האם יש מהמשותף לבודהיזם ולסופר האמריקני תומס וולף? 

האם יש מהמשותף לבודהיזם ולסופר האמריקני תומס וולף?

אם נשאל ברחוב כל אדם האם החיים משתנים ואינם קופאים על שמריהם, סביר מאוד שהוא יענה לנו כי הדבר מובן מאליו ומוסכם על כולם. האדם נולד תינוק, הופך לנער ולאיש, ואחר כך מזדקן ומת. גם העולם סביבו שונה מאוד בימי זקנתו מהעולם שלתוכו נולד, עשרות שנים קודם לכן.

חרף זאת, נראה כי מרביתנו מתקשים להפנים את עובדת השינוי בחיינו. במיוחד קשה הדבר כאשר מדובר בשינויים שאינם נעימים, שהרי לשינויים נעימים מתרגלים מהר. איננו צריכים לשכנע את עצמנו ליהנות מאושר ומבריאות, מנכסים ומעושר, אך קשה הרבה יותר להשלים עם פגיעה במשפחתנו, בבריאותנו וברכושנו. הדבר נראה לנו אינסטינקטיבית לא צודק ואף פורע סדרי עולם וטבע, ועל הכאב הנלווה לאובדנים אלה נוספת תחושת האי-צדק על שכך קרה לנו.

לפיכך אנחנו מחפשים קביעות ועוגנים בחיינו, שישאירונו באותו מקום שאנחנו מכירים אותו ובוטחים בו, אך לשווא. דוגמה מאלפת לכך מצויה בסרט הקלסי "המלאך הכחול" משנת 1930, בבימויו של יוזף פון שטרנברג ובכיכובם של השחקנים מרלן דיטריך ואמיל יאנינגס. בסרט משחק יאנינגס תפקיד של מורה המקיים סדר יום קפדני עד כדי כך, שעל פי מועד הליכתו בבוקר ברחובה של העיירה, מכוונים כל תושביה את שעוניהם. אהבתו לרקדנית-זמרת מדרדרת אותו והוא מאבד את כבודו, את מעמדו החברתי ולבסוף – את חייו. כך, התשוקה לביטחון ולקביעות בחייו של המורה מתחלפת בתשוקה לאישה, ההורסת את חייו ומשנה אותם לעד.

יש סבל בעולמנו, והבודהיזם דוחק בנו להכיר בכך ולפעול לריכוכו של הסבל ואף לביטולו. אבן דרך חשובה מאוד בהתמודדות זאת היא ההכרה בכך שכל מה שקורה לנו משתנה ומתהווה ללא הרף ואין דבר הקבוע בחיינו. השינוי אינו אחד מני מרכיבים רבים בחיינו, אלא תופעה בסיסית המגדירה אותם ולפיכך מאפשרת להבין טוב יותר את משמעותם. הבודהיזם מנסה לשנות בדרך זו את תפיסת עצמנו ומאמין כי אם נצליח בכך נסבול פחות.

דוגמה יפה לכך ניתנת בספרות, וליתר דיוק – בנובלה משנת 1937 של הסופר האמריקני הגדול תומס וולף (1938-1900), הנער האבוד. בצד גיבוריה האנושיים של הנובלה, ובראשם גרובר, ישנו עוד גיבור בנובלה והוא הזמן. בנובלה מתואר גרובר הילד בשפה אלגית קסומה, רבת-יופי ועצב, כשהוא מתאמץ לקבע את הזמן ולהשאירו במקומו. עם זאת, באותה נשימה נמסר התיאור בלשון עבר, המדגישה ללא הרף כי אותו זמן של אז, של ילדותו של גרובר, חלף לבלי שוב והוא זיכרון ולא ממשות קיימת; כי מה שהיה, נבדל ממה שמתרחש עכשיו. כל סגנונה של הנובלה מפליא להקים לתחייה את עברו של גרובר, ובו בזמן מפליא להמחיש את ארעיותו של אותו עבר שחלף לו, ואיתו חלף גם הילד גרובר שמת מזמן והוא בן 12 בלבד.

וכך אומר אחיו של גרובר, נוקט לשון של אירוניה, המודעת-לא מודעת לעצמה: "והכול היה כשהיה מעולם. והכול הלך ולא ישוב עוד לעולם. והכול היה כשהיה, כמו לא השתנה מאז, מלבד זה שהכול נמצא, נתפס ונלכד לעד. וכך במוצאי הכול ידעתי שהכול אבד. וידעתי שלא אבוא עוד לעולם, ושאותו קסם אבוד לא יבוא עוד" (הנער האבוד, ירושלים, 2013, עמ' 107). ועוד: "הכול כל כך נשאר, והיה טוב כפי שהיה בזיכרוני, כדרך שידעתי שהזמן לא ישטה בי ולא ישקר לי..." ובאותה נשימה ממשיך אחיו של גרובר לציין, לאורך פסקה ארוכה, שורת תופעות שהוא זוכר מהעבר, ואשר הוא אינו מזהה אותן עתה (עמ' 89).

מה מספר לנו וולף? הוא מספר לנו על הנער האבוד, על הנער שמשפחתו מבכה אותו וזוכרת אותו, על הזמן שנותר ונלכד בזיכרון אך גם אבד.  

מה אבד? מה שאומר הבודהיזם שממילא נדון ללכת לאיבוד, כי הכול מתחלף ומשתנה כל רגע, ודאי חוויית העמידה של גרובר ברחובה של עירו או חוויית הליכתו מחנות הממתקים שם פצעו את נשמתו, לבית המלאכה של אביו. הבודהיזם אומר לנו, כי המאמץ הרצוף בנובלה של וולף לשמר את ילדותו של גרובר נוגע ללב אך גם טרגי, בגלל חוסר התוחלת שבו.

ואולי הגאולה טמונה בהבנת חלופיות כל רגעי החיים, בכך שאולי לא הזמן עבר, אלא אנחנו הם אלה העוברים והזמן נותר לו ריק, מחכה שתפיסתנו החולפת תמלא אותו, לפחות לזמן-מה.