מתן תורה - זה אומר גם קבלת התורה? 

מתן תורה – זה אומר גם קבלת התורה?

בני ישראל כשהיו במדבר לא יכלו פשוט ככה לקבל את תורת אלוהים חיים. הרי היו עמוסים באמונתם, בתפיסתם, בהרגליהם, במנהגיהם. איך אפשר פתאום לראות רשימת של צווים חרוטים על שני לוחות הברית ולקבל אותם לתוך מערכת החיים שהייתה להם??

מישהו האמין שיש לו משהו יותר טוב, חשוב יותר, ערכי יותר ממה שהעם אחז בו עם צאתו ממצרים. יתכן שצדק. הוא אפילו העביר הכשרה את משה שיהייה מתווך ויעביר לעם. משה כבר עבר את החניכה, עבר את שלב ההתבצרות במוכר, ההתנגדות לשינוי וכבר נפתח לערך החדש. הוא כבר היה בשל, קלט והאמין בתורה החדשה.

אבל העם לא היה מוכן.

לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד... – כמעט בנאלי, בשביל מה צו?

לכן הלוחות שהביא משה לעם נתצו מעצמם.

משה הזה, אחרי שבירת לוחות הברית, היה שבר כלי. אבל עצם נוכחותו עוררה בעם מחשבה: מה קרה לו? מאיין חוסר האונים והאכזבה והעצב שירדו עליו? ומתוך האבל והעצב של משה – נוצר אצל העם עיבוד מחדש של המצב. חישוב המצפן הפנימי של משמעות הצווים והחיים, מה יש ומה קורה. רק כך יכולה התודעה להתפתח, להשתנות, לפנות ישן מפני חדש. רק מתוך קבלת הויתור של המחשבות והמנהגים הקודמים ושמיטת ההרגל והשגרה, שכבר לא התאימו למציאות החדשה במדבר – אפשר להכיל את התורה החדשה. זו התורה שצריך עכשיו ונכונה לייעוד של העם, ומתלבשת ככפפה בדיוק במקום שנוצר פיזית ותודעתית.

זה לא קרה במעמד אחד, זה לקח 40 שנות נדודים בין התורה הישנה לתורה החדשה, תוך שהמציאות השתנתה. התורה ניתנה, העם היה בתהליך של קבלה. משה הנותן והעם המקבל היו מחוברים לאותו הצורך הפכו לאחד.

זה תהליך שעבר העם,

זה גם תהליך מאד אישי ופרטי.

לעשות שינוי מהסוג של קבלת תורה חדשה, להטמיע דרך חיים מסויימת שיכולה לשנות חיים זה תהליך שמלווה בקושי שוודאי מוכר לרבים מאיתנו. זהו קושי אנושי אוניברסאלי. וודאי התנסינו בחוויות שונות ולמדנו תורות שונות שהתרגשנו מאד כשפגשנו אותן, אבל כעבור זמן חזרנו לשגרת החיים מתוך הרגל והכל התפוגג. שינוי דפוס לוקח המון זמן, לעיתים חיים שלמים, זה דורש מחוייבות, נחישות, תרגול – או טראומה, משהו דרמטי ודרסטי שמתוכו נוצר השינוי.

זה קורה לי לאחרונה, לצערי מכורח מציאות – המחלה של אחותי. מציאות שנגלית בחיי במלוא עוצמתה הכואבת העצובה והמייסרת ונוכחת בכל רגע.

למדתי הרבה וידעתי תורות רבות, בעיקר את תורתה של ביירון קייטי: העבודה לאהוב את מה שיש. אלו חרוטים על לוחות הברית שלי – זו התורה החדשה עבורי. אבל, כמו עם ישראל מול לוחות הברית – גם קול פנימי בתוכי התחכם ושאל: בשביל מה צו? הרי לגמרה ברור שנכון לחיות את ההווה, להיות בעניינים שלי, זה מאד בנאלי, למה לטרוח ולחקור?

שגרת החיים של ויכוח מתמיד עם המציאות וצורך להיות צודקת כהתנהלות שכיחה היא הגישה הישנה שלי. זה מעיד שהתורה החדשה לא הוטמעה בי. אני יכולה לצטט משפטים משמעותיים מאד מתוכה, אבל מאחר והיא כנראה מאיימת על עוגן קיומי היא מעוררת התנגדות, במסווה של שינון ולימוד כמעט בלתי פוסקים.

בעקבות המחלה של אחותי החלה ההתאיידות של המוסכמות המקובלות של התורה הישנה שלי והתורה החדשה הנכיחה את עצמה באופן טבעי והרמוני במציאות זו. לכאורה, שינוי שקורה מעצמו – אני והתורה החדשה אחד הם. כלים ישנים מתייתרים בתוך מציאות חיי עכשיו ונגלית ההתמסרות המוחלטת למה שיש.

במציאות הזו אין ויכוח עם מה שיש, לא חשבונות עם מה שהיה, אין מלחמה לשנות את המציאות. אין לי יותר פניות ולא כוח נפשי לתורה הקודמת של מלחמות וויכוחים. עם הבשלות, המוכנות וההסכמה לעזוב ולהיפרד מהישן ומהמוכר שכבר לא משרת – כל התורה הזו קרסה וסיפורי העבר נראו מגוחכים ונשמטו מאליהם.

וכאן נגלית התורה החדשה בבהירותה ובעצמתה: יש מה שיש. זה מה שזה. הסתכלות חדשה בהירה, מכילה ואוהבת על מה שיש, שהשתלבה באופן טבעי והרמוני בתוך המציאות העצובה והכואבת הנתונה.

קשה לדבר על התרוממות רוח ברגעי כאב נוראיים כאלה, המיינד מספר לנו שזה לא הגיוני, שזה לא מנומס, שוב יכול לעלות הויכוח איך תתכן התעלות לנוכח חוסר אונים ועצב ואובדן?!

אבל זו עובדה. החווייה שוטפת את ההווייה כולה, זרימה בגוף ומוכנות פשוט להיות עם מה שיש, כמו שיש, בכאב הנורא, והייסורים ותחושת הסוף הבלתי נמנע וחוסר האונים המשווע, ובו בזמן שחרור אדיר וקבלה וחופש והשראה וכוח פיזי אדיר ואני יכולה לעשות הכל בכל רגע. ואני חיה בתוך מציאות זו בדיוק כפי שהיא, ואני מוצפת במתנות כמו ידיעת הדרך ונתינה בלתי נגמרת ואהבה גדולה ואושר להיות יחד, להיות אחד. וחרדה והאהבה אחד הם.

חוויית הגוף האחד כשאני חשה אותה והיא אותי, ונשימה אחת ונשיפה עמוקה צמודה לאוזן שממלאת אותנו בצחוק שלא הכרנו ואושר שאני יכולה לשאת אותה והיא נסמכת לחלוטין עלי, ואנחנו נושמות ובטוחות זו לצד זו, מצליחות לעשות פסיעה אחת יחד, ובכי על הפחד ועל ההתגברות.

עכשיו, במציאות הנוכחת - הגוף שלנו מוכן ובשל לקבל ולחוות את התורה הזו: לאהוב את מה שיש, הכאב והאושר, האסון המתרחש לבוא וההתעוררות לתת כל מה שיש בי, כמה שיהיה, עד שיגיע.

מתן התורה נעשה, התורה ניתנה. קבלתה בתוך המציאות הקיימת יכולה להתקיים כשהתודעה מתפנית מתורת השגרה המקובלת. כך היה לעם ישראל במדבר במעמד מתן תורה ובמהלך עשרות השנים של הטמעתה בתודעת העם.

עבורי, בצניעות רבה, תורת "העבודה" – לאהוב את מה שיש, הייתה בי שנים רבות וחלחלה להווייתי. במציאות החדשה שמחלת אחותי כפתה עלי, התורה הזו הפליאה כוחה, התגלתה בי וגילתה אותי.