י הוספת "חומרים מאזנים" למוח. למשל, דכאון עלול להיחשב להפרעה נפשית, כאשר הוא מאפיל על תפקודו היום-יומי של הפרט. אנשים רבים חווים דיכאון בצמתים שונים בחייהם [24], אך האם ניתן לתייג את כולם כ"חולי נפש" או כ"בעלי הפרעה נפשית"? דיכאון קליני, שהוא המצב הפסיכיאטרי השכיח ביותר, היה  במוקד פרסום מטעם "ארגון הבריאות העולמי", שדירג בשנת 2016 [25]  את רשימת עשר המדינות בהן מספר האנשים החווים דכאון הוא הגבוה ביותר (ל- 100,000 נפש): הודו, סין, ארה"ב, אינדונזיה, ברזיל, רוסיה, פקיסטן, בנגלדש, ניגריה ואיראן.

גם אם נקבל את ההסתייגויות לגבי הגדרות אלה של "הפרעה נפשית" ו"מחלת נפש", הרי קשה לצפות מאדם המצוי בהתקף פסיכוטי לשקול שיקולים הגיוניים ומוסריים.  הוא משול לאדם שאקדח מכוון לראשו, המצווה לעשות מעשים הנוגדים את ערכיו. אבל היכן נמתח הגבול בין אדם חסר מסוגלות להבחין בין טוב לרע או בין מוסרי לבלתי-מוסרי לבין אדם שאמנם נמצא במצב נפשי קשה כזה או אחר, אבל הוא צלול מבחינת שיקול הדעת שלו? [26]  השבדי בנגט ברולד, הרואה בבעל הפרעה נפשית מי שעלול לפגוע בעיקר בעצמו, מציב שלוש רמות של שיפוט ערכי: א- שיפוט מה רע ומזיק לפרט עצמו; ב- שיפוט מה רע ומזיק לאחרים; ג- שיפוט לגבי תפקוד לקוי ברמה ההוליסטית, כמו הרעיון שהתנהגותו של הפרט נובעת מהבנת קריטריונים של מה טוב ומה רע [27].

התחום הבעייתי ביותר בהבנת שיפוטו הערכי של הלוקה בנפשו הוא המשפטי, והוא עולה לדיון ציבורי לרוב בעקבות רציחות מחרידות מצידם של אנשים שעורכי דינם טוענים לאי-שפיות (זמנית או קבועה) שלהם. ברוב מערכות המשפט בעולם (או לפחות במדינות בהם נוהג משטר דמוקרטי) הוכחת הטענה כי הרוצח או הפושע לא היה בריא בנפשו בעת ביצוע העבירה משנה את התייחסותו של בית המשפט לגביו ממי שהוא "אחראי למעשיו" למי שאינו כזה. ברוב המדינות הללו הפושע נשלח לבית חולים פסיכיאטרי, וכאשר הוא מחלים מאי-שפיותו הוא משתחרר (למשל בישראל) או עובר לבית כלא לרצות את יתרת העונש המתאים לחומרת העבירה שביצע (בקנדה למשל), וזאת בשם ביטחון הציבור מפניו שעלול להתערער במידה שישוחרר.

חברתית, תווית ה"משוגע" מהווה סטיגמה קשה עבור אדם שאושפז, ולו פעם בודדת, בבית חולים פסיכיאטרי. אדם כזה מנוע מלקבל רישיון לנשיאת נשק (בישראל ובמדינות נוספות), לעבוד בשירות המדינה ועוד מיני מגבלות החלות עליו.

תרבותית, הופקו מאות סרטים בנושא חולי נפש, ומרובם עולה חרדה מפני עולם עלום ואלים. ניתן לציין בין הידועים שבהם את "התפוז המכני" (1971), "הניצוץ" (1980), "תינוקה של רוזמרי" (1968), "פסיכו" (1960), "אפוקליפסה עכשיו" (1979), "נהג מונית" (1976), "ד"ר סטריינג'לב" (1964), "אשה תחת השפעה" (1974), "הוכחה" (2005), "נערה בהפרעה" (1999), "אמריקן פסיכו" (2000), "שתיקת הכבשים" (1991) ועוד רבים. אפרט יותר לגבי שניים, שהופקו בהפרש של 13 שנים זה מזה בסך הכל, אך כל אחד מהם מייצג גישה שונה למחלת נפש.

הסרט "דוד וליסה" הופק בשנת 1962 בבימויו של פרנק פרי. במרכזו שני צעירים החוסים במוסד לחולי נפש: דוד קלמנס נשלח לשם ע"י משפחתו מאחר שהוא לא מאפשר לאיש לגעת בו, מתוך אמונה כי מגע יוביל למותו. הוא קר ומרוחק, ומרוכז מאד בלימודיו, בעיקר ביחס לשעונים, שכלפיהם הוא אובססיבי. בהמשך יתברר כי הוא חולם שוב ושוב כי הוא רוצח אנשים באמצעות שעון ענק. במוסד הוא מתוודע לליסה ברנדט, שלה פיצול אישיות. האישיות האחת הנקראת "ליסה" מדברת אך ורק בחרוזים, ואילו האחרת – ששמה "מיוריאל" איננה מדברת כלל אלא כותבת את מחשבותיה בלבד. דוד מדבר אליה בחרוזים, ובכך שובה את ליבה. יצוין ששני השחקנים שמגלמים את הצעירים (קייר דוליה וג'נט מרגולין) הם יפי-תואר מאד. דוד קושר קשרים אמיצים עם הפסיכיאטר שלו וכן עם דייר נוסף במוסד, סיימון.

הוריו מחליטים להחזירו הביתה לאחר ויכוח במהלך ביקור שלהם במוסד. דוד בורח מביתו חזרה למוסד, והוריו מתירים לו להישאר בו. יום אחד ליסה מגלה שליסה ומיוריאל הן אותה נערה. לאחר גילוי זה היא תרה אחר דוד, אך זה מקשיב לנגינתו של חברו סיימון בפסנתר. ליסה מפריעה לנגינה, וכאשר השניים כועסים עליה היא בורחת מהמוסד למרכז העיר פילדלפיה. דוד והצוות מחפשים אחריה כל הלילה. לפתע דוד נזכר שהיא סיפרה לו עד כמה היא אהבה את פסל האם והילד במוזיאון האמנות העירוני. דוד והפסיכיאטר ממהרים למוזיאון, ואכן ליסה יושבת על המדרגות בפתחו. ליסה מתחילה לדבר באופן רגיל ונוגעת בדוד, המאפשר לה זאת לראשונה. הם יורדים במדרגות שלובי-יד.

הסרט "דוד וליסה" עוסק בעולמם של צעירים בעלי הפרעות נפש שניתן לרפאן ע"י יחס חם ואהבה. הוא מבוסס על ספר שכתב פסיכיאטר בשם תיאודור אייזק רובין, שטיפל בעצמו בשני צעירים בעלי הפרעות דומות. לצופה ברור כי יחסה הקר של האם כלפי דוד עלול היה להביאו למצב בו הוא נמצא (מוטיב זה קיים בסרטים רבים, ביניהם "אנשים פשוטים" מ- 1980). יכולתו של דוד ליצור קשר עם סיימון והפסיכיאטר שלו מצביעה על תחילתו של ריפוי ממחלת הנפש שלו, שהושלם כאשר הוא מתאהב בליסה. מבחינה ערכית, דוד עומד בשלב השלישי של בנגט ברולד שהוזכר קודם. גם ליסה חווה סוג של ריפוי מפיצול האישיות שלה, כאשר היא חוזרת להיות בעל אישיות אחת. לפי הסרט נראה כי יחסה לדוד מהווה זרז לתהליך זה. העובדה שהפסיכיאטר רובין שכתב את הספר מעיד על מקרים שהיו בטיפולו נותן תווית של אמינות לסיפורם של השניים. מבחינת הדילמה שהוזכרה קודם לגבי מקורן של ההפרעות הנפשיות, הסרט תומך בגישה שההפרעה הנפשית נרכשת, וכפי שהיא נרכשה, ניתן להתגבר עליה.

כמה שנים לאחר מכן הופק הסרט "קן הקוקיה" (1975, ביים מילוש פורמן), שגם הוא עוסק במוסד לחולי נפש. אך בעוד הסרט "דוד וליסה" מטפל בריפויים של החולים, סרט זה מצביע על תחלואי המערכת של האשפוז הפסיכיאטרי, ולפיו המערכת היא שנדרשת לריפוי יסודי.

רנדל מקמרפי (המגולם ע"י ג'ק ניקולסון) הוא עבריין שמרצה עונש על אונס קטינה. לאחר שהוא מסתבך שוב ושוב בעבירות משמעת בהיותו בכלא, הוא מועבר לצורך הערכה למוסד פסיכיאטרי. הוא רואה במוסד הזדמנות לרצות את עונשו בתנאים נוחים יותר מאשר בכלא. עד מהרה מקמרפי מגלה את חוקי המקום הנוקשים, הנשמרים בקפידה ע"י האחות הראשית, מילדרד רטשד (מגולמת ע"י לואיז פלטשר). מילדרד פוחדת מאובדן שליטה בחוסים, וכאשר מקמרפי מבקש לצפות ב"וורלד סרייס" (אליפות ארה"ב בביסבול) ונענה בשלילה, הוא מביים את התחרות להנאת חבריו החדשים. ביניהם נמצא אינדיאני ענק (שכינויו "צ'יף") המתחזה לחרש-אילם. הוא משתף את מקמרפי בתכניתו לברוח מהמוסד לקנדה, לאחר שהם עוברים טיפול בשוק חשמלי כענישה. מקמרפי חוזר למחלקה ומגניב שתי נערות (אחת מהן כנראה פרוצה) למוסד, לאחר ששיחד את השומר ואף גרם לו להשתכר. מקמרפי מארגן חינגה של החולים עמן, ומסייע לחולה מגמגם ובתול לקיים יחסי-מין עם אחת מהן. הוא משתכר בעצמו ולא בורח כמתוכנן מהמוסד. בבוקר מגלה מילדרד את המצב וגוערת בחולה שמגמגם. כתוצאה מכך הוא מתאבד. מקמרפי מתנפל על מילדרד ומנסה לחנוק אותה, אך עוזריה משתלטים עליו ומעבירים אותו למחלקה אחרת. שם ממתין לו ה"צ'יף", אך הוא מגלה כי מקמרפי אינו האדם שהוא מכיר, אלא מעין צמח שאינו מגיב לאחר טיפול ניתוחי במוחו (לובוטומיה). מתוך רחמים ה"צ'יף" חונק את מקמרפי בכרית, שובר את החלון ונמלט לחופש.

אחת הנקודות המעניינות בסרט היא אמירתו-קביעתו של מקמרפי כלפי החולים כי הם "אינם שונים מהרבה אנשים המהלכים עתה חופשיים ברחוב". באמירה זו יש מבט אופטימי, ומבחינת המסר שמעביר הסרט – מבט הומני. כאשר אדם מאבד את חירותו, הוא מגיב ככלוא (ועל כך עמד פיליפ זימבארדו במחקרו הידוע [28]). אצל רוב החולים קיימת שאיפה לצאת מבין כותלי המוסד, ומבחינתם – לעתיד טוב יותר. שאיפה זו מתאימה לדרגה הראשונה לפחות בסולם של בנגט ברולד. ה"צ'יף" מתחשב גם בצרכיהם של אחרים והוא מתאים לדרגה השנייה של ברולד. החולים נזקקו לזרז, והוא הגיע בדמותו של אדם שאינו לוקה בנפשו.

ערכיהם של החולים באלצהיימר ופרקינסון

מאיזו נקודה קשה לאתר חשיבה מוסרית וערכית אצל חולי אלצהיימר או פרקינסון? דומה שאפילו הקרובים ביותר אליהם יתקשו לאתר נקודה כזו במדויק. עם זאת, ברור לכל כי אדם שאינו זוכר כלל מיהם קרוביו או היכן הוא נמצא יתקשה להבחין בין טוב לרע. עם זאת, ישנן רגעים של צלילות פתאומית אצל חולים כאלה, ואז הם עשויים לחשוב בהגיון ולבטא את ערכיהם. חובבי הקולנוע ימצאו קטע מתאים לתיאור זה בסרט "היומן" (2004, בימאי: ניק קסווטס). אליסון ונוח הם זוג שלו ילדים ונכדים, לאחר סיפור אהבה שמגולל הסרט. אליסון חולה באלצהיימר וגרה במוסד סיעודי. נוח מתעקש להיות לצידה, והוא מקריא לה את קורותיהם, מבלי שהיא ערה לכך שהאשה בסיפור האהבה היא היא עצמה. במצבה זה היא איננה מסוגלת לפעול לפי ערכיה כאשה בריאה. האם היא נטולת שיפוט כליל? קשה לקבוע לפי הסרט לגבי הדמות, כיוון שיש לה מידי פעם רגעי צלילות. לגבי מחלת פרקינסון, היא לרוב בולטת חיצונית (למשל, ברעידות של הגפיים והגוף ואיטיות בתנועה), אך מאפשרת לחלק מהלוקים בה לחיות מספר שנים בצלילות, עד שמגיע שלב הדמנציה, שבו מחשבתם מתערפלת. השחקן אלן אלדה הודה ביולי 2018 כי הוא חולה מזה שלוש שנים. עם זאת, הוא ממשיך לשחק ונראה כי המחלה טרם נתנה בו את אותותיה באופן ניכר. החולה המפורסם ביותר היה המתאגרף מוחמד עלי, שאובחן בגיל 42 כסובל מהמחלה וחי עמה עוד 32, בצלילות הולכת ופוחתת.

אם נסכם את התובנות שעולות מהבדיקה עד כמה ניתן לאתר סולם ערכי אצל בעלי מוגבלויות שונות, נמצא כי המצב מורכב. ככלל, למי שמצבם מאפשר תפקוד הכרתי גבוה יחסית (בעלי פיגור קל, אוטיסטים בתפקוד גבוה, חולי נפש בעלי צלילות חלקית לפחות והלוקים במחלות ניווניות בשלב לא מתקדם) צפוי שניתן לאתר סולם ערכים אישי. סולם זה מתאים לעתים לסולמם הערכי של ילדים, שטרם התעצב במלוא מורכבותו. ככל שמצבו ההכרתי של החולה קשה יותר, מצוי סולמו האישי בדרגה של ילד בגיל נמוך יותר, כפי שניתן להקיש ממחקרים שונים הקשורים לנושא [29].

מקורות:

איזיקוביץ, גילי (2018). "על הספקטרום": דרך עיניהם, האנשים הרגילים נראים משונים מאוד, הארץ, 21.5.18.

טוקר, בני (2015). התושבים איימו: אל תביאו לכאן ילדים אוטיסטים, ערוץ 7, 6.7.15.

רויטמן, אנה (2015). לא ליד ביתי – תושבים בקריית גת נגד הוסטלים לאוטיסטים בשכונה, וואלה חדשות, 1.6.15.

Bromfield, Richard, Weisz, John R. & Messer, Timothy (1986). Journal of Abnormal Psychology, 95(1): 81-87.

Brülde, Bengt (2007). Mental disorders and values, Philosophy, Psychiatry, and Psychology, 14(2): 93-102.

Carlson, Licia, (2009). “Philosophers of Intellectual Disability: A Taxonomy,” Metaphilosophy, 40: 552–566.

Carlson, Licia & Kittay, Eva F. (2009). “Introduction: Rethinking Philosophical Presumptions in Light of Cognitive Disability,” Metaphilosophy, 40: 307–330.

Colnerud, Gunnel (1997). Ethical dilemmas of psychologists: A Swedish example in an international perspective, European Psychologist, 2(2): 164-170.

Doyle, Barbara J. (no date). And Justice for all: Unless you Have Autism - What the Legal System Needs to Know About People With Autism Spectrum Disorders, Springfield, Ill. https://www.autismspeaks.org/docs/family_services_docs/LegalSystem.pdf

Eysenck, Hans J., Wakefield, James A., & Friedman, Alan  F. (1983). Diagnosis and clinical assessment: The DSM-III. Annual Review of  Psychology, 34, 167-193.

Horwitz, Allan V. (1982). The social control of mental illness. San Diego, CA: Academic Press.

Locke, John (1975). An Essay Concerning Human Understanding. Oxford: Clarendon Press; 1975 (original publication date 1690).

Losh, Molly & Capps, Lisa (2006). Understanding of emotional experience in autism: insights from the personal accounts of high-functioning children with autism, Developmental Psychology, 42(5): 809-818.

MacVaugh, Gilbert S. & Cunningham, Mark D. (2009). Atkins v. Virginia: Implications and recommendations for forensic practice, Journal of Psychiatry & Law,  37(2/3): 131-187,   121-122.

McMahan, Jeff (2016). On ‘Modal Personism’, Journal of Applied Philosophy, 33: 26–30.

McMahan, Jeff (2002). The Ethics of Killing: Problems at the Margins of Life, Oxford, UK: Oxford University Press.

McPhillips, Deidre (2016). U.S. among most depressed countries in the world, U.S. News & World Report, 14.9.16.

O'Hara, Michael W. & McCabe, Jennifer E. (2013). Postpartum depression: Current status and future directions, Annual Review of Clinical Psychology, 9: 379-407.

Rowitz, Louis (1974). Social factors in mental retardation, Social Science & Medicine, 8(7):   405-412.

Sarbin, Theodore  R. (1969). The scientific status of the mental illness metaphor. In S. C. Pong & R. B. Edgerton (Eds.), Changing Perspectives in Mentalillness (pp. 1-16). New York: Holt, Rinehart & Winston.

Schwartz, Shalom H. (2006). Basic human values: Theory, measurement and application,  Revue Francaise de Sociologie, 47(4): 929-968.

Shulman, Cory, Guberman, Ainat, Shiling, Noa & Bauminger, Nirit (2012). Moral and Social Reasoning in Autism Spectrum Disorders, Journal of Autism and Developmental Disorders, 42: 1364-1376.

Shulman, Cory, Yirmiya, Nurit & Greenbaum, Charles W. (1995). From Categorization to Classification: A Comparison Among Individuals With Autism, Mental Retardation, and Normal Development, Journal of Abnormal Psychology, 104(4): 601-609.

Singer, Peter (2009). “Speciesism and Moral Status,” Metaphilosophy, 40: 567–581.

Storman, Duane F. (1989). Mental Retardation in Social Context, Lanham, MD : University Press of America.

Stout, Nathan (2016). Moral agency and responsibility- Lessons from autism spectrum disorder, Ph.D. Dissertation, New Orleans, LA: Tulane University, School of Liberal Arts.

Szasz, Thomas S. (1974). The Myth of Mental Illness: Foundations of a Theory of Personal Conduct (Rev. ed.). New York: Harper & Row.

Vehmas, Simo & Curtis, Benjamin (2017). Profound Intellectual Disability and the Bestowment View of Moral Status, Cambridge Quarterly of Healthcare Ethics, 26(3): 505-516.

Zimbardo, Phillip G. (1972). Stanford prison experiment: a simulation study of the psychology of imprisonment, Stanford, Calif.: Philip G. Zimbardo, Inc.

[1] McMahan, 2016, p. 27; Singer, 2009, p. 568.

[2] Carlson, 2009, p. 555; Carlson & Kittay, 2009, p. 308.

[3] Schwartz, 2006, p. 931-932.

[4] "Profound intellectual and multiple disabilities".

[5] גישה זו מוצגת ע"י  Vehmas & Curtis (2017).

[6] שם, עמ' 508.

[7] אצל McMahan, 2002, p. 252.

[8] Locke, 1975, Book. II, ch. 27, sec. 9..

[9] MacVaugh & Cunningham, 2009, p. 134.

[10] בעיניו של Rowitz (1974) התופעה הזו מכונה "מגיפה חברתית" (עמ' 407).

[11] Storman, 1989, p. 31.

[12] הספקטרום האוטיסטי כולל מגוון רחב  של מאפיינים, ואיני מעוניין להרחיב בעניין. אמנם יש בהתייחסות אחידה ללוקים באוטיזם  משום הכללה גסה, אך הספר עוסק בהיבטים הקשורים לערכים ומוסר, וכל הרחבה בנושא הלקויות הללו עלול להסיט את הקורא         מהיבטים אלה.

[13] Shulman et al, 2012, p. 1373.

[14] Stout, 2016.

[15] שם, עמ' 100-101.

[16] Losh & Capps, 2006, p. 814.

[17] Stout, 2016, p. 72-73 .

[18] למשל, אצל רויטמן, 2015; טוקר, 2015.

[19] איזיקוביץ, 2018.

[20] Doyle, no date..

[21] Szasz, 1974, p.1.

[22] Sarbin, 1969, p. 15.

[23] למשל:  .Eysenck, Wakefield & Friedman, 1983; Horwitz, 1982

[24] ידועה במיוחד בהקשר זה התופעה של "דכאון לאחר לידה", הפוקדת כ- 10%-15% מהיולדות. פסיכיאטרים מסוימים מגדירים                      אותה  "בעיה נפשית חמורה" (למשל, (O'Hara & McCabe, 2013, אם כי היא חולפת במרבית המקרים.

[25] McPhillips, 2016.

[26] שאלה זו מעלה Brülde, (2007, p. 94)   במלוא חריפותה.

[27] שם, עמ' 95.

[28] Zimbardo, 1972.

[29] Bromfield et al., 1986, p. 86; Shulman et al., 1995, p. 606; Colnerud, 1997, p. 170 .