האם אמנויות הלחימה יכולות ללמד אותנו ניהול? 

האם אמנויות הלחימה יכולות ללמד אותנו ניהול?

10 יולי, 2018

מבוא – או הרקע אשר הוביל לכתיבת המאמר הנוכחי

"לעולם אל תפריע לאויב שלך בזמן שהוא עושה טעות"

נפוליאון בונפרטה

יש כאלה שאומרים שהחיים הם מלחמה או קרב, אחרים טוענים שכל יום הוא מלחמה מחודשת, ויש אומרים שלא משנה כמה קרבות ניצחת או הפסדת, מה שחשוב הוא שהשתתפת, ויש המוסיפים שמה שחשוב באמת הוא שלמדת ושרדת. מושגי הקרב והמלחמה די שגורים בשפת היום יום שלנו.

לא משנה מאיזו נקודת מבט נסתכל, או מאיזו נקודת מוצא נצא, יש משהו בהתייחסות לחיים כאל רצף של מאבקים בלתי פוסקים.

אמנויות הלחימה, בעיקר המסורתיות שבהן, פיתחו, לצד טכניקות התקפה והגנה רבות, גם פילוסופיית חיים מיוחדת. בפילוסופיה זו ניתן למצוא ערכים, עקרונות, והרבה תבונה מעשית. כשאנו משתמשים במונח "אמנויות לחימה מסורתיות", הכוונה היא לאותן אמנויות לחימה אשר יש להן גם פילוסופיה מסוימת, סדרה של מיומנויות ותנועות, כולל שימוש בידיים ריקות או בכלי נשק ספציפיים. אודות פרשנות אחת של ההגדרה "מסורתיות" ראה דבריו של נייתן האד, מנהל בית ספר לקונג פו מסורתי באוסטרליה, באתר בית הספר Jow Gar Kung Fu.

על הקושי להגדיר בצורה מדויקת ומוסכמת את המונח "אמנויות לחימה מסורתיות" כדאי לקרוא גם במאמר של רון עמרם בנושא בעיתון האינטרנטי (Amram, 2017). עמרם מדגיש שמלכתחילה קשה להגדיר את מושג המסורת, מכאן שקשה להגדיר מהן אמנויות הלחימה המסורתיות.

אמנויות הלחימה עתיקות כמו ההתנהגות האנושית. תיעוד של סגנונות, יכולות ואמנויות לחימה ספציפיות ומקצועות שונים קיים כבר למעלה מארבעת אלפים שנה.

בארצות שונות התפתחו צורות שונות של אמנויות לחימה, כפועל יוצא מתרבות וגם מנסיבות היסטוריות. הסיבות לשימוש באמנויות לחימה גם הן רבות, וביניהן ניתן למנות רכישת יכולות להגנה עצמית, אכיפת חוק, שימוש צבאי, שימור מסורת ותרבות, אימון ליצירת חוסן מנטאלי, פנאי, תחרות ועוד.

במרבית אמנויות הלחימה מדובר בהתמודדות בין שניים או יותר יריבים, אחד "תוקף" ואילו האחר "מתגונן".

בין היתרונות הרבים המיוחסים לעיסוק באמנויות הלחימה בעת המודרנית ניתן למנות, בקצרה, את רכישת המשמעת, היכולת להתמקד, הדיוק, הרוגע ועוד, אך בראש וראשונה הקניית יכולות לחימה, התגוננות והתקפה.

סון צו ולקחי הניהול מאמנות המלחמה

"לא חשוב כמה לאט אתה מתקדם, כל עוד אינך נעצר"

קונפוציוס

ישנם לקחי חיים, ואף לקחי ניהול, אותם ניתן ללמוד מאמנויות הלחימה, בדומה לדרך בה מפיקים לקחי ניהול מעקרונות המלחמה אותם קבע הפילוסוף והגנרל הסיני סון צו לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, בספר הנודע אשר כתיבתו מיוחסת לו, "אמנות המלחמה".

נציין חלק מלקחי הניהול המופקים ממשנתו של סון צו:

"הערך את עצמך ואת הצוות שלך תחילה, ולמד את היריב היטב". מי שלומד את עצמו, ואת הצוות שלו, יודע מה היכולות שלו ובאיזה "הרפתקאות" לא ממש כדאי לו להתערב. כך גם לגבי ה"יריב". אם אתה לומד היטב את היריב, את יכולותיו ואת המוטיבציות שלו, תוכל להעריך גם את מידת הנחישות שלו לקראת ההתמודדות, להבין מהי רמת מיומנותו, רגישותו לנקודות מסוימות, נקודות התורפה שלו ועוד.

כך למשל, לפעמים מתברר כי מנהלים שמכריזים שיעשו הכל למען הבראתו של מפעל או עסק, למעשה אינם מחויבים עד הסוף, והדבר ניכר בהחלטותיהם ובנחישות המנהיגות אותה הם יפגינו.

"קבע את גודל צוותי הלחימה שלך לגודל אופטימלי ולא גדול מדי" – בעולם הניהול משמעות הדבר הוא צוותי עבודה אופטימליים, כך שכמו שסון צו הציע בעניין הלחימה, תישמר למנהל יכולתם של צוותים אלו לפעול בזריזות ולא בכבדות.

"אל תמהר לפעול, אל תהיה פזיז, ואל תנהל את הפרטים" – במלים אחרות אל תעשה "מיקרו-ניהול" (ניהול ה"טובע" בפרטים אך לא רואה את התמונה הגדולה) אלא הקפד לראות את התמונה הגדולה בטרם תיכנס לפרטים.

"העיתוי הוא גורם קריטי, על מנת לנצח" – טיימינג הוא הכל. פעולה מוצלחת בעיתוי גרוע עלולה להיכשל, בעוד שפעולה פחות משמעותית, בעיתוי הנכון עשויה להביא להצלחה גדולה בהרבה.

עד כאן מקצת מחוכמתו של סון צו בהקשר המלחמה הכללי ואמנות המלחמה בפרט. לאור מטרת המאמר הנוכחי, נתמקד כעת בשיעורי החיים והניהול אותם ניתן ללמוד מאמנויות הלחימה עצמן, אף דרך תרגול פיזי.

האם ניתן ללמוד מאמנויות הלחימה עצמן?

"אינני חושש מהאדם אשר תרגל עשרת אלפים בעיטות שונות פעם אחת, אני חושש מהאדם אשר תרגל בעיטה אחת עשרת אלפים פעמים"

ברוס לי

התעניינתי ועסקתי באמנויות לחימה שנים ארוכות, מאז היותי בן 14, עת עליתי ארצה מרומניה, ילד צנום ונמוך. נמוך נשארתי, צנום, קצת פחות. העולם הזה ריתק אותי תמיד. בגיל 17 כתבתי עבודת גמר במקום בחינת בגרות, ובאופן לא מפתיע היא עסקה באמנויות הלחימה, תולדותיהן, מאפייניהן ויתרונותיהן. עבודה נחמדה, כתובה בכתב יד ובהעתקי נייר העתקה "של פעם". מזכרת שעד היום נמצאת במגירה אצלי.

לימים, שימשתי מנכ"ל בשתי עמותות העוסקות באמנויות לחימה, האחת מהן בהתנדבות. השניה, "בודו למען השלום" (מיסודו של דני חכים), נוסדה במטרה חינוכית וערכית, עמותה הבונה גשרים בין עמים ועדות ובונה שלום והסכמה בעזרת תכנית חינוכית המבוססת על עשרה ערכים מובילים ממיטב אמנויות הלחימה המסורתיות. בין אלה נמצאים אומץ, כבוד, סבלנות, סובלנות, איפוק, ועוד. שם גם הכרתי כמה חברים יוצאי דופן, חלקם קולגות לעבודה, דוגמת סנסי (מורה, ביפאנית) רובין ארקיע, דאן 6, וסנסי אורי וולף, דאן 4, שניהם מורים לקרטה, מענפים שונים.

אחרים, נציגי ענפי בודו רבים ("דרך הלוחם", ביפאנית – שם מאגד לכלל אמנויות הלחימה המסורתיות), היו שותפי דרך שהעניקו לי השראה בשפע. אחד הבולטים שבהם, סנסי זאב ארליך, הוא מורה לאייקידו מרחובות.

סנסי ארליך ראוי כאן לעוד כמה מלים. הוא מורה מאוד יוצא דופן, צנוע ומקסים. למדתי אצלו קרוב לשנה, עד שפציעת כתף הוציאה אותי ממעגל האימון, זמנית. אני יכול לומר שאילו למדתי אצלו כמה שנים קודם, הייתי היום אדם טוב יותר. זאת לא רק בזכות האייקידו, תורה מיוחדת, היחידה מבין אמנויות הלחימה הנקראת "אמנות השלום", אלא בעיקר בזכות אישיותו המיוחדת של זאב, ודרך ההוראה שלו.

האייקידו, דרך אגב, הומצא על ידי אולי אמן הלחימה האגדי, מוריהאי אואשיבה (Morihei Ueshiba), (1883-1969), (ראה הרחבה אצל Stevens, 1992).

ב"בודו למען השלום" כתבתי, בין השאר, ביחד עם רובין ואורי, ובעזרתם של רבים אחרים, תכנית חינוכית רחבת היקף עליה התבססה עבודת העמותה. התכנית יצאה כספר במספר עותקים מאוד מוגבל, וממשיכה לשמש את העמותה גם כיום.

 שיעורי חיים וניהול על בסיס תרגול אמנויות הלחימה

"אל לך להילחם תמיד באותו האויב, שמא תלמד אותו כל מה שאתה יודע על אמנות המלחמה"

נפוליאון בונפרטה

המאמר הנוכחי עצמו נולד מתוך סדנה ייחודית אותה בנינו, ניסינו והעברנו בהצלחה רבה, אורי וולף ואנכי, במספר ארגונים וקבוצות, כולל לקבוצת קב"טים (קציני ביטחון, ברשויות המקומיות בישראל), בתי ספר וארגונים אחרים. עיקרה של הסדנה, איך לא, הוא לקחי חיים וניהול מאמנויות הלחימה.

את עיקרי הלמידה שהפקנו מהעברת הסדנה אציג כעת.

ה"שיעור" הראשון שבחרתי להציג הוא "ייבוא" משיעוריו המיוחדים של סנסי פול לינדן (Paul Linden), רופא, מחבר וחוקר יהודי אמריקאי, מורה לאייקידו מקולומבוס, אוהיו שבארה"ב.

לינדן הוא מייסד ומנהל "המרכז לחקר התנועה בקולומבוס", שם, לצד חברים אחרים הוא מלמד, בין השאר, שיטה הנקראת Embodiment, או "להיות בתנועה". השיטה מלמדת תרגול אייקידו תוך מודעות עמוקה לגוף (ראה גם https://embodiedfacilitator.com/(. שיטה דומה פותחה על ידי ונדי פאלמר (Palmer, 1994), מורה למדיטציית מיינדפולנס ולאייקידו, אשר כתבה ספרים בנושא ויסדה את Conscious Embodiment, המשלבת אייקידו ומדיטציית מיינדפולנס. לינדן ופאלמר משתפים פעולה לפעמים, לצד מורים נוספים.

באמצעות ספרים, ובסדנאות ברחבי העולם, לינדן מלמד, בין היתר, כיצד להשתמש במודעות עמוקה לגוף על מנת לחזק את יסודות העמידה, התנוחות, האיזון והכוח. עוד הוא מלמד כיצד להשתמש באהבה, כן, קראתם נכון, באהבה, על מנת לשפר את יכולתו של המתגונן להבחין בחוסר האיזון אצל התוקף. זאת על מנת לשלוט באפקטיביות על ההתקפה ולהכיל אותה. באחת מסדנאותיו בישראל הייתה לי הזכות להשתתף, בהיותו אורח בדוג'ו של סנסי הראל אברוצקי, תלמידו של סנסי זאב ארליך. אייקידו, ניחשתם נכון. כך הזדמן לי לחוות ממקור ראשון את האפקטיביות של התרגילים אותם הוא מלמד.

אחד התרגילים היה מאוד פשוט. בשפת אמנויות הלחימה הוא נקרא "הגנת 360 מעלות", שהיא הגנה אינסטינקטיבית שכמעט כל אדם מגיב לפיה, גם אם אין לו מושג באמנויות לחימה. בעודו בולם מכות שונות המגיעות אליו מזוויות מגוונות מסביבו, בצורה אינטואיטיבית, המדריך נותן לו, בהפתעה, הוראה לכווץ את החזה ולעצור את הנשימה. זהו דימוי לתופעה שקורית אוטומטית גם כאשר אדם נבהל, או נכנס ללחץ כתוצאה מאירוע מפתיע. או אז, מתברר, שיכולתו להגן באפקטיביות מצטמצמת בצורה ניכרת עד דרמטית, פעם אחר פעם, בצורה שכמעט ואין לה הסבר.

בתרגיל אחר, מדובר בתפיסת יד "אלימה", תוך כדי חבטה קלה על הזרוע החשופה, ותפיסתה בצורה חזקה יחסית. כאשר המתגונן מביע, בצורה מכוונת, רגשות שליליים כלפי התוקף, תחושת הכאב אותה הוא חש הייתה מוגברת. לעומת זאת, כאשר המתגונן הביע רגשות חיוביים כלפי התוקף, הכאב עליו דיווח היה נמוך עד מינימלי. תופעה זו הפתיעה אותי מאוד.

בתרגיל נוסף, של הדיפת היריב תוך כדי דחיפה, ההתנגדות של המתגונן לדחיפה הייתה אפקטיבית בהרבה כאשר הוא הביע, תוך כדי התרגיל, רגש חיובי כלפי התוקף, עד כדי כמעט חוסר יכולתו של התוקף להדוף או להזיז אותו ממקומו.

אלמלא חוויתי בעצמי את התרגילים, ולימים יישמתי אותם בכמה וכמה סדנאות ביחד עם שותפי אורי וולף, הייתי מתקשה להאמין באפקט העוצמתי אשר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים.

זה קרה גם בסדנה ארצית של קציני ביטחון. משתתפי הסדנה היו גברים חסונים במיוחד. כל אחד מהם היה ב"רוחב של מקרר שתי דלתות", כפי שנהוג לומר בסלנג ובצחוק. על אף זאת, זכינו לאותו משוב, והם, כמונו, הופתעו בהחלט.

עבודתו של לינדן מתועדת בסרטונים ובספרים, מרביתם ספרים אלקטרוניים, אותם הוא מפיק ומשווק מהאתר שלו www.being-in-movement.com.

מתרגיליו שילבנו בסדנאות, אורי ואנכי. התרגילים מציגים את הקשר החזק שבין גוף ונפש, ליתר דיוק כיצד מצב רוח, רגשות של כעס או עוינות פוגעים ביכולת המתרגל אמנות לחימה להגיב, להתגונן או לפעול.

מניסיוני הניהולי העשיר מצאתי כי הדבר נכון גם בחיים ובניהול, ושלכעס השפעות הרסניות על יכולות התגובה הפיזיות של האדם. ד"ר ג'ים טיילור (Jim Taylor), פסיכולוג מומחה בתחומי הספורט וההורות, פרופסור מן המניין באוניברסיטת סן פרנסיסקו, אומר, במאמר במגזין האינטרנטי "פסיכולוגיה היום" (Psychology Today) מדצמבר 2010 כי רגשות שליליים משפיעים על האדם הן פיזית והן מנטאלית. אלה יוצרים מתח שרירי, קושי בנשימה ואובדן יכולות קואורדינציה.

בטווח המיידי, אלה דומים מאוד למה שחוויתי אני ודיווחו משתתפי הסדנה בעת התרגילים בהם הם הביעו כעס לנוכח התקפה.

הכעס (ולא רק הפחד, שהשפעתו מוכרת יותר לציבור) יכול לשתק אותנו, לגרום לכאב או ממש לעיוורון. לא בכדי קוראים לזה "כעס עיוור". במאמר משנת 2013, המכונה "זעם עיוור", הפסיכולוגית האמריקאית אוולין רידל (Evelyn Riddle) מסבירה כיצד כעס יכול לגרום לצמצום יכולת הראיה. זוהי תופעה המכונה "ראיית מנהרה", הגורמת לירידה ביכולת השמיעה, להאצת דפיקות הלב ולהיפר ונטילציה. לתופעות אלו יש תימוכין מחקריים נוספים.

אם לומדים לשלוט על הכעס, ולהחליפו באהבה וברגיעה, אנו מצליחים לנהל את עצמנו ואת הארגונים והקבוצות אותן אנו מובילים בצורה יותר טובה, יותר מאוזנת, יותר החלטית ואף להביא לתוצאות טובות יותר.

תרגיל פשוט אחר מדגים את ההבדל שבין "תנועה בהימנעות" ולבין "תנועה בכוונה". כאשר בתא שטח מוגבל, מספר מתרגלים מקבלים משימה לנוע בחופשיות מצד אחד של תא השטח (או המזרון) לצדו האחר, דרך המרכז, וההנחיה היחידה היא להימנע מלהתנגש במשתתפים האחרים, מתברר כי התנועה יחסית איטית, זהירה, וההתנגשויות לא בהכרח נמנעות.

כאשר ההנחיה ניתנה "לזהות נתיב חופשי ולנוע בו", כלומר לבצע אותן תנועות אבל לא להתמקד ברצון שלא להתנגש, אלא להתמקד באיתור "רווח" בין המשתתפים, ניצולו והתקדמות דרכו, התברר כי התנועה הייתה מהירה יותר. כמו כן, התנועה הייתה קלילה ומדויקת יותר, והתוצאה הייתה פחות התנגשויות בין המשתתפים. המיקוד ש"מושך" קדימה שונה מהמיקוד ש"מאט", או "מושך אחורה". אלה הם שני סוגי מיקוד, יש להם אנרגיות ודיוק שונים והם מביאים לתוצאות שונות.

תובנות נוספות הפקנו תוך כדי תרגול הנקרא דחיפת ידיים Pushing Hands, או Push Hands (ראה Patterson" 2014), הנקרא גם Tuishou, Tuei Shou, ושמות נוספים. מקורו בעולם הטאי צ'י צ'ואן, באגואז'אנג, ייצ'ואן.

זהו תרגול בן כמה מאות שנים, אשר נולד סביב המאה השש עשרה. לפי המסורת הומצא על ידי צ'ן ואנגטינג (Chen Wangting), אחד ממייסדי הטאי צ'י צ'ואן (ראה Wong, 2002), ומטרתו לחקור וללמוד את "אמנות הלחימה הפנימית", ללמוד איך להרגיש ולנצל תגובה, טיימינג, עיתוי ותזמון, קואורדינציה, גמישות ועמדה, כלומר מיקום בשטח וסגנון עמידה. התרגול בא ללמדנו איך לא להקשיב לאינסטינקט האומר לנו להגיב לכוח בכוח, לדחיפה בדחיפה, למשיכה בהתנגדות.

הוא מלמד את הגוף איך לוותר אל מול כוח נגדי, לכוון אותו למקום אחר, לשנות מצבים של איזון ושיווי משקל ולשמור על האיזון של המתגונן, תוך כדי זרימה מודעת ומותאמת לעוצמות ולכיווני הפעולה של היריב, ובכך בסופו של דבר להוציאו משיווי המשקל, להזיזו, ללא מאמץ, בסבלנות, ולנצחו.

בתרגיל אחר השתמשנו בהרבה כדורי ספוג שנזרקו על ידי המשתתפים על "מתגונן" מתנדב, ולמדנו על ההשפעה של מבט רחב, יציבה ספציפית וחשיבה משוחררת, נטולת מטענים, בסגנון החשיבה או המדיטצתיה האופייניים לזן בודהיזם.

קצרה היריעה כאן מלפרט את כל התרגילים אותם שילבנו בסדנה.

היישום בחיי היומיום והניהול

"אין נוחות באזור הצמיחה, ואין צמיחה באזור הנוחות"

מקור לא ידוע

את ההשלכות המעשיות מתרגילי אמנויות הלחימה הנ"ל מפיקים בעצמם המשתתפים בשלב התחקיר, שהוא החלק השני של הסדנה, לאחר ביצוע התרגילים בפועל והרגשת התחושות הברורות אשר נחוו באמצעות התרגולים. באמצעות עבודה סדנאית המנחים מאפשרים להם לקשר בין תופעות אותן הם חוו בסדנא המעשית ולבין התנהגות דומה שלהם במצבי חיים וניהול ביומיום. תובנותיהם הפתיעו אף אותם, לא רק אותנו.

כך, למשל, הלקחים מההתנסות בתרגילים שלמדתי מפול לינדן מביאים את המשתתפים לתהות ולהרהר עמוקות על ההשפעות שיש לתחושות של עוינות, חוסר הערכה ועוד על ההחלטות שלהם בעבודה ובבית. הם ציינו במיוחד את ההשפעות בעת משא ומתן או בעת ניהול ופתרון קונפליקטים בעניין זה ראה גם לינדן, 2007, אשר מתייחס לזה ואף הקדיש ספר שלם לאמנות עשיית השלום באמצעות שיטה זו.

באשר לתרגילי דחיפות הידיים, זוהי למידה מרתקת לכשעצמה. אנו מיישמים למידה זו באמצעות יצירת מודעות למצבי החיים בהם אנו מתנגדים מול התנגדות, מושכים או לא מאפשרים למישהו "למשוך" אותנו. כשאני מדבר על "למשוך", הכוונה היא למצב בו ה"יריב" בחיים מושך אותנו להחלטה, לשינוי, לתזוזה, במובנים היומיומיים והניהוליים. כשאנו "זזים" או "רוקדים" עם היריב, אנו מגיעים להישגים מפתיעים. קצת קשה להסביר את הכל במאמר תיאורטי, אך ההתנסות בשטח מוכיחה שיש גם יש לכך אחיזה במציאות.

למידה מעניינת אני מפיק מתרגיל התנועה ב"הימנעות" לעומת "בכוונה". כל עניין הכוונה יזכה לטיפול מעמיק במאמר נפרד. עם זאת, היה מרתק לגלות שקיים תחום שלם של אמנויות לחימה, שמו נייג'יה (Neijia, מונח מהשפה הסינית) שמה שמאפיין אותן הוא העיסוק ב נייג'ינג (neijing) המתורגם לרוב כ"אמנויות לחימה פנימיות", דהיינו כאלה העוסקות, בנוסף לטכניקות, גם במימד רוחני, מנטאלי או הקשור באנרגיית ה צ'י (qi), לעומת אמנויות לחימה "חיצוניות" המאופיינות יותר במימד הפיזיולוגי.

ריק מאץ (Rick Matz), בלוגר, סופר, יליד דטרויט, ארה"ב, העוסק בטאיקוונדו ואייקידו, טאואיזם ופילוסופיה, מסביר באחד הבלוגים שלו אמירה נפוצה מאותן אמנויות לחימה "פנימיות": "התנועה ממשיכה את הקו של הכוונה", כלומר זהו תהליך בו הגוף נע בהתאמה לרצון, כאשר הכוונה היא המחברת בין ה"מיינד" - השכל, ה"דעת" או התודעה, באין תרגום מדויק יותר ולבין התנועה.

ברובד יותר עמוק, הכוונה היא לכך שהתנועה היא ממוקדת, לא נותנת למחשבות או להתערבויות חיצוניות להפריע לה, ממש כמו עיניו של טורף הממוקד בטרף, אלא שהיא נובעת ממחשבה תחילה, מכוונה ברורה אשר היא זו היוזמת את התנועה.

בהקשר הניהולי, משמעות הדבר היא שלפני שפועלים, חשוב לעשות תכניות. למשל לפני שיחה, פגישה, משא ומתן או תהליך עסקי זה או אחר. יתרה מזו, חשוב לזקק בצורה ברורה את הכוונה, כלומר את התשובה לשאלה "לשם מה אני עושה זאת, מהי הסיבה, ומה אני מאמין לגבי עצמי ולגבי העניין עצמו, בבואי לעשות זאת"?

אלה הן שאלות המושאלות מעולם האימון (coaching). בהכירנו היטב את הכוונה שלנו, נוכל להתאים ולשנות לפי הצורך את התנהגותנו על מנת להשיג את המטרות הרצויות לנו, אומר מרסי מיגלינו (Merci Miglino), מחבר הספר "From doormat to Diva" (2004).

הדבר בא לידי ביטוי בצורה מיטבית במושג "כוונה אסטרטגית" (Strategic Intent), שהיא אותה "אובססיה" ארוכת טווח, אותו חלום, כוונה עסקית, מטרת על, המכוונת את מאמצי הארגון ומתדלקת את המוטיבציות של רצי המרתון העסקיים המצליחים בעולם. אלה אותן חברות אשר שמו לעצמן מטרות שאפתניות, ארוכות טווח, והצליחו לשמר את התנופה הארגונית לאורך זמן על מנת להשיגן (ראה האמל ופראהאלאד, 2015).

השורה התחתונה של האמור לעיל היא שנושא ה"כוונה", בין אם בקואצ'ינג, בניהול או בצורה הנראית לעין באופן הפשוט ביותר, באמנויות הלחימה, היא גורם משמעותי הקובע את התוצאה שתהיה ל"התמודדות", וכדאי לשים אליה לב.

בהתייחס ללקחי התרגילים המעשיים האחרים אשר לא פורטו כאן מפאת חוסר מקום, חלק ממשתתפי הסדנאות הרחיקו לכת בלקחי החיים והניהול אותם הפיקו. אצל חלק, אירועי חיים מסוימים קיבלו פרופורציה חדשה. גדלו אצלם היכולת והרצון להקשיב לגופם, ולהקשיב ל"אחר" ולפעולותיו.

אחרים פירשו מחדש ובצורה שונה מאשר בעבר את מושגי השימוש בכוח, הן במשפחה ובעיקר בעבודה.

חשיבה במונחים של אמנות לחימה, על בסיס התרגילים הללו, הביאה אחדים מהקב"טים לחשוב על חיי משפחה במונחים חדשים. הם החליטו להשתמש יותר ברגש ובהקשבה, להשתמש פחות בלוגיקה, לשנות במקצת סדרי עדיפות, לעשות יותר שימוש בחלוקת קשב ובמבט רחב המכיל מידע שימושי לניהול מצבי היומיום, ועוד.

מתרגיל זריקת והדיפת כדורי הספוג הבנו מה פירושו וחשיבותו של סדר עדיפויות. כלומר, איך יצירת סדר עדיפויות ברור, כגון החלטה למנוע פגיעת כדורים בראש או במרכז הגוף, למשל, מסייעת בהשגת המשימה. עוד הבנו כי אין לנו שליטה על המצבים שסביבנו, אולם יש לנו יכולת להשפיע על חלק מההתנהגויות ועל המיקוד שלנו, ואלה משנים לרוב את התוצאות של פעולותינו.

חשיבות האימון, הרוגע, והמבט הרחב (מושג שכל מתרגל אמנויות לחימה מכיר), אף הם הודגשו באמצעות התרגילים. בעזרת תהליך הפקת הלקחים שערכנו אלה יושמו לעולם הפרטי והניהולי של המשתתפים. לא ברור כמה זמן יחזיקו מעמד תובנות אלו, אך בסיכום הסדנה היו אלה לקחים אשר צוינו על ידי מרבית המשתתפים.

"סוף מעשה במחשבה תחילה" היה עוד לקח שדווקא העיסוק בגוף, בהגנה עליו או בהתקפה הפכו למשמעותי וברור עבור המשתתפים. כך היה הדבר גם לגבי חשיבותם של תזמון ותקשורת.

נושא חשוב ששווה לפתחו בעתיד הוא התמקדות בהבנת האחר, זה העומד מולנו. סוגיית ה"הכלה" תפסה מקום מכובד בעיני המנהלים. העיסוק בנושא מעורר שאלות כגון: "מהן המשימות שאני מאציל ומעביר לאחרים, מה אני שומר לעצמי, במה אתמקד ומה אשאיר להזדמנות אחרת", ועוד.

כמעט מיותר לדבר על חידוד ההבנה והמשמעות של "זיהוי הזדמנויות", כאשר מתבוננים בו מהזווית של אמנויות הלחימה. הלקחים הנלמדים דרך התרגילים השונים מדברים בעד עצמם. הם פשוטים, ברורים, עוצמתיים, מחייבים התבוננות, ערנות, רוגע ומוכנות, ובעיקר זיהוי הזדמנויות. אפשר לייחד מאמר שלם רק לנושא זה.

אחת הסוגיות המעניינות הייתה הדרך בה אנו יכולים לשפר את יכולת העמידה שלנו מול ביקורת, או אפילו מול עלבונות והתגרות, מבלי שזה ישפיע על מצב הרוח, ובעיקר על יכולת קבלת ההחלטות. זוהי תכונה הנמצאת במבחן מתמיד בעת שעוסקים באמנויות לחימה, בעיקר בזמן מצבי קרב או תחרות מול יריבים. בהקשר זה אציין ציטוט מאחד מסרטי "ילד הקרטה" (Karate Kid), ממנו ניתן ללמוד על שני צדי המטבע: "כשאתה נלחם באדם עיוור וכועס, עדיף פשוט לזוז הצידה", כך אמר בסרט המורה, מיסטר האן, לתלמידו (When fighting angry blind man, best to just get out of the way).

אפשר להביט על שני צדדים כאן. ראשית, העצה כפשוטה. כדאי לנו, כשאנו מתעסקים עם "משוגע", לזוז הצידה, לבחון וללמוד את המצב, ולהחליט, ברוגע, מה , איך ומתי לעשות, במקום להיקלע למהומה שקשה יהיה לצאת ממנה בלי נזקים לנו וליריב.

מצד שני, כמה פעמים אנו האיש העיוור והכועס עצמו? זה אשר "לא רואה ממטר", לא שוקל ולא מתכנן, ורק מרביץ או "יורה" לכל הכיוונים, בלי מטרה ברורה? כמה פעמים אנו "עושים גלים" אך לא מייצרים פתרונות, לבטח לא פתרונות ארוכי טווח? עד כמה הרבה יותר טוב, במיוחד בעת היותנו כועסים ומעט "עיוורים", לעצור, לחשוב ולתכנן את פעולותינו? האם בכך לא נצליח לגרום לתוצאה המיטבית האפשרית במצב הנתון, לטובת רוב או כל המשתתפים המעורבים? ואם אין זה לקח ניהולי, אינני יודע מה ייחשב לכן.

ישנם מצבים בחיים, כמו למשל קרב באמנויות הלחימה, בהם תגובה מהירה, אינסטינקטיבית ומדויקת היא מענה מעולה המשנה את המאזן והופכת הפסד כמעט ודאי לניצחון מוחץ. כל מי שצפה או השתתף בקרבות כאלה מכיר את התופעה. רגע אחד, הזדמנות אחת, תפיסה אחת טובה או מכה אחת שכוונה לנקודה הנכונה בזמן הנכון מסיימת קרב כזה, גם כשהמצב היה כבר נראה חסר תקווה. לפעמים אתה צופה בקרבות המסתיימים כך, כאשר המנצח בעצמו לא מבין איך זה קרה לו.

בחיים, ובמצבי ניהול בפרט, לעיתים קרובות זה ממש לא כך, גם בשל האינטנסיביות השונה של המצבים. זכור לי היטב מנהל אחד שהיה לי, באחד התפקידים החינוכיים, אשר ניסה ללמד אותי שבמצבים מסוימים לא נכון להגיב מייד, אלא אף להמתין עד ארבעה ימים (!!!) לפני התגובה. זאת על מנת שהתגובה תהיה מדודה, שקולה, נכונה ומותאמת. בעיקר, על מנת שהיא תשיג את התוצאה הרצויה. אני רציתי להגיב אז מייד, כמובן. הוא לימד אותי שבינתיים, עד שתגיע התגובה, ממילא כל הצדדים הם ב"היכון", במצב "המתנה", ואין בזה דבר רע. אפשר בהחלט שהוא צדק.

סיכום ומחשבות לעתיד

"תכנית קרב טובה על פיה אתה יכול לפעול היום עדיפה על פני תכנית מושלמת מחר"

גנרל ג'ורג' אס. פאטון

הזכרתי צדדים רבים לסוגיה המעניינת של האזנה לעצמנו, לגופנו ולסביבתנו על מנת להפיק מזה תועלת לחיים וליכולות הניהול שלנו. יהיה מעניין, בעתיד, לחקור מעט את האפשרות לשילוב תובנות המופקות מתהליכי תרפיית ההתמקדות (Focusing Therapy), שיטה הנעזרת במתן תשומת לב לתחושות גופניות על מנת לסייע במציאת תובנות רלוונטיות לחיים ולניהולם המשופר.

הלמידה ממצבי אמנויות הלחימה המגוונים הייתה מהנה, מעוררת, ושונה מאוד מכל סוג אחר של למידה שהכרנו. במקרה הזה, היה זה הגוף שלימד את הראש ואת הלב הרבה דברים, במקום הדרך המסורתית ללמידה, בה הדבר בדרך כלל הפוך. ככל שנלמד על כך יותר, ונתרגל זאת יותר, יש סיכוי שנלמד דברים חדשים בדרך מאוד מעשית, ממשית ומהנה.

אין להמעיט בערכו של אספקט חשוב זה. תוך כדי כתיבת המאמר הנוכחי נתקלתי, בחיפושי, בעוד כמה מאמרים החוקרים את הלמידה באמצעות הגוף, בדרכים דומות לשיטת ה Embodiment בה נוהג פול לינדן. לסקרנים שביניכם, כדאי להציץ במחקרים של ריילי, (2011), או של הונג, (2014).

מפאת מורכבותם של המאמרים הנ"ל, והמיקוד המצומצם של המאמר הזה, אינני מביא ציטוטים. די בהבנה כי השדה הזה נחקר כיום ומוביל ללמידה מעניינת ורלוונטית, ונראה כי עוד נשמע עליו רבות ככל שהמחקר בתחום יתעמק.

עניין הלמידה דרך הגוף, וספציפית דרך אמנויות הלחימה, היה עבורנו כיף גדול, מימוש חלום ואינטואיציה של אורי ושלי. בעבודתנו המשותפת הייתה לנו תחושת בטן עוד הרבה לפני שפיתחנו את הסדנה, שיש כאן תוכן רלוונטי ומלמד, והתברר שלא טעינו. כולי תקווה שהקוראים ייהנו באותה המידה ויעניקו לנו תובנות נוספות.

אני עוסק באימון מנהלים, בהנחיה של צוותים וארגונים, ואימון אנשים פרטיים. כתיבת המאמר, והמחקר הקטן שערכתי על מנת לבסס אותו היו עבורי התנסות מרתקת ומועילה, ובעיקר מלמדת. התברר לי, שמושגים ותרגילים, או גישות ועקרונות הנהוגים באמנויות הלחימה יכולים לשמש בידינו כלים מצוינים להבהרת "שיעור" אימוני בחיים ובניהול. כך הדבר גם לגבי הסדנאות בנושאי המנהיגות, הניהול ועבודת הצוות אותן אני מעביר. אני משלב מאז לא מעט מן התרגילים והתובנות הללו בעבודתי.

תודה גדולה לאורי וולף, ולכל אלה אשר לאורך הדרך תרמו לי בהבנת הנושא, גרמו לי להתעניין בו ובסופו של דבר הביאו ליצירת הסדנה המרתקת והמאמר הנוכחי. המשך יבוא, מן הסתם.

תודה נוספת היא לסנסי זאב ארליך אשר הארותיו הבונות הבהירו מעט את הכתוב והקלו, כך אני מקווה, על הקורא.

"במאבק שבין סלע ומים, לאורך זמן המים מנצחים"

אימרה יפאנית

מקורות:

Amram, R., (2017), Traditional Martial Arts, What is tradition?, Martial Arts Journal, Sept. 3

Linden, P., Ph.D., (2007), EMBODIED PEACEMAKING Body Awareness, Self-Regulation and Conflict Resolution, First Edition 2007 CCMS Publications www.being-in-movement.com Columbus, Ohio

Hamel, G., Prahalad, C.K., (2005), Strategic Intent, The Harvard Business Review, July-August

Hung, C., (2014) Learning from the body: An Embodiment-Based Learning Strategy

Palmer, W., (1994) The intuitive body: Aikido as a Clairscient Practice, North Atlantic Press

Patterson, J., (2014), Understanding Tai Chi Push hands, Northwest Fighting Arts, nwfighting.com

Michael E. Riley, M., E., (2011) Learning from the body about the mind

Ueshiba Morihei, translated by Stevens, J., (1992), Shambhala Publications, Boston

Wong, K., K., (2002). The Complete Book of Tai Chi Chuan: A Comprehensive Guide to the Principles and Practice, Tuttle Publishing