התאבדות אסירים וכלואים בבתי כלא כמעשה קיצון - היבטים משפטיים
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

התאבדות אסירים וכלואים בבתי כלא כמעשה קיצון - היבטים משפטיים 

מאת    [ 02/06/2018 ]
מילים במאמר: 2909   [ נצפה 682 פעמים ]

 
 

"להיות, או לא להיות, וזו השאלה ?" "To be or not to be– that is the question" ,Shakespeare) , 1601). המחזה מתאר את קורותיו של המלט, נסיך דנמרק, אשר בסיומו של המחזה, בא המוות על כל הדמויות המרכזיות, כמימוש הכללים ועקרונות הטרגדיה השייקספירית.

בשנים האחרונות השימוש בכלי של שביתת רעב היה נפוץ יותר אצל אסירים ביטחוניים שלמעשה רצו להשיג על ידי השביתה הזאת את שחרורם, או להפעיל איזה שהוא לחץ על גורמי החוק במדינת ישראל לקבל איזה שהן זכויות או טובות הנאה שלא היו מגיעות להם. אנחנו לא סבורים שצריך לאפשר זאת. אם חס וחלילה אסיר כזה שרוצה להפעיל לחץ בדרכים שהן בעינינו בלתי לגיטימיות שמסכנות את חייו יגיע למצב של פגיעה רפואית בלתי הפיכה או מוות, הדבר הזה יהיו לו השלכות עליו ועל משפחתו, לאחר מכן על הסדר ועל הביטחון בתוך בתי הסוהר, ומעבר לזה, זה גם יכול להשליך על הביטחון והסדר ברחבי מדינת ישראל. ידוע המקרה של חאדר עדנאן. שיום לאחר שהוא שוחרר הוא כבר הפר את תנאי השחרור שלו ונעצר כשהגיע לאזור העיר העתיקה. מדוח מבקר עולים שני מסרים מרכזיים, האחד, ששיעור המתאבדים בקרב כלואים בישראל גדול פי 5.2 משיעור האובדנות בקרב גברים באוכלוסיית המדינה. ממצא זה לשם השוואה עם מדינות אחרות הוא גדול מזה של ארצות הברית, קנדה, שוודיה וקטן מזה של אוסטרליה, אוסטריה ואנגליה.

מאמר זה, מנסה למצוא פתרון מוסרי וחברתי לשאלות הקשות שמתעוררות תוך רצון לשמור על כבודם הבסיסי של האסירים מעצם היותם "אדם" ומנגד למנוע מהם מלקבל החלטה בלתי מושכלת, רגעית והרסנית שבמבט לאחור אולי תיחשב כבלתי שפויה. למעשה, השאלה עוסקת במשמעות החיים בעולם שנתפס כחסר הגיון ושבו אין ערכים מוחלטים. השאלה היא מה הטעם לבכר מימוש חיים על פני התאבדות כשאדם חש שחייו חסרי משמעות לנוכח המוות האורב לו בוודאות. מצב דומה עלול להתרחש בנפשם של חלק מהנתונים במעצר או אסירים (להלן: "כלואים"), כאשר עצם המעצר כשלעצמו הוא בעל מאפיינים ייחודיים המעצימים את תחושות הלחץ והמתח. לחלק מהכלואים, המתקשים להתמודד עם תחושות אלו, המוצא היחיד שעומד לנגד עיניהם הוא לשים קץ לחייהם.

במצבים אלו, בקרב חלק מהכלואים, לא פעם עולות השאלות "להיות, או לא להיות", "להיות, או לחדול". מצב זה מעורר סכנה לחיי הכלוא נוכח ההערכה שקיימת וודאות גדולה למימוש מהלך בו ינסה או ישים קץ לחייו. מובן שהמערכת, שירות בתי הסוהר, אמונה על שלומם של הכלואים הנתונים בהשגחתה ועליה לעשות מאמץ מרבי ולשמור על חייהם .במצב עניינים זה עולה השאלה: מהם הגבולות אשר בגדרם מותרות הפעולות לשמירה על חיי הכלואים ? האם החובה העולה בין היתר מפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971, לשמור על חיי הכלואים היא חובה מוחלטת.

מאמר זה דן בצורך לשמור על חייו של האדם, בפרט הכלוא, ולמנוע ממנו את הרצון ומימוש התאבדות. השאלה האם קיימת חובה מוסרית שלנו כחברה למנוע מאדם ליטול את חייו? האם זה כלל מוסרי להתערב ברצונו של הפרט ? ומה למעשה נשיג בהתערבות זו שעה שההיסטוריה מלמדת שהמבקש לשים קץ לחייו ייעשה זאת בכל מקרה. חוץ מארצות הברית זה נהוג בגרמניה, באוסטרליה ובאוסטריה. אלו מדינות שבחלק מהן לפחות זה לא דורש שופט לפי ההסדרה החוקית. חוץ ממה שנקרא משפט משווה של מדינות, יש גם משפט בינלאומי. בית הדין האירופאי לזכויות אדם דן בשנת 2005 בסיטואציה כזאת. הוא הציב שני השיקולים שעומדים מנגד. שיקול אחד זה זכות האדם על גופו, השיקול השני זה החובה של המדינה להגן על זכותו של האסיר לחיים.

אין ספק שלחוקק חוק בנושא זהו אחד החוקים הפרובלמטיים, כי מצד אחד ניצבות זכויות הפרט, זכויות האזרח, כבוד האדם וחירותו, ומצד שני ביטחון המדינה. השאלה היא אם כדי להימנע מפגיעה בביטחון המדינה אנחנו מוכנים לפגוע בזכויות הפרט ובכבוד האדם וחירותו בצורה כל כך פוגעת ודרמטית, עד כדי כך שהסתדרות הרופאים, מתנגדת לכך ומכנה זאת כעינוי. הזנה בכפייה נחשבת לעינוי. השאלה הנוספת שנשאל היא: אם חוץ מאשר להכריח את אותו שובת ששובת מתוך הזכויות האלמנטריות שיש לו - זכות השביתה היא זכות אלמנטרית במדינה שלנו – וחוץ מאשר לענות אותו וגם להכריח איזה רופא שלא רוצה, אין אמצעי אחר.

מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים שאף מדינה בעולם לא מתמודדת איתם. עדיין לא המצאנו שום דבר. נעשתה בחינה מקיפה, גם על ידי משרד המשפטים וגם על ידי המשרד לביטחון פנים, של אופן הטיפול של רשויות ומדינות אחרות בסיטואציות כאלו של שביתת רעב של אסירים. מצאנו שזה קיים במדינות מערביות, לא רק בארצות הברית. בכלא גואנטנמו בארה"ב, וגם מדינות אירופאיות מקיימות בעצם הליך כזה שבו הגורם המנהלי יכול לקבל החלטה על הפסקת שביתת רעב במידה ונשקפת סכנת חיים לאסיר ששובת רעב. מובן שהמערכת, דהיינו שירות בתי הסוהר, אמונה על שלומם של הכלואים הנתונים בהשגחתה ועליה לעשות מאמץ מרבי ולשמור על חייהם, כך עולה בין היתר מפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971. אולם, במצב עניינים זה כמעט תמיד תתעורר השאלה מהו האיזון בין האוטונומיה של הכלוא לחדול מן החיים, לבין האחריות המוטלת על רשות בתי הסוהר לשמירת חייהם של הכלואים. האם החובה לשמור על חיי הכלואים היא חובה מוחלטת ומסמיכה את הרשויות לנקוט כל פעולה שנדרשת ואף לאזוק לגמרי את הכלוא על מנת למנוע את התאבדותו, או שמא קיימות מגבלות על חובה זו.

על אף הוראות החוק, פסקי הדין בנושא ומקרים שקרו בעבר, אין זה ברור מהו הדבר הנכון לעשות, שיאזן נכונה וכראוי את השניים. התאבדותם של אסירים וכלואים הפכה להיות תופעה שחוזרת על עצמה ולא ברור כלפי מי ניתן להצביע כאחראי, או לחילופין, אם יש בכלל מקום להאשים ואת מי. בשרות בתי הסוהר מוקדשים מאמצים רבים למניעת אובדנות. כך למשל, נמנה מספר דוגמאות: האחת, הכשרה מיוחדת של סוהרים לאבחן נכונה מצבי מצוקה של אסירים הנוטים להתאבד, שנית, התקנת מערכות טכנולוגיות חכמות המזהות תנועה ונשימה של האסיר ומתריעה לסוהרים במקרים  בהם לא זוהתה תנועה בתא, שלישית ולא אחרונה, מצלמות אבטחה הפועלות במתכונת 24/7  בשירותים ובתא. אולם לצד כל המאמצים למניעת אובדנות בקרב כלואים, קיימת השקפה לפיה "מי שרוצה להתאבד, בסופו של דבר יצליח". לא פעם נשמעת האמירה "אסיר שהחליט לשים קץ לחייו דבר לא יעצור אותו". אם נקבל השקפה זו אזי ניתן לבחון אותה במצבי קיצון, ואז תתעורר לה השאלה, מדוע בכלל יש למנוע את מעשי האובדנות? לכן, כאשר מניחים כי למעשה דבר לא יכול למנוע מכלוא הנחוש לשים קץ לחייו ולקפדם, עולה השאלה האם יש אמת באמירה זו או שהיא באה להגן על אוזלת יד מסוימת של המערכת. לעתים כאשר קיימת סכנה ודאית למימוש התאבדות על ידי כלוא ננקטים אמצעים קיצוניים לשמירה על חייו לרבות כבילת הכלוא וצמצום דרגות החופש להכרחיות בלבד. הסוגיה האם לאזוק כלוא לשמירה על חייו מלווה את מקבלי ההחלטות האחראים על הכלוא ובאין ברירה, לא פעם, נאלצים לאזוק את הכלוא בכדי לשמור על חייו.

סקירה זו אינה מתיימרת לתת מענה לסוגיות הקשות שהועלו. אולם, סקירה זו תתמקד בהתמודדות עם הדילמות המורכבות הנוגעות בשאלת "החיים או המוות" העומדות בפני המערכת הממונה על הכלואים שחלקם המזערי עלול להתאבד. בנוסף, בשורות הבאות יבחנו היבטים הנוגעים לחירות ולאוטונומיה של כלואים, שממילא מוגבלים, העלולים לשים קץ לחייהם. כמו כן, יסקרו היבטים אתיים הכרוכים בהחלטה באם יש לאזוק לגמרי את הכלוא, על מנת למנוע את התאבדותו.

באשר בריאות ושלמות גופם של כלואים – הרי  שלאוכלוסיית הכלואים יש שלוש תכונות עיקריות: האחת, ברובה גברים, השנייה, בעיקר צעירים, והשלישית, בעלת תחלופה גבוהה מאוד. כמו כן, יש המעריכים כי כ 60% מהכלואים הם ממין זכר מתחת לגיל 30 שנה (Berman, 2012 Guerino, Harrison, & Sabol, 2011 Marshall,  Simpson, & Stevens, 2000). כמו כן, קבוצת חוקרים זו מצאה כי מתוך עשרים כלואים רק אחת הינה אישה וזאת בשונה לממצאי שירות בתי הסוהר בישראל שמצאו לאורך השנים כי מתוך כארבעים כלואים רק אחת הינה אישה (שרות בתי הסוהר, עודכן בתאריך 27.11.11). בנוסף, המחקרים העלו שרוב הכלואים חוו בשלב כלשהו בחייהם שלושה או יותר אירועי חיים בעלי עוצמת עקה גדולה. האירועים השכיחים והבולטים ביותר הם שכול, התמוטטות וקריסת מערכת יחסים, גירוש מבית הספר, משפחה שאינה מתפקדת, עזיבת הבית ואלימות במשפחה. בחלק מבתי הכלא, ובעיקר אלו בעלי סיווג בטחוני גבוה, ובתי כלא בהם שוהים כלואים שנידונו לתקופות מאסר ממושכות, התחלופה נמוכה יותר ולדבר השפעה על בריאות הכלואים (Berman, 2012 Guerino, Harrison, & Sabol, 2011 Marshall,  Simpson, & Stevens, 2000)

כאשר בוחנים את בעיות הבריאות בתקופת המאסר של הכלואים, יש להביא בחשבון מספר היבטים ייחודים למאסר שבכוחם להשפיע על מצב הבריאות הנפשית והגופנית של הכלואים. מאסר כרוך באובדן הפרטיות, בחיים בסביבה צפופה ובבידוד מסביבות יומיומיות. התנהגות פרט מוגבלת על ידי שגרה מוסדית ורמות נמוכות של גירוי המובילים לשעמום יתר. הוכח כי סביבה מסוג זה מובילה לכשל התנהגותי וצמצום יכולות ההסתגלות של הכלואים (Fazel, & Baillargeon, 2010 Easley, 2011Fazel & Seewald, 2012).

בהתחשב בהיבטים שצוינו מפתיע כי המגוון והתדירות של בעיות בריאות גופניות של כלואים צעירים דומים לאלו של צעירים בקהילה. עם זאת, לכלואים יש שכיחות גבוהה מאוד של בעיות בריאות נפש, במיוחד הפרעות נוירוטיות, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. כמו כן, ידוע כי שיעור ההתאבדות גדול הרבה יותר בהשוואה לשיעורה בכלל האוכלוסייה. ישנם מספר מאפיינים נוספים לעובדה כי כלוא שם קץ לחייו. מסתבר כי שיעור ההתאבדויות בתדירות הגבוהה ביותר מתרחש בתוך השבועות או החודשים הראשונים של המאסר הראשון. אירועים של פגיעה עצמית מכוונת המדווחים, מצביעים כי חלק ניכר מהכלואים אלו עושים שימוש לרעה בחומרים פסיכו אקטיביים שחלקם סמים ואלכוהול (Konrad, et al, 2007 Howerton, Byng, Campbell, Hess, Owens,  & Aitken, 2007). מהספרות עולה כי כלואים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות, שימוש בסמים, וזמינות של אמצעים שבעזרתם ניתן לשים קץ לחיים מצויים אף הם ברמת סיכון גבוהה להתאבדות. (Perry, Marandos, Coulton, & Johnson, 2010). דיון בסוגיית התאבדות בכלא לא יהיה שלם בלי לגעת בנושא של התאבדות הכלוא המתוחכם אשר מנצל "ניסיון ההתאבדות כביכול" כתכסיס להשגת מטרות אישיות, כבר דובר לא אחת על ניסיון ההתאבדות ככלי למניפולציה רגשית  בה משתמשים  האסירים על מנת לקבל את מבוקשם(Marzano, Ciclitira &  Adler, 2012 Howerton, Byng, Campbell, Hess, Owens,  & Aitken, 2007 Preti & Cascio, 2006).

גם שרות בתי הסוהר רואה בחיי אדם ערך עליון והדבר מופיע בפקודת הנציבות המעודכנת משנת 2011 מניעת אובדנות- טיפול והשגחה "שירות בתי הסוהר רואה בשמירת חיי אדם וגופו ערך עליון ראשון במעלה ומחויב לשמור על חייו של אסיר כמיטב יכולתו". מהצהרת כוונות זו יש לברר את מהות המילים "כמיטב יכולתו" מה עומד מאחורי ביטוי זה? כאשר בוחנים את פקודות הנציבות "מניעת אובדנות- טיפול והשגחה ואמצעי ריסון", ניתן אומנם מחד לפרשן בהרחבה כי במצבים מסוכנים מאוד לאפשרות ביצוע מעשה אובדנות, יוצמדו אנשי סגל לכלוא האובדני וישגיחו עליו עד יעבור זעם, ויורחב השימוש באמצעי ריסון בכדי למזער סבירות התרחשות מעשה אובדני על ידי כלוא. מאידך, מדיניות בה מוצמד איש סגל לכלוא אובדני מקבעת את האחריות של שרות בתי הסוהר לחייו של האסיר ומתעלמת מההיבט התקציבי הכרוך בהשגחה מסוג זה.

באשר מניעת התאבדות כלואים, היבטים אתיים ומשפטיים - אחת השאלות העולות כאשר דנים בנושא כמו מניעת התאבדות כלואים היא האם קיימת זכות להתאבד. כאשר דנים במושג זכות, יש להבין מה הן המשמעויות של המילה. הפירוש המילוני של המילה, אפשרות, רשות, תוקף חוקי, חופש בחירה, פריבילגיה. אולם הפירוש המילוני אינו משקף בהכרח את המובן של המושג. המושג זכות אינו ייחודי לעולם המשפט, וכמובן שלמושג זה גם היבטים אחרים, לרבות היבטים מוסריים. ניתוח המושג זכות נעשה על ידי Hohfeld 1917, שעסק גם במושגים הקשורים לזכות מבחינה משפטית. לניתוח זה היו השלכות מרחיקות לכת גם בתחומים אחרים, ובפרט בקשר שבין זכויות מוסריות לזכויות משפטיות.על פניו התשובה לשאלה הנוגעת לזכות להתאבד היא לכאורה פשוטה. אם האדם הוא אדון לחייו הרי זכותו להחליט גם לסיים את חייו. לכאורה החלטה כזו מביאה לידי מימוש את האוטונומיה של האדם על חייו, בין אם לחיות בין אם לחדול מלחיות. השקפה זו איננה נכונה מכמה טעמים. אם קיימת זכות לחיים אז היא מטילה חובות על אחרים ולא על בעל הזכות. אם קיימת זכות להתאבד היא מטילה חובות על הזולת ולעיתים אף לסייע בהתאבדות. כך למשל, מקום בו אדם, בהיותו על ערש דווי, מבקש מחברו לסייע לו בדרכו אל "העולם הבא".  ולא כך הם פני הדברים מכיוון שסיוע לאדם לשים קץ לחייו לא מתיישב עם המערכת הנורמטיבית. בנוסף, הזכות לחיים היא יסוד ותנאי לזכויות כולן ונחשבת כזכות שאין להפקיעה ולכן זו זכות שהאדם עצמו כבעליה אינו רשאי לוותר עליה. כמו כן קיימת השקפה בעולם הרפואה הרואה במעשה ההתאבדות פעולה המעידה על אי צלילות דעתו של המתאבד בעת ביצוע המעשה. פעמים רבות אומרים שהתאבדות היא צעקה לעזרה, ולאו דווקא רצון אמיתי למות. לכן חלה חובת מתן עזרה רפואית במובן הרחב של המילה כאשר קיים חשש להתאבדות( Bell, 1999, Daniel,  2006, Muzaffar, 2010).

עולה השאלה האם מניעת התאבדות מתוך הכרה בערכם העליון של החיים, פירושה לסכל את רצונו של אדם לשים קץ לחייו באמצעים כופים. ניתן לבחון שאלה זו מנקודת מבט של המערכת הנורמטיבית.

 חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע בין השאר:

1. עקרונות יסוד

זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

‏1א. מטרה

חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

2. שמירה על החיים, הגוף והכבוד

אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.

הפרשנות הרחבה של הוראת חוק זו יכולה לכלול את חובת השמירה על חיי אדם גם חרף רצונו לשים קץ לחייו. אך מנגד בסעיף 8 לחוק נקבעו אמות מידה באלו תנאים ניתן לפגוע בחירותו של אדם, או ליתר דיוק בזכותו היסודית ובסיסית של האדם לחירות והן כדלקמן: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". במצב עניינים זה עולה השאלה על מי חלה חובת השמירה על חיי האסיר ובאילו תנאים. התשובה הברורה לשאלה הראשונה היא שחובת המדינה והרשויות לרבות שרות בתי הסוהר לשמור על חיי הכלואים. ניתן ללמוד רבות על חובת השמירה על חיי אדם מתוך פסק הדין יוסף קורטאם נגד מדינת ישראל (ע"פ 480/85). ממהלך האירועים בפרשה זו עולה כי הנאשם יוסף קורטם היה נתון בסכנת חיים. להלן מסכת האירועים: "תוך כדי המרדף אחרי החשודים, כאשר ניידת המשטרה הייתה קרובה למכונית ה"וולוו", הבחין אחד מקציני המשטרה בכך, שהמערער מכסה בידו את פיו במשך כמה דקות, בעוד הוא מסתכל אחורה על הרודפים אחריו. התנהגות זו עוררה את חשדו של הקצין, כי המערער בולע סמים, כדרכם של עברייני סמים הנוהגים לארוז סמים מסוכנים בשקיות מפלסטיק ולבלען בשעת הצורך, כאשר חוששים הם ממעצר צפוי על-ידי המשטרה". התעורר חשד כי יוסף קורטאם בלע כמות גדולה של סם ובשל כך הועבר לטיפול בבית חולים. לאחר מספר בדיקות הגיעו הרופאים למסקנה שכדי להצילו מסכנת מוות, יש צורך לבצע באופן דחוף ניתוח של פתיחת הקיבה כדי להוציא ממנה את חבילות הסם. הרופאים הסבירו לו את המצב אך קורטאם התנגד לניתוח ואמר לאחת הרופאות, כי "אין לה מה לדאוג ומה שיהיה יהיה". בהמשך לאחר פנית בית החולים לבית המשפט הוחלט לנתחו חרף התנגדותו. "אחרי קבלת הצו (צו ביהמ"ש מאת שופט השלום) האמור, ואחרי התייעצות נוספת עם מנהל בית החולים ועם היועץ המשפטי של בית החולים, החליטו הרופאים המטפלים לבצע את הניתוח על-אף התנגדותו של המערער, שכן לא נותר ספק בלבם, כי דבר זה חיוני להצלת חייו".

בין הסוגיות בהן דן בית המשפט העליון הייתה עלתה הסוגיה של פגיעה באוטונומיה וקדושת החיים. עמדת בית המשפט הייתה "התפיסה הראויה בישראל, בהיותה הקרובה ביותר למסורת ישראל הדוגלת בקדושת החיים. על-כן, כאשר נתון אדם בסכנת מוות ודאית מיידית או שצפוי הוא לנזק חמור וודאי לבריאותו, מותר ומותר לבצע ניתוח או התערבת אחרת בגופו אף שלא בהסכמתו". בית המשפט אימץ בסופו של יום את ההשקפה כי קדושת החיים גוברת על זכויות אחרות "גישה זו עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה היהודית באשר לקדושת החיים כערך עליון וכן עם מסורת ישראל שיש להציל במקום שניתן להציל" (ע"פ 480/85). ניתן לאמץ פתרון זה גם במהלכים הננקטים על ידי שרות בתי הסוהר למניעת התאבדות לרבות נקיטת צעדים קיצוניים כמו אזוק כלוא. ברור כי גישה זו היא פטרנליסטית במהותה נוכח העובדה כי גורם שלישי מפקיע חלק מזכויות האוטונומיה של הכלוא. אולם, ניתן לבחון היבט זה גם בצורה רחבה יותר שעה שאדם פוגע במערכת הנורמטיבית והחברה באמצעות הרשויות מפקיעה חלק מזכויותיו. אומנם מבחינה נפשית פגיעה בזכות לחיים מעוררת תגובה רגשית קשה בחברה ולכן ראוי לבחון את הצעדים הנדרשים למניעת אובדנות כלואים גם מנקודת מבט אתית. בעוד שהחוק קובע מה אסור ומה חובה לעשות, מהם הן הסנקציות כאשר לא מתמלאת חובת הציות, האתיקה קובעת מה ראוי לעשות, וההיענות לכללים היא גם מתוך הקשבה למצפון.

לכן, כאשר בוחנים את מכלול ההיבטים למניעת התאבדות כלואים, כבילת כלוא באזיקים לשם מניעת התאבדותו היא מטרה ראויה ומתיישבת גם עם החוק וגם עם האתיקה.

התאבדות מעלה שאלות קשות ולא פשוטות הנגזרות מהיבטים חברתיים, מוסריים, תרבותיים ותחומים נוספים. לא ניתן לדבר על זכות להתאבד במובן החמור של המושג 'זכות'. הרצון או האינטרס של אדם לשים קץ לחייו איננו כזה המטיל חובה נגדית פוזיטיבית לסייע לו. קיומה של חובה נגטיבית לא להפריע לו בכך, לא לנסות למנוע זאת – שנוי יותר במחלוקת. קשה לבסס חובה לנסות למנוע בכפייה התאבדות. אך כפי שאפשר לטעון כי מוסרית אין זה ראוי להתערב בהחלטותיו של אדם באשר לחייו הוא, כך גם אפשר לבסס חובה מוסרית לנסות לשכנע אדם לא להתאבד. לא לבצע פעולה בלתי-הפיכה המאיינת אותו, בעוד שיתכן כי הנסיבות שדוחפות אותו לעשות אותה ישתנו בעתיד, ובמבט לאחור הוא יראה את חייו אחרת מאשר בנקודת הזמן הנוכחית. כאשר אדם מצוי במשמורת המדינה, גוברת אחריותה לחייו. בנסיבות אלה למדינה חובה ברורה להגן על חייו ולנסות למנוע ממנו להתאבד. ראוי לאמץ את הגישה המקדשת חיים הצריכה לגבור על שיקולים אחרים. אבל אולי הנקודה החשובה ביותר היא שערך החיים הוא פנימי, עבור האדם שאלו הם חייו. אין לאיש מבחוץ זכות לקבוע כי חייו חסרי ערך מסיבה זאת או אחרת, וכי טוב עשה שהתאבד או טוב יעשה אם יתאבד. זוהי זילות של חיי אדם באשר הוא; התנערות מערכם המוסרי היא אמירה מסוכנת שאינה ראויה. מכאן, כאשר קיים חשש ממשי להתאבדות כלוא, חרף האבחון והטיפול שקבל, יש לפעול בנסיבות הקיימות למניעת אובדן חיים לרבות כבילת הכלוא באזיקים. אומנם גישה זו משקפת פטרנליזם במיטבו אך עשויה לשמור על חיי אדם. יחד עם האמור יש להפעיל שיקול דעת בטרם ננקטים צעדים קיצוניים. גם לכלוא, שקיים חשש שישים קץ לחייו ובשל כך נכבל באזיקים יש זכויות ולעתים בכדי לממשן, זכותו לפנות לבית המשפט שיחליט באם להשאיר את האזיקים או לשחרר הכלוא מהאזיקים. קימת גם השאלה לגבי האמצעים הרבים המושקעים במיגור התופעה דנן, בהיותה, בסופו של דבר, מצומצמת.

יעקב רוב

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב