הריקוד הפנימי - כנות והריקוד האוטנטי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הריקוד הפנימי - כנות והריקוד האוטנטי 

מאת    [ 17/03/2018 ]
מילים במאמר: 758   [ נצפה 1127 פעמים ]

 
 

מי-האיש, החפץ חיים; אהב ימים, לראות טוב
נצר לשונך מרע; ושפתיך, מדבר מרמה
סור מרע, ועשה-טוב; בקש שלום ורדפהו
תהילים לד, 13-15

בריקוד אני מחברת כוונה ותנועה: גופי ממחיש רגשית ורעיונית התגלמות החיבור בין רעיון וממשיות, מחשבה וגוף. אדריכלות התנועה היא בניית ההלימה בין גוף, רגש ומחשבה. תפיסה רוחנית מופשטת: להיות כלי לקבלת רוחניות, הופכת למעשית באמצעות הריקוד. תנועה פיסית ממחישה דקויות עדינות לנוכחות לעין. בריקוד ובתנועה נתק הינו מוחשי: אם במודע או שלא במודע, הנתק מורגש כדיסונאנס במערכת ויותר קל לזהות את הנתק דרך תנועת הגוף. 

דר מיכאל לייטמן המלמד קבלה כתב: ביחסיי עם האחרים, בקשרים בינינו, בשיתוף הפעולה איתם, גם השליליים וגם החיובים, אני פועל באמצעות הדיבור, המחשבה והמעשה.

בריקוד חופשי, מתרגלים ביטוי דרך תנועה. ביטוי עולמי הפנימי דרך הגוף החוצה בריקוד. עד כמה מתאפשר לי לבטא את עולמי הפנימי דרך הגוף? כמה רשות נתונה? כמה פילטר יש בין הצורך הפנימי לבין הריקוד עצמו? באם הביטוי שלי אינו מתאפשר, עזרים כמו משפטי תנועה המורכבים מכוריאוגרפיה ומודרות תנועתיות מציעים לי, בהיבטי הגוף, הרגש והמחשבה, אפשרויות ביטוי, המאפשרים פוטנציאלית שיחרור, פורקן רגשי ולעיתים התבהרות הקשר ביני לבין עולמי  הפנימי.

לדון לקו זכות הינו כלי באדריכלות התנועה המושאל השיטת ימימה למודעות הכרתית בהסבה לריקוד. העיניים המתבוננות פנימה נחות כעין טובה המקבלת את חולשותיי ומוגבלויותיי. העיניים העדות שאני מציבה ביני ובין עצמי רואות פנימה בלי להעביר ביקורת. אני שמה לב למה שמתרחש: לדיבור הפנימי. אני שמה לב ונותנת לעצמי רגש טוב ומקבלת את עצמי. נקודת הזיהוי היא הזדמנות להשתמש בכלים למודעות הכרתית עפי שיטת ימימה. אני מזהה שקפאתי, מזהה שהשתתקתי, מזהה שחוששת לבטא ובמקום לבקר את עצמי, לומדת לתת לעצמי רגש טוב, לקבל את עצמי על חולשותיי. לומדת להסכים עם חלקיות, עם היש הנמצא כרגע. במקום להציע ביקורת, אני מתרגלת קבלה עצמית. אינני מתאלמת, אינני מדחיקה, אינני מעלימה עין. אני שמה לב, רואה ומאפשרת לחלק הלא מסונכרן להיות מואר, נוכח ומקובל עליי. בסבלנות, מאפשרת לעצמי להיות עם מה שיש. 

דון מיגל רואיז מדבר בסיפרו ארבע הסכמות, על עזרים אנרגטיים לתיקשורת כנה. העזר הראשון הינו לדבר ללא רבב. באדריכלות התנועה אני מבטאת ללא רבב את כוונתי בתנועה. אני רוקדת אותי. אני נאמנה לביטוי שלי ולוקחת אחריות לבטא את החוויה שלי. הריקוד כביטוי ענייני ואני נשארת ערה לקו תנועת הדיבור, לכיוון ולכוונה. לאדריכלות התנועה. להיות ברגע עכשווי. ההבנה שיש מבנה לשיח, קונסטרוקציה אנרגטית: יש אותי, יש את המוסיקה (או השקט) ויש את הדיאלוג ביננו - השיחה עצמה - הריקוד הוא הביחד שלנו. 

העזר השני הוא לא לקחת שום דבר באופן אישי. ההצעה של ההסכם הזה היא להפריד שדות ובכך לאפשר מרחב לאמת שלי ולאמת של הזולת להתקיים במלואן בו זמנית. ההפרדה הזו בכוחה לנטרל את כוחן של מילים לפגוע. כשהזולת מדבר את הכאב שלו, את החוויה שלו, זה עשוי להדהד בתוכי, אני יכולה לחוש אמפטיה, אבל לא לקחת את זה אליי, כאישי, כנגדי. אני מקבלת את האמת של הזולת כשלו בנפרד ובלתי תלוי לשלי, אין קונפליקט. בריקוד, יוצאים אספקטים של עצמינו שבדיאלוג רגיל יתכן והיו נשארים חבויים. אנחנו לא לוקחים את הריקוד שלנו כאמירה על עצמינו אלא כביטוי שעובר דרכינו. הריקוד שלי לא אומר עליי. הוא פשוט נע דרכי.

הסכמה שלישית: לא להניח הנחות. לא לספר לעצמי סיפורים בראש שעל פיהם אני נוהגת ומתנהלת. עדיף לשאול שאלות, לברר. לאמת ולהתעמת עם המציאות של הזולת. ההסכמה הזו באלה לידי ביטוי בבירור בזמן עכשווי לגבי היכולות הפיסיים והרגשיים שלנו בביטוי. אני בודקת מחדש מה אשרי לי לבטא ברגע עכשווי ולא מסתמכת על זכרונות ואמונות מקבעות שיש לי כלפי גופי ועצמי.

הסכמה רביעית: תמיד לעשות את המיטב שביכולתי. המיטב שלי משתנה תמידית, מיום ליום. מבוקר לערב. משנה לשנה. ממצב צבירה אחד למישנהו. יש ימים בהם אני פתוחה ואפשרויות התנועה שבי משתנים. לעשות את המיטב עם הבנה שהמיטב משתנה, נתון בתנועה. אין לו צורת אחת מקובעת, יש בי את היכולת לברר ברגע נתון מה מתאפשר לי ולרקוד את הטוב ביותר שיש לי, לשיקולי. לא פחות וגם לא להפריז, לא יותר.

תירגול ההסכמות ביומיום משפיע על האופן שבו הגוף זז במרחב. תוכו כברו. ההלימה בין מה שבתוכי למה שאני משדרת ומוציאה החוצה, הינה אמת אחת. היעדר תיקשורת רצופה בין חלקים חבויים בתוכי, בגופי. היעדר האור מורגש ונוכח לעין בתנועה או באין תנועה. הגוף משדר ביציבה, בהבעה. ככל שיש יותר יושרה במערכת גוף, מחשבה, תנועה, יותר אינטגרציה, יותר כנות במערכת, הזרימה ניכרת לעין.

אני מאמינה שלהיות כלי לרוחניות, במובן התנועתי, נעה דרכי זרימת אנרגיה משמחת. כאילו חלק בתוכי נזכר בעצמו ומתעורר לחיות. יתכן ווזה אחד הגורמים לחדוות החיים בריקוד. זו תנועה שאין להבינה במילים אלא כהרגשה של זרימה, פתיחה, שמחה, חדווה, התרוממות רוח. חיבור בין המחשבה, המילה, העשייה והכוונה יוצרים שימחה דומה. ז"א שכשכל אלה מסתנכרנים - שוקט הדיסונאנס במערכת.

כשהתנועה הפנימית שלי אינה מופרעת ויש שקט בתנועתה, הגוף נהיה כלי אנרגטי המאפשר לריקוד לנוע בו כאחד. 

עדי גורן, מלמדת שיעורי אדריכלות התנועה בדאנס דוג?ו בגני עם וסדנאות ברחבי הארץ. אדריכלית. חוקרת מודעות גוף דרך ריקוד ואייקידו. 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב