לפני מספר ימים פורסם שתקציב משרד החינוך לשנת 2019 גדול אפילו יותר מתקציב הביטחון. במצב כזה צריך לבדוק אם התקציב מוצא לתכלית ראויה, אבל להוות הציבור מתברר שלא כך הוא.
ממשלות מממנות מערכות חינוך כי הניסיון האנושי לאורך דורות רבים העלה שהשכלה מביאה לפריחה כלכלית לחברה, ולכן ממשלות מתיחסות להוצאה לחינוך כאל השקעה שתיתן פירות כלכליים בעתיד. בתחילת המאה ה-21 נערך מחקר שחיפש קשר בין גודל ההשקעה במערכות חינוך במדינות שונות לבין הצמיחה הכלכלית באותן מדינות, אבל קשר כזה לא נמצא. הסיבה לכך פשוטה, כי מטרת החינוך היא להכין את בוגר המערכת לחיים – ולא להצליח בבגרות! בחוק החינוך הממלכתי מטרה זו נוסחה כדלקמן " לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית". לא קיימת במערכת החינוך שום הגדרה איזה ידע ואילו מיומנויות נדרשות לאדם בוגר בתקופתנו ולכן תוכני הלימוד שהיא מפיקה אינם מיועדים להשיג את מטרת החינוך וממילא מטרת החינוך אינה מושגת. כיום אין שום סיכוי שלימודים בסגנון העבר יעזרו לאדם בחייו כבוגר בעתיד. הביטוי הכלכלי לכך הוא הקושי של בוגרים למצוא עבודה בשכר טוב ולתרום את חלקם לתוצר הלאומי הגולמי. לפני כעשר שנים ניסתה ועדת דוברת לנסח הגדרה כזאת אבל מסקנותיה לא אומצו ע"י הממשלה ולא היה לכך המשך. במדינות אחרות (למשל פינלנד) יש מועצה לאומית לחינוך שבה מיוצגים יפה כל הסקטורים בחברה, היא פעילה באופן שוטף והיא מגדירה מה מערכת החינוך צריכה ללמד. שי פירון יזם כאשר היה שר החינוך חקיקה להקמת מועצה כזאת אבל לאחר פירוק הממשלה הנושא הזה נכנס להקפאה. לאנשי משרד החינוך שאינם מכירים כלל את שוק העבודה אין יכולת להגדיר לבדם הגדרה מתאימה לתוכני לימוד נדרשים, ולכן תקציב משרד החינוך אינו מוצא לתכלית הראויה.
כיום מערכת החינוך בודקת את עצמה על ידי הצלחה בבחינות הבגרות במקום לבדוק באיזו מידה היא משיגה את מטרת החינוך. בחינות הבגרות הנוכחיות אינן מעידות על מוכנות לחיים והשימוש היחידי שלהן הוא במבחן קבלה ללימודים גבוהים (שגם הם מנותקים מהכנה לחיים). יש דמיון גדול בין הסגידה בציבור הרחב לבחינות הבגרות לסגידה של בני ישראל במדבר לעגל הזהב. בשני המקרים הסוגד מאמין שמושא הסגידה יביא להצלחתו בחיים וזאת כאשר מושא הסגידה חסר כל השפעה על חיי המאמין. כיום מעסיקים מצפים מעובדים להיות מסוגלים לתקשר עם אנשים, להיות בעלי חשיבה ביקורתית, לדעת לעבוד בצוות, לחשוב באופן יצירתי ולדעת לקבל החלטות. מי שלא עומד בדרישות האלה ימצא רק עבודות בשכר נמוך. בית ספר עיוני שבו מלמדים חומר באופן פרונטלי אינו מסוגל להנחיל לתלמיד את הכישורים האלה. כדי להתפתח לאדם חושב כפי שנדרש התלמיד צריך להיות אקטיבי כל הזמן, ורק כך יגיע להצלחה בחייו כבוגר.
חלק גדול מההוצאה בתקציב החינוך המתוכנן אינו מהווה השקעה שתיתן פירות כלכליים בעתיד אלא צריכה שוטפת על חשבון צרכים חברתיים אחרים כגון בריאות ורווחה. זו אינה גזירה משמיים, ובהתיחסות מושכלת ניתן ליצור מערכת חינוך שתיצור בעתיד רווחה כלכלית לכולם. מה שנדרש כדי להצליח בכך הוא להקים מועצה לאומית לחינוך, להכין תוכניות לימודים שמיועדות להשגת מטרת החינוך ולהפסיק את בחינות "הבגרות" הארכאיות.
ד"ר יוסף יעלי הוא מנתח מערכות ארגוניות ציבוריות בשיטת פרקינסון (לשעבר מדען בכיר ומהנדס מערכת ברפאל ואלביט)
