לאחרונה התערער מעמדה הפוליטי של קנצלרית (ראשת הממשלה) גרמניה ומנהיגת אירופה, אנגלה מרקל. זאת, הן בגרמניה הן באירופה. תורמת לכך מדיניותו הלעומתית של נשיא ארצות הברית, טראמפ, כלפי גרמניה, האיחוד האירופי וארגון נאט"ו.
אילו שיחקה הכלכלה תפקיד דומיננטי בזירה הפוליטית בגרמניה, קרוב לוודאי שמעמדה של מרקל היה נשאר יציב לאורך זמן. מרקל ירשה כלכלה חזקה: גרמניה לאחר איחוד שתי הגרמניות ובתקופת קודמה בתפקיד, הקנצלר שרדר (2005-1998) עברה רפורמות כלכליות שייעלו את שוק העבודה שלה, והקמת גוש היורו בשנת 1999 והמרת מטבע המארק הגרמני במטבע היורו חיזקה את היצוא הגרמני. מרקל עצמה נהגה במדיניות כלכלית אחראית וזו עזרה לה לצלוח את המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008.
אלא שמשבר הפליטים שהתרגש על אירופה משנת 2015, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, טרף את קלפיה הפוליטיים של מרקל. מרקל פתחה את שערי גרמניה ליותר ממיליון פליטים ובכך עוררה פחדים בקרב חלק מתושבי גרמניה, פחדים הניזונים מחשש לאובדן מקומות עבודה, ומחשש מזרים בעלי מוצא אתני ודת השונים מאלה של הגרמנים. לכך ניתן ביטוי בקרב מפלגת השלטון הנוצרית דמוקרטית CDU בראשותה של מרקל, על שני חלקיה: מפלגת האיחוד הנוצרי דמוקרטי, ובמיוחד מפלגת האחות הבווארית שלה, האיחוד הנוצרי סוציאלי, ה-SCU. זאת, עד כדי איום על יציבותה של קואליציית השלטון בגרמניה. בבחירות האחרונות בגרמניה (ספטמבר 2017) אף גרם משבר הפליטים לירידה בכוחן של שתי מפלגות המרכז הגדולות: זו של מרקל, והמפלגה הסוציאל דמוקרטית, ה-SPD, ולכניסתה לפרלמנט הגרמני, לראשונה לאחר עשרות שנים, של מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" (AFD). התנגדות המפלגה הבווארית למדיניותה של מרקל כלפי המהגרים נובעת, אם כן, הן מסיבות ענייניות הן מסיבות טקטיות, של חשש מאובדן קולות מצביעים למפלגת אלטרנטיבה לגרמניה.
כמו כן, משבר הפליטים חיזק פוליטית מנהיגים באירופה המתנגדים לכניסת הפליטים לשטחי מדינותיהם. מדיניותן של מדינות אלה נגד קליטת פליטים בשטחן ובאירופה, המפלגות והמגמות בגרמניה השותפות להשקפה זו ומהלך הברקזיט שהוציא את אנגליה משורות האיחוד האירופי מזינים זה את זה, ומחלישים את מדיניותה של מרקל כלפי קליטת המהגרים וכתוצאה מכך ? את מעמדה רב השנים כמנהיגת גרמניה והאיחוד האירופי.
משבר הפליטים הכריח את מרקל להתפשר כבר באוקטובר שעבר ולהגביל את מספר מבקשי המקלט הנכנסים לגרמניה. בכינוס האחרון של האיחוד האירופי היא הוסיפה והסכימה להקים מרכזי פליטים בצפון אפריקה, כדי למנוע את מעברם לאירופה, וכן הסכימה להקים מרכזי שהייה של פליטים במדינות באירופה, לבדיקת זכאותם למקלט מדיני. עוד הוסכם למנוע מעבר פליטים ממדינה אירופית אחת לזולתה. בכך הוגבלה תנועת הפליטים באירופה, ללא ביטול חופש התנועה בין המדינות החברות באיחוד וללא סגירה הרמטית של גבולותיהן. מהלך זה השקיט, לפי שעה, את התסיסה בקואליציית השלטון בגרמניה ובקרב חלק ממדינות האיחוד האירופי.
לנשיא ארצות הברית, טראמפ, ביקורת חריפה על האיחוד האירופי, שלדבריו אינו נושא בנטל התקציבי הראוי להחזקת ארגון נאט"ו ומקיים מאזן סחר שלילי מול ארצו. ביקורת זו גרמה לכך שהוא הטיל מכסים על מוצרים אירופאיים המיוצאים לארצות הברית ואף ציין עתה, כי האיחוד האירופי ניצב בראש אויבותיה של ארצות הברית. הוא גם האשים את גרמניה כי היא נשלטת על ידי רוסיה, משום עסקת גז רוסי גדולה שנחתמה בין שתי המדינות. טראמפ גם שותף לעמדתן של המדינות האירופאיות שנזכרו קודם לכן, בהתנגדותו לקליטת מהגרים/פליטים. בכך הוא מעניק להן רוח גבית, ומחליש את מנהיגותה של מרקל באירופה.
האם המגמות שתוארו לעיל מסכנות של שלטונה של מרקל בגרמניה, וכתוצאה מכך את מנהיגותה באירופה? לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. יש לזכור, כי חרף קשייה של מרקל היא הוכיחה את עצמה לאורך שנות שלטונה הארוכות כפוליטיקאית מיומנת, הממצה עד תום את נכסיה הפוליטיים גם במצבי משבר. זאת, על ידי היענות לרחשי דעת הקהל והפגנת יכולת תמרון פוליטית מעולה. מרקל היא האישה הקנצלרית הראשונה של גרמניה, והיא שולטת בה מאז שנת 2005. נזקפים לזכותה הכלכלה הגרמנית הבריאה, היותה נקייה משחיתות, שלטונה ארוך השנים המשדר יציבות, והפרגמטיזם שלה. כך, למשל, היא אימצה במהלך השנים עמדות של יריביה הפוליטיים בגרמניה, דוגמת תמיכה בתחנות כוח לא גרעיניות כעמדת מפלגת הירוקים, ותמיכה בשכר מינימום כעמדת מפלגות הסוציאל-דמוקרטים ודי לינקה. גם בסבבי בחירות קודמים בגרמניה ובנסיבות לא קלות, ערב כינון קואליציה ממשלתית, כאשר לא היה ברור כלל אם מרקל תהפוך לקנצלרית, היא סיימה את מצבי המשבר כשידה על העליונה.
עם זאת, הסיטואציה הנוכחית שונה במובן זה שמתנגדיה של מרקל מצויים לא רק בגרמניה אלא גם ברחבי אירופה ואף בבית הלבן בוושינגטון. שרידותה הפוליטית של מרקל, אם כן, איננה תלויה רק בזירה הפוליטית הגרמנית אלא בסוגיה רחבה יותר ובשאלה ? ידם של מי תגבר באירופה בשנים הקרובות, זו של מרקל או זו של מתנגדיה.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
