ענף האופנה הישראלית, אחרי 70 שנות. לאן?
אופנה זו תרבות. לא ניתן לאפיין תקופה ללא תרבות לבוש.
לישראל יש את כל הפוטנציאל הדרוש להיות מעצמת אופנה כמו בענף ההייטק!
יש לנו משאב אנושי של כישרונות מדהימים, יש לנו את המעוף והדמיון, התעוזה ו"החוצפה הישראלית". כמובן בעזרת בתי-ספר מצוינים. בראשם "מכללת שנקר", "בצלאל", "ויצ"ו חיפה" ועוד...
מה חבל שהמערכת לא מתייחסת ברצינות, כמו בהייטק. גרוע מזה, היחס אפילו לא דומה לכדורגל ולענף ספורט כלשהו.
אפשר היה בהחלט לשים אותנו שוב "על המפה" בעולם האופנה.
מה הפלא שאנחנו מאבדים כישרונות מצוינים לטובת חו"ל, החולמים לחזור לארץ..
ענף הטקסטיל המסורתי, שגה במאמציו להתחרות במחיר, ולא השכיל למתג אותנו כמותג איכותי ומקורי. העיצוב הייחודי, וטכנולוגית ההייטקסטיל הגבוהה פינתה את מקומה להעתקים ואופנה זולה.
אחת הסיבות היא, שלא רק שהשוק המקומי קטן, ישראל מרשה כניסה של מותגים זרים המציפים אותנו. כך שאין סיכויים גדולים למעצבים להתפתח כאן ולפרוץ לחו"ל.
ללא תמיכה ממשלתית, באין ארגון גג, המייצג את הענף, אין כוח השפעה על המדיניות. לעידוד וטיפוח מעצבים בתחילת דרכם, כך שרק מעטים מצליחים לסלול את דרכם. בוגרי המכללות ואחרים עושים סטאג' בחו"ל ונשארים שם.
צריך לקום ארגון גג חזק, העוזר והמאחד. את כל המעצבים והיוצרים הנאנקים כבודדים. פעם, "האגודה לאופנה וטקסטיל" עשתה עבודה טובה.
שבוע האופנה הנוכחי TLF, לא מצליח לשחזר את ההצלחה של קודמו, 30 שנה לפניו. זאת למרות התקשורת וההפקות המדהימות של מוטי רייף. הקניינים לא באים.
סין קטלה את ענף האופנה המסורתי ולכן הפכנו לפח זבל של בגדי אופנה המוניים באיכות גרועה.
צריך לספר למעצבים הצעירים ולהזכיר לכולנו, שבתחילת דרכה של מדינתנו הקטנה והשפויה, הגיעו לשבוע האופנה הישראלי בהילטון, כ- 500 קניינים גדולים מחו"ל. הם רכשו אופנה ישראלית מקורית ואטרקטיבית. כוחה בא לה ממקורות הפסיפס האנושי בישראל.
לא יאמן?! אבל אני הייתי עדה. בתחילת שנות השבעים, כמעצבת צעירה, זכיתי להשתתף באחד האירועים המדהימים האלה. הרגשתי כמו סינדרלה בנשף. הסתכלתי בהשתאות על הדוגמניות שצעדו, על המסלול, עם דגמים מרהיבים של ענקים, "גוטקס", "ניבה" בעיצובים של אוברזון, ורבים אחרים. והיו כמובן הדגמים של הכוהנת הגדולה מכולם, רוז'י בן יוסף. מושא הערצתי. במבט לאחור, אני הקטנה מצטערת שלא אזרתי אומץ ללחוץ את ידה.
כיום, הקניונים מאבדים קונים ומעצבים טובים, בשל שכר דירה מנופח. נשים צעירות בגילאי שלושים ומעלה לא מוצאות שם את מבוקשן. הרשתות המייצרות בסין דומות זו לזו, אין להן שום ייחוד, וערך מוסף כחוויה מאתגרת.
הקניות ברשת הולכות ומתרבות בצעדי ענק. אם הכול דומה, אז ברור שכדאי לשלם הרבה פחות.
תחילתו של מהפך או רטרו? הנחמה שלי היא הנשים עם טעם אישי עם מודעות ותרבות אופנתית המעדיפות ומוצאות פתרון בבוטיקים מחוץ לקניון. אצל המעצבים האוהבים וחולמים לפרוץ למרות כל הקשיים. יתכן ויש תקווה לאופנה הישראלית, רק שמישהו ירים את הכפפה.
