התפתחות השחיתות הפוליטית בחברה, בכלכלה ובתרבות הישראלית- משחיתות אידאולוגית -מפלגתית לשחיתות אישית- פוליטית וכלכלית
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

התפתחות השחיתות הפוליטית בחברה, בכלכלה ובתרבות הישראלית- משחיתות אידאולוגית -מפלגתית לשחיתות אישית- פוליטית וכלכלית 

מאת    [ 04/01/2018 ]
מילים במאמר: 3075   [ נצפה 1270 פעמים ]

 
 

התפתחות השחיתות הפוליטית בחברה, בכלכלה ובתרבות הישראלית- משחיתות אידאולוגית -מפלגתית לשחיתות אישית- פוליטית וכלכלית

 

במאמר זה נידונה מנקודת מבט ביקורתית תופעת השחיתות המלווה את החברה בישראל שנים רבות. אין מאמר זה מתיימר להקיף את כל היבטי השחיתות ולנתח כל גורם לתופעה אך גם לא להציגה באופן פשטני ומכליל או כגזרת גורל. ברצוני להעמיד את מאמר זה כמראה אל מול אזרחי המדינה המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם בנושא ואולי גם לחזק את יכולתם להתמודד עם תופעות אלו בסביבתם החברתית והארגונית. בין השאר אעסוק כאן בהתפתחות השחיתות בחברה הישראלית על בסיס מחקרים שהתופעה נחקרה בהם בהקשר המקומי ולא כתופעה כללית המתרחשת גם במדינות אחרות.

ראשית, יש לומר כי חוקרים שונים מציעים מגוון הגדרות לשחיתות. מקצת הגדרות אלו רואות בעברה על החוק תבחין הכרחי לזיהוי שחיתות. ואולם, כפי שקובעים חוקרים כסגלוביץ, איכנולד-דביר, נבות ובולס (2014), חלק מהשחיתות שאנו נתקלים בה היום חוקית. כך, למשל, כשמועמדים פוליטיים מקבלים תרומות גדולות ומעניקים בתמורה, כ"הכרת תודה", עזרה לתורמים. כך גם הקשר הבלתי שקוף בין תורמים ולוביסטים לחברי כנסת ולשרים. הגדרה אפשרית אחרת לשחיתות היא מעשה הפוגע באינטרס הציבורי ובטובת הציבור. הקושי שבהגדרה זו היא הסובייקטיביות שבהגדרת המונח "האינטרס הציבורי". הגדרה שלישית שחוקרים מציעים, הסובלת מקושי דומה, נסמכת על דעת הקהל .כלומר מה שהציבור תופס כשחיתות מוגדר ככזה. גם דעת הקהל משתנה ואינה יציבה, ולעולם מדובר בדעתה של אוכלוסייה מסוימת או של קבוצת אינטרס. במאמר זה, לצורך המיקוד, נשתמש בשתי הגדרות שמציעים חוקרים בתחום:


    • "עיוות, קלקול או הרס של דבר מה שבמקור היה טוב החל מתכונת אופי, עבור בהתנהגות וכלה במשטר" (נבות, 2008);
    • מונח כללי, המתאר כל מערכת מאורגנת המבוססת על תלות הדדית, שבה חלק מהמערכת אינו מבצע את המטלות שנועד לבצע או שהוא מבצע אותן בדרך פסולה, באופן המזיק למטרותיה של המערכת (סמואל, 2010).

יש סוגים רבים של שחיתות, וגם בנוגע לחלוקה פנימית זו חלוקים החוקרים בדעותיהם. סמואל (2010) מציע למיין אותה לשלושה מינים: שחיתות שחורה – מעשים פליליים; שחיתות אפורה – הפרות אמון; שחיתות לבנה – התנהגות יומיומית לא נאותה, למשל פגיעה בזמן, במשאבים ובתפוקה של העובד אל מול מעסיקו או להפך. חלוקה מקובלת אחרת (סמואל 2010) מבחינה בין שחיתות עסקית, שחיתות מקצועית, שחיתות פוליטית ושחיתות אידאולוגית. שחיתות עסקית מונעת על ידי תאוות בצע, וכמוה גם השחיתות המקצועית, אלא ששחיתות מקצועית נבדלת מזו העסקית בכך שיש בה מומחה המנצל את תפקידו לרעה. שחיתות פוליטית המתבצעת בשדה הפוליטי דומה לשחיתות מקצועית, אך היא משתמשת בסמכות פוליטית כדי להפיק טובות הנאה. שחיתות אידאולוגית מובחנת מכל אלו בכך שמניע אותה לא תאוות בצע אישית אלא רעיון אידאולוגי, רעיון שמבצע השחיתות מאמין שמצדיק עברה על החוק, ובכלל זה אף פגיעה באדם, בארגון או במדינה.

מאמר זה מתמקד בשחיתות פוליטית, כפי שמגדיר אותה מצקין (2012) – התנהגות המונעת על ידי מוטיבציה מסוימת – למשל השגת רווח אישי – ובאה על חשבון הציבור. הרווח האישי יכול להיות כספי ויכול להיות אחר, למשל קידום לפרט עצמו, לבני משפחתו, לחבריו או לכל קבוצה המועדפת עליו. הגדרה זו תואמת גם את ההגדרה של סגלוביץ איכנולד-דביר, נבות, ובולס, (2014) למונח "שחיתות ציבורית" – שימוש בלתי הולם בעוצמה ציבורית כדי לקדם עניינים אישיים של בעל העוצמה הציבורית ושל כל הקרוב אליו.

במאמר זה ננסה לברר מהם מקורותיה של השחיתות בישראל ומדוע נדמה לנו לעתים ש"כולם מושחתים" בזירה הפוליטית.

תמצית הדברים שיובאו בהמשך היא כי המערכת הפוליטית והחברתית בישראל עברה שינויים גדולים מימי קום המדינה, אז שלטה בישראל מפלגה גדולה אחת – מפא"י, דרך המהפך השלטוני שהתרחש בשנת 1977 ועד ימינו, שהחברה הישראלית נעשית בהם יותר ויותר שבטית. השסעים הדתיים, העדתיים, הכלכליים, החברתיים והפוליטיים התקבעו יותר ויותר במערכת הפוליטית, והיא נעשתה מערכת תחרותית וקשה. מערכת זו משקפת את העובדה שהחברה בישראל נעשתה יותר אינדיבידואליסטית-קפיטליסטית, שגבר בה כוחו של הערך הצלחה ושכל הצלחה – כלכלית, פוליטית או אחרת – נבחנת על בסיס אישי. הסולידריות והאינטרסים המשותפים נדחקים לטובת אינטרסים של קבוצות חזקות ושל פרטים הרואים בניצחון את תכלית הכול ומקדשים כל אמצעי בדרכם לנצח. כמו כן, השיח הפוליטי והחברתי נעשה יותר ויותר אלים ושטחי. בשיח זה הוויכוחים והדיונים אישיים ולא עקרוניים, וגם השחיתות נובעת מאינטרסים אישיים כלכליים או פוליטיים ומתבססת על יחסי תלות בין גורמים פוליטיים לבעלי הון החפצים ביקרם.

נבות (2015) מציין כי בדפוסי השחיתות ובהיקפם חלו שינויים. בשנות החמישים, רבים ממעשי השחיתות נועדו לחזק את מפלגת השלטון, בשנות השמונים והתשעים מקצת מעשי השחיתות נועדו להשיג כוח פוליטי-מפלגתי ואישי )הן באמצעות עקיפה של חוקי מימון בחירות הן באמצעות חלוקת משרות), ואילו בשנים האחרונות הרכיב הדומיננטי ברוב פרשות השחיתות כספי וחומרי: שוחד, מעילה בכספי ציבור, שימוש בחשבוניות כפולות, הלבנות הון וכדומה – הכול כדי להשיג טובות הנאה אישיות.

מקורות השחיתות בישראל והתפתחותה

מצקין (2012) מנתח את התפתחותה של השחיתות הפוליטית בישראל ואת מאפייניה עוד מימי האימפריה הטורקית העות'מנית. בתקופה זו הושרשו הדפוסים מינויים משפחתיים (נפוטיזם), ומתן שוחד ו"בקשיש" כדרך לקידום אינטרסים אל מול גורמי שלטון. המנדט הבריטי ביסס מנהל תקין הרבה יותר מהמשטר הטורקי, אך היישוב היהודי התבדל חברתית ותרבותית, ולא בהכרח אימץ את דרכי ההתנהלות הבריטיות בתחום זה. מאפיינים אחרים של המנהל הפוליטי בישראל הגיעו מהתרבות שבנו היהודים בגטאות התרבותיים שהם חיו בהם הן בארצות הגולה הן בפלשתינה לפני שהוקמה המדינה. בתרבויות אלו שררו דפוסים של הסתגרות, וניתנה לגיטימציה לעברות על כללים וחוקים של השלטון הזר ולאלתור כאמצעים לשרוד ולגלות מחויבות לחברה ולקהילה. כך, למשל, עקף היישוב היהודי את החוק הבריטי כשפעל להעלות ארצה יהודים בניגוד לחוק וכשהקים יישובי "חומה ומגדל" כדי להקים יישובים ליהודים.[1]

עם קום המדינה ויצירת המבנה הפוליטי המפלגתי נהנתה מפלגת מפא"י מהגמוניה כמעט מלאה וממעורבות פוליטית רבה בכלכלה, ופעמים רבות נעשו מינויים פוליטיים (מינוי של "אנשי שלומנו") על בסיס מגוון שיקולים. בעיות שהתעוררו טופלו במחשכים בטענה: "כביסה מלוכלכת מכבסים בתוך הבית ולא בחוץ". זאת ועוד, בשנותיה הראשונות של המדינה היו התקציבים בה מוגבלים מאוד, ואף על פי כן היא קלטה מהגרים רבים. כדי להתמודד עם הקושי הונהגה בישראל מדיניות של קיצוב ואספקה, ונולד שוק שחור של תלושי מזון. מטבע הדברים, מציאות זו חיזקה את תת-התרבות הלא רשמית שעקיפת חוקים ונהלים היא דבר שבשגרה כל עוד העובר על החוק מקפיד לא להיתפס.

כפי שמראה דורון צברי, בסרטו המדריך למהפכה (Israel Video, 31 באוקטובר, 2016), העיתונות המעטה שהתפרסמה באותן שנים והקולנוע המצומצם ציירו תמונה כוזבת של חברה שה"פועלים" בה עובדים ביום ורוקדים בערב, וסייעו להסתיר את קיומם של קונפליקטים, בעיות ושחיתות. כלי תקשורת שהעז להתריע על שחיתות, למשל העיתון העולם הזה, נתפס כעוכר המדינה – מלשין ומוקצה מחמת מיאוס. אף על פי כן, מדי פעם השחיתות השתקפה בתרבות, למשל בסרט סלאח שבתי, שיוצריו הראו בו כיצד אנשי מפא"י שיחדו את העולים שחיו במעברות להצביע עבורם בבחירות והנציחו את נחשלותם לאחר הבחירות.

דומה שאי הלגליזציה ותרבות האלתור – אמצעים שנודעה להם תועלת רבה ביותר לפני הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, כשהיא הייתה תחת מצור צבאי וכלכלי – עמדו לה בהמשך לרועץ. מוסדות המדינה התייצבו, וכדי שהמדינה תתפתח היא נדרשה לתרבות של מנהל תקין ולמגזר ציבורי מקצועי.

יסודות תרבותיים של השחיתות

תרבות מתבססת על ערכים ועל הנחות מוצא (Schein, 1993). אמנם בישראל הצעירה הוקמו מערכות רשמיות, מערכות האמורות לפעול רק על פי חוק ועל פי דין, אך כיוון שרווחו בה הערכים והנחות המוצא עקיפת חוקים, הסתרת שחיתויות, אלתור ו"קמבון" בתקווה ש"יהיה בסדר", כל אלו השתרשו עמוק בהוויה התרבותית-פוליטית של מדינת ישראל. אף על פי כן, אפשר לזהות שינויים והתפתחויות בשחיתות בישראל. בשנים הראשונות שלמדינת ישראל כאמור רווחה יותר שחיתות אידאולוגית – מפלגות שלטון רימו, שיחדו וקידמו מינויים פוליטיים ומשפחתיים כדי לבצר את כוחן. בימינו נפוצה יותר שחיתות אישית – שימוש במעמד פוליטי כדי להשיג רווחים אישיים, כלכליים או פוליטיים. עם זאת מיקרים של שחיתות אישית היו כבר גם בשנות ה60 וה70 של מדינת ישראל. דוגמאות מוכרות מכך הן העתיקות ששדד משה דיין; חשבון הדולרים שניהלה דליה רבין; פרשיות שוחד של בכירים במגזר הציבורי ובמערכת ההסתדרותית, למשל אשר ידלין, שקיבל שוחד וקיבל עמלות אישיות ממהלכים עסקיים בתפקידו כגזבר קופת חולים כללית.

פרשיות השחיתות שפשו במערכת הפוליטית בשליטת מפא"י ובמנגנוני המנהל הציבורי, רגשי הקיפוח שהצטברו בקרב ציבורים גדולים מהפריפריה ומעדות המזרח, ציבורים שלא היו חלק מהמערכת המפא"יניקית הפרוטקציונרית, והטראומה הלאומית בעקבות מלחמת "יום הכיפורים" האיצו את סיום ההגמוניה של מפא"י. הפרידה של מפא"י מהשלטון לא סיימה את תופעת השחיתות אלא רק הביאה לשינוי בה – השחיתות האידאולוגית הייתה לשחיתות אישית. כלומר למרות המקרים שהובאו כאן על שחיתות אישית בשנות ה60 וה70 מגמה של שחיתות אישית הלכה והתחזקה משנות ה80 וה90 ואילך. בעלי תפקידים בכירים במערכת הפוליטית הארצית ובזו המקומית ניצלו את מעמדם הפוליטי כדי לגרוף טובות הנאה אישיות בתוך שהם מבססים קשרים עם בעלי הון. כך נבנתה מערכת הון-שלטון והתבססה במשק קפיטליסטי מפותח יותר, עשיר יותר וחזק יותר.

נראה שתהליך זה אינו מייחד רק את ישראל. לטענת נבות (2015), במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה העשרים, בעקבות הליברליזציה הכלכלית, השתנו לבלי הכר פניה של הפוליטיקה בארצות המערב, וגם בישראל, ועמן דפוסי השחיתות הפוליטית. את האופן שהשפיעה הליברליזציה הכלכלית על השחיתות הפוליטית בכל מדינה הכריעה התשובה לשאלה אם פעלו בה כוחות חברתיים שדגלו בערכים פוליטיים חלופיים לעקרון הרווח ולמקסום התועלת האישית. באותן שנים הלכה וגברה הריכוזיות הכלכלית: כמה משפחות הון החלו לחלוש על מגוון ענפים חשובים לחברה ולכלכלה, ולעתים עוצמתן הכלכלית גברה על עוצמת השלטון. בתהליך זה (נבות 2015 ) טוען, כי ישראל נעשתה קפיטליסטית למדי, אך לא חופשית, לא ליברלית ולא שוויונית. העובדה שאנו מתקשים להבין  לטענתו שהריכוזיות הכלכלית היא אולי ההשחתה הגדולה ביותר של החיים הציבוריים ושל השלטון היא אחד הביטויים לכך.

תאוריית הבחירה הציבורית, תאוריה שפיתחה שרק-שנקר (2007), מאפשרת לנתח את ההתפתחות של תופעת השחיתות. לפי תאוריה זו, כל פרט מרוכז בקידום האינטרסים שלו, במקסום התועלת האישית שלו ובקידום מטרותיו. הפרטים פועלים כיחידים או כקבוצות במסגרת של מודל שוק, ומתחרים ביניהם על משאבים ציבוריים מוגבלים – עוגת המשאבים הציבורית. גם לקובעי מדיניות יש העדפות ברורות ומוגדרות היטב, וכיוון שהם אנשים רציונליים, הם פועלים למקסום התועלת שהם משיגים. פרקטיקות של שחיתות מתפתחות בתוך מערכת עתירת משאבים המתאפיינת בחוקים ונהלים אך מושפעת מאוד מהסדרים לא רשמיים, ופוליטיקאים, ביורוקרטים וקהלים נאבקים בתוכה על המשאבים. השחקן הפוליטי או הביורוקרטי מחפש לבצע פעולות ציבוריות שיעלו בקנה אחד עם האינטרס הפרטי שלו, יהיה זה צבירת כוח או התעשרות. פעולה שתיחשב מועילה הן לציבור הן לקובע המדיניות עשויה להיחשב "שחיתות אפורה", ואילו פעולה המועילה רק לאיש הציבור הפוליטי, למשל הפעולות שהורשעו בהן דרעי, בנזרי, הירשזון ואולמרט, נחשבים "שחיתות שחורה" של ממש.

שרק-שנקר (2007) מתמצתת את הפרקטיקות של השחיתות הנפוצות במגזר הציבורי בישראל: (א) כספים ייחודיים; (ב) עקיפת מערכות שכר; (ג) פרוטקציה-העדפה פסולה; (ד) שוחד; (ה) מתנות; (ו) פטורים ממכרזים חיצוניים; (ז) מכרזים תפורים; (ח) שימוש במאכערים. כמה מפרקטיקות אלו אינן ייחודיות לישראל, ונהוגות גם במדינות אחרות. הצד השווה בכולן הוא העובדה כי הן משמשות להשגת רווח פוליטי, אישי או ארגוני. זאת ועוד, כולן הפכו להיות חלק מהתרבות הארגונית והפוליטית של המערכת הציבורית בישראל. ואולם, תופעות אלו פוגעות קשות באמון הציבור כלפי מערכות הממשל. כמו כן, זהו מדרון חלקלק – אדם העובר עברה של אתיקה עלול לבצע גם עברה פלילית.

במקום שהמערכת הפוליטית והציבורית תיעשה ערכית ושירותית ותציע לאזרחים מנהל תקין, כמקובל במדינות מתוקנות ועל פי אמות המידה המקובלות ב-OECD, היא נדמית למערכת הנהוגה במדינות העולם השלישי. השלטון והמערכת המנהלית ציבורית פועלים לקידום אנשיהם ולהישרדותם הפוליטית והכלכלית-אישית ואינם מקדשים את הערכים טוהר מידות, יעילות תקציבית ותחרות במשק. כך, למשל, בפרשיות שחיתות שהתגלו לאחרונה בישראל נמצאו לכאורה קשרים חמורים ופסולים בין פקידים ועובדי מערכת אכיפת החוק מצד אחד ובין עבריינים מן הצד האחר. דוגמאות: רפי רותם, קצין חקירות מרשות המסים, חשף קשרים בין בכירים ברשות המסים ליעדים עבריינים שהם חקרו; בפרשה של עורך הדין רונאל פישר עלה שלכאורה נסחטו כספים מאנשים שנמצאו בחקירה או בהליך משפטי (והיו עשויים להיות זכאים בדין), והכספים ניתנו כשוחד לגורמים בפרקליטות ובמשטרה כדי שיטו את החקירה.

אם כן, לעתים השחיתות מגיעה עד גורמים בתוך מערכת שומרי הסף, מערכת חשובה כל כך לשמירה על שלטון החוק ועל ערכי הדמוקרטיה. במקרים אלו, המערכת הציבורית מענישה את המתריעים בשער ואת חושפי השחיתויות, בניגוד מוחלט לחוק, וכך מעבירה עוד מסר מעוות לציבור ולעובדי המערכת הציבורית – אדם המעוניין לשמור את מקומו בעבודה, אל לו להאיר מעשים מושחתים או מעשים פליליים. טענה זו מקבלת חיזוק ממאמרם של גלבוע, לוי ורוזמן (2014). השלושה ניתחו פסקי דין של בתי דין לעבודה שנידונו בהם פגיעות של מעסיקים בחושפי שחיתויות באמצעות פגיעה בתנאי ההעסקה שלהם או פיטורים. במחקרם נחשפה תמונת מצב מדאיגה בנושא ההגנה שחושפי השחיתויות מקבלים מבית הדין. מאז שנת 2006: (א) רוב התביעות של מתריעים בשער כנגד מעסיק שניסה לפגוע בהם בדרך כלשהי נדחו במלואן או בחלקן; (ב) בחלק ניכר מהמקרים ארגון העובדים תמך בפיטורי המתריע בשער; (ג) דחיית התובעים מבוססת על אי-הוכחה של קשר סיבתי בין ההתרעה ובין ההתנכלות; (ד) דחיית התביעות מבוססת, בין השאר, על ליקויים בהתנהגות של המתריעים בשער ובתפקודם; (ה) המתריעים בשער נחשבים נושאים באחריות לכך שנוצרו יחסים עכורים במקום העבודה. ממצאי המחקר  של גלבוע, לוי ורוזמן (2014)מלמדים אפוא כי בתי הדין לעבודה לא הפנימו את השינויים בחקיקה ובפסיקה בנושא הגנה על חושפי שחיתויות, שינויים שהיו אמורים להטות את הכף לטובת מאבק בשחיתות ולהגנה טובה יותר על מתריעים בשער

בתקופה האחרונה הקואליציה בישראל מנסה לקדם חוק בשם "החוק הצרפתי". חוק זה נועד למנוע פגיעה בתפקודו של ראש ממשלה מכהן באמצעות הקביעה שאין לחקור אותו בתקופת הכהונה על עברות שחיתות אלא רק על עברות חמורות – עברות מין, אלימות, ביטחון או סמים. עוד נקבעה בחוק הסתייגות שהוא לא יחול על חקירות שכבר החלו אלא רק על חקירות שייפתחו בעתיד. החוקרים לוריא ופוקס(2017)טוענים כי לכאורה חקיקה זו נועדה לקדם את עקרון המשילות, אך אין זו תפנית חיובית. למעשה, עולות ממנה שאלות עקרוניות, שאינן קשורות לזהותו של ראש הממשלה ולהשתייכותו המפלגתית והאידאולוגית. אחת השאלות, לפי החוקרים לוריא ופוקס (2017) מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, היא הפגיעה העלולה להיגרם למשילות עצמה. השניים מעלים את החשש שהפגיעה בתפקודו של ראש ממשלה נחקר תתגמד יחסית לפגיעה בתפקודו אם חשדות חמורים יישארו תלויים ועומדים כנגדו ולא ייחקרו במשך שנים: "מדובר בדריסת עקרון השוויון בפני החוק". הדבר נכון עוד יותר, החוקרים מציינים, אם תרבה העיתונות להאשים את ראש הממשלה בשחיתות. פגיעה קשה באמון הציבור תקשה גם היא על ראש הממשלה לתפקד. שנית, לוריא ופוקס טוענים כי המאבק בשחיתות השלטונית ייפגע. שאלה שלישית נוגעת לפגיעה בהליך המשפטי עצמו: לטענתם, דחיית החקירה לשנים ארוכות עלולה לגרום זיהום של ראיות ופגיעה בזיכרון העדים. שאלה עקרונית רביעית נוגעת לסדרי העדיפויות שנקבעו בחוק. עברות שחיתות אינן בהכרח חמורות פחות, השניים מציעים, מאשר עברות מין או אלימות. בשל כל זאת, שני החוקרים קובעים כי הצעת חוק אינה עומדת באמות המידה החוקתיות בישראל, אינה מתאימה לשיטת הממשל בישראל ועלולה לפגוע באמון הציבור במוסדות השלטון ובממשלה, אמון שכבר היום אינו גבוה מספיק.

מנגד, נראה שחלה ירידה בהיקף המינויים הפוליטיים הבוטים ובדפוסי שחיתות מסוימים שהיו נפוצים במערכות בחירות קודמות. פרשות שחיתות שהתקיימו בבחירות הכלליות בשנת 1988 ובבחירות הפנימיות בליכוד בשנת 2002 הגיעו עד ערכאות שיפוטיות. להבדיל, בשתי מערכות הבחירות האחרונות לא התגלו פרשות שחיתות. שינוי זה אינו מתבטא באמון הציבור. על פי ויגודה, גדות ומזרחי (2014, 2016), בשנת 2014 חלה ירידה ברמת האמון של הציבור כלפי מוסדות הציבור, אך בשנת 2016 נרשמו הערכות חיוביות יותר. אנשי המנהל הציבורי עדיין זוכים להערכות נמוכות עד בינוניות. אמנם חלה עלייה בהערכה לתפקודם, אך אין שינוי ניכר במידה שהאזרחים מייחסים למערכת הציבורית נכונות להשתנות ולערוך שינויים במערכת בעקבות ביקורת ציבורית.

 

סיכום ומסקנות

מאמר זה נועד להגדיר בתמציתיות מהי שחיתות ולתאר את הגורמים לה ואת תהליך התפתחותה במערכת הפוליטית והציבורית בישראל. לסיכום אפשר לומר כי השחיתות נולדה בחברה הישראלית בתקופת טרום המדינה ובשנים הראשונות של המדינה, אז ההתמודדות עם שלטון זר בפלשתינה ובארצות אחרות ומחסור במשאבים עודדו אי-לגליזציה, תמרון ואלתור. עם קום המדינה הוקמו בה מנגנונים מסודרים של חוק, שירות מדינה וממשל, אך מאפיינים תרבותיים אלו שרדו. השחיתות הייתה לכלי בידי מפלגת השלטון לשם שמירה על כוחה. כשהמשק והחברה בישראל נעשו קפיטליסטיים יותר והחלו להתבסס על הערכים הצלחה אישית ומבחן התוצאה, נוצרו תלות וקשרים מושחתים בין בעלי הון, רגולטורים ופקידי ממשל. כך שינתה גם השחיתות את פניה, וכעת אנשי ציבור פועלים באופן מושחת כדי לגרוף רווחים כלכליים ופוליטיים על בסיס מעמדם. תופעה רלוונטית אחרת הפושה בישראל היא תופעת הריכוזיות הכלכלית – מספר מצומצם מאוד של משפחות שולטות בהון רב ובמגוון נכסים ראליים ופיננסיים (בעלויות צולבות). תופעה זו מגבירה את הפוטנציאל לשחיתות.

כל אלו פוגעים קשות באמון הציבור במערכות הפוליטיות והציבוריות בישראל ולפיכך גם באמונו במערכת הדמוקרטית ובערכיה, אף שהם אמורים לשרת את כולנו.

 

המלצות

הספרות הרלוונטית, למשל סגלוביץ איכנולד-דביר,נבות, ובולס, (2014), מציעה כמה אסטרטגיות פעולה כדי להילחם בתופעת השחיתות ולצמצם אותה:


    • גישה אתית מקצועית: טיפוח מערכת שעובדיה מונעים מתחושה של שליחות ציבורית וממחויבות פנימית עמוקה לכלל, ולכן אין הם רוצים להשתמש לרעה בכוחם השלטוני כדי לקדם את ענייניהם. לפי גישה זו, ראשית יש לטפח בקרב עובדי הציבור יושרה ותחושת נאמנות באמצעות חינוך, הטמעה משותפת של תכניות אתיקה, קוד אתי ומבחני אתיקה תדירים בארגונים ציבוריים. כמו כן, על ראשי המערכת לכלול מבחני אמינות בתהליך המיון של מועמדים ולהראות לעובדיהם דוגמה אישית להתנהגות נאותה;
    • גישה משפטנית: בניית מערכת למתן תמריצים חיוביים ושליליים כהרתעה מפני שחיתות והענשה משפטית חמורה של עובדי ציבור שסרחו;
    • גישה מקרו-כלכלית: שינוי מבנה המשק וצמצום רגולציה וביורוקרטיה היוצרות תופעות שליליות, כמו תופעת המאעכרים;
    • גישה ניהולית: הטמעה של גישות ניהוליות עסקיות במגזר הציבורי ומתן תמריצים לעובדי ציבור על בסיס כישורים מקצועיים, ובכלל זה שיפור בתנאי שכרם וקידומם על בסיס יכולות, תפוקות ותבחינים מדידים אחרים ולא על בסיס קשרים ואינטרסים;
    • גישה מוסדית: מתן תמריצים לעובדי ציבור המגלים יושרה ופועלים לטובת הציבור ופגיעה בקידום של עובדים שפעלו באופן מושחת. גישה זו מתמקדת בהסדרים דמוקרטיים בסיסיים, כמו הגברת השקיפות וייעול מנגנונים המביאים להגברה האחריותיות.

מאמר זה ניסה להאיר זרקור על תופעת השחיתות שניתן למלא בה ספרים עבי כרס  בדוגמאות ובניתוח מיקרים. כותב המאמר מקווה שהקורא ימצא במאמר זה נקודות מרכזיות בגורמים וברקע להתפתחות השחיתות ,הסיכונים הרבים שהיא מציבה לחברה  הישראלית לכלכלתה ולאמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית  ולכן דורשת טיפול במישורים השונים שהוסברו.

ביבליוגרפיה

גלבוע, מ' ולוי, א' ורוזמן, נ' (2014). האם השער נפרץ: מאפייני פסיקה הנוגעים למתריעים בשער. מחקר שהוצג ביריד המחקר השמיני, מכללת עמק יזרעאל.

ויגודה-גדות, ע' ומזרחי, ש' (2014). ביצועי המגזר הציבורי בישראל: ניתוח עמדות אזרחים והערכת מצב לאומית (נייר עבודה מס' 14). אוחזר מתוך https://pmpc.hevra.haifa.ac.il/images/Eran_Academic_Profile/Download_Major_Publications/E._Other_publications/NAPPA-IL14.heb.pdf.

ויגודה-גדות, ע' ומזרחי, ש' (2016). ביצועי המגזר הציבורי בישראל: ניתוח עמדות אזרחים והערכת מצב לאומית (נייר עבודה מס' 15). אוחזר מתוך https://pmpc.hevra.haifa.ac.il/images/NAPPA-01122016.pdf.

לוריא, ג' ופוקס, ע' (2017). חוק איסור חקירות ראש ממשלה (חוות דעת). המכון הישראלי לדמוקרטיה.

מצקין, א' (2012). קרוב מדי לקצה: סיפורה של השחיתות הישראלית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, המרכז לאתיקה משכנות שאננים ירושלים.

נבות, ד' (2015). שחיתות פוליטית בישראל. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

סגלוביץ, י', איכנולד-דביר, ט', נבות, ד' ובולס, י' (2014). שחיתות חוקית. מחקר שהוצג בכנס אלי הורוביץ לחברה וכלכלה.

סמואל, י' (2010). פתולוגיה ארגונית. חיפה: אוניברסיטת חיפה וידיעות אחרונות.

שרק-שנקר, ד' (2007). קומבינוקרטיה: שחיתות ציבורית מפרספקטיבה ניהולית. מחקר שהוצג בכנס מחקר בבי"ס לממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה, המרכז הבין תחומי הרצליה.

Israel Video (31 באוקטובר, 2016). המדריך למהפכה [קובץ וידאו]. אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=-_cIjR3iabs

Schein, E. (1993). Organizational culture and leadership in classics of organization theory. Fort Worth: Harcourt College Publishers.


[1] החוק הבריטי אסר להקים יישובים אך התיר ליישב יישוב שיש סביבו חומה ושבתוכו מגדל.

 

מאת: דודי אילת. מנחה באוניברסיטה הפתוחה ומרצה במרכז ללימודים אקדמים- אור יהודה. כמו כן דוקטורנט בנושא אתיקה בניהול באוניברסיטת בן גוריון.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב