סיפור הסינדרלה שלי.
מה מושך רבים וטובים, ללמוד עיצוב אופנה?!
אנשים יצירתיים חולמים ליצור, לעצב אופנה ולפרוץ בגדול. גם אלה שמשקיעים ארבע שנים וגם אלה המתחילים בקורס עיצוב אופנה קצר.
מה יש במקצוע הזה המעורר בנו תשוקה גדולה ועזה?! התשובה שלי היא שעיצוב אופנה הוא "היהלום שבכתר" בין כל מקצועות העיצוב. כמו בכל יצירת אמנות יש כאן חלום, יש דמיון, כישרון, תשוקה, נחישות, עבודה קשה עם סיפוק. אבל אופנה, בנוסף לזוהר, היא גם אמנות שימושית. אפשר ללבוש את יצירתנו, לקבל משוב ומחמאות. מכאן, השמיים הם הגבול.
החלום שלי כמו חלומם של מעצבים צעירים ו"חצופים" התחיל בקטן ופתאום בום!!!
עו"ד מפורסם בירושלים לא קיבל אותי לעבודה. כמזכירה בחצי משרה. כי הייתי אם לשני פעוטות. חזרתי מיואשת עם דמעות. אני מודה לו עד היום.
שכנות שלי בבניין גדול של זוגות צעירים בקריית היובל, רובן מובטלות. יושבות בחוץ עם ילדיהן בשמש אביבית. הן הבחינו בדמעות שלי, קיבלו אותי בחיבוק והתחננו שוב לשמלה כמו זו שתפרתי עד לפנות בוקר, לכבוד המשרה המיוחלת.
מתהום הייאוש עלה לי רעיון. כך התחילה הקריירה שלי.!
בפעם ההיא לא סירבתי להן. הזעקתי תופרת מהמשפחה, אני עיצבתי וגזרתי, היא תפרה. בחברת שתי פעוטות שלנו בלול משותף. לא היה לנו כסף לגנון בתשלום. המשכנתא הייתה כבדה.
כך עבדנו כשנה. בתחילה, הזמנות לשכנות עם מחירים קטנים ואחר כך הזמנות לנשים הגרות בשכונת הוילות הסמוכה.
את הבוטיק הראשון שלי, פתחתי במרכז ירושלים. הייתי בת 26 בחודש השמיני להריוני השלישי.
עוד לפני הפתיחה, בזמן ההכנות לקולקציה, יחד עם עוד עובדת התחלתי בתליית הדגמים הגמורים, כשלפתע דפקה בדלת הזכוכית בחורה יפה. אנחנו לא מוכרים עדיין, אמרתי. רק להסתכל ביקשה והלכה. למחרת חזרה שוב, בלוויית בחור. אני סגנית מלכת היופי והוא, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ירושלים. לחצנו ידיים. יש לנו מסיבה גדולה ב"בנייני האומה" לכל הסטודנטים והצוות . היינו רוצים להוסיף לתוכנית הבידור גם תצוגת אופנה, עם הדגמים היפים שלך, אם תסכימי?? מאמץ גדול נדרש לי כדי להסתיר את המבוכה שלי. חייכתי , היא את החיוך שלי היא פרשה כהסכמה. אל תדאגי הוסיפה, אני אדאג לארגון, לדוגמניות, למוסיקה ולכל. קבענו פגישה למחרת. בלילה ההוא לא יכולתי להירדם, ההתרגשות והדאגה, גם לידה וגם תצוגת אופנה? מאיפה האומץ להסכים? כנראה שאלה היו הכוחות המתעצמים שלנו בהריון.
לא ראיתי תצוגה בחיי. לא הייתה לי טלוויזיה, אבל היה לי ה- VOGUE היקר שלי, משם שאבתי רעיונות ושאיפות ודמיונות.
עבדנו כחודש מאומץ, בלילה חלומות ובבוקר ביצוע. הגיע יום המדידות. הדוגמניות הישראליות והדוגמניות מדימונה. מרגש. התאמתי לכולן שמלות ארוכות בצבעי טורקיז, כתום ולבן. עם הדפסים מרהיבים של בוגרת "בצלאל" שעזרה להגשים
פנטזיות. על גובהן המרשים של הדוגמניות הוספתי קשירות כטורבן לראשיהן כשל אפריקניות. גם הישראליות שמחו להוסיף לגובהן עוד חצי מטר.
היום המיוחל הגיע. . הייתי חודש אחרי לידה. הסתרתי את הבטן בשמלה שחורה ארוכה, רקומה במרכזה ברקמה של אומנית ערביה מבית ג'אלה.. עליתי לבמה מאחורי הקלעים, לעזור בהכנות. פגשתי אמנים מהמפורסמים, המנחה הרגיע אותי. אני הרגשתי כמו סינדרלה בנשף? הוא הסיט מעט את הווילון ואני נבהלתי מאלפי האנשים באולם .מה אני, הקטנה, והביישנית עושה פה? שאלתי את עצמי. התצוגה הייתה הפינאלה של הערב וזכתה לתרועות שלא העזתי לייחס לי. השתדלתי רק לא להתעלף.
אין לי תמונה אחת מהערב הזה. לא היה לי כסף למצלמה.
כיום זה נשמע מצחיק. תלמידיי בקורס לעיצוב אופנה מצלמות כל שלב ביצירה.
