זה שלי או זה שלך? או במילים אחרות , תפסיקו להתערבב לי ברגשות 

כולנו מכירים את המשפטים האלה שחברים שלנו אומרים לנו: "זה לגמרי שלה, זה לא שלך", אבל מה המשמעות של הדבר הזה? ומה אנחנו אמורים לעשות עם הידיעה הזו? 

 הנה דוגמא: קולגה שלך מחכה לך שתבוא  לפגישה משותפת. אתה משתדל להגיע בזמן כי אתה יודע שהקולגה שלך היא אשה דייקנית, אולם בדרך החוצה הילד שלך התחיל לצרוח ומבקש שלא תעזוב את הבית. אתה מצליח איכשהו  להרגיע אותו ולצאת מהבית, כל עוד רוחך בך, אבל כמובן שאתה מאחר. אתה נזכר תוך כדי ריצה שגם בפעם הקודמת איחרת לפגישה שלכם בגלל סיבה אחרת, אמיתית לא פחות. אתה מגיע לפגישה שלכם מתנשף ומנשם, רק כדי לראות אותה יושבת בפרצוף חמוץ. אתה מתיישבת מולה בזריזות ומתנצל על האיחור. הבטן שלך מתהפכת. היא מחמיצה פנים ואומרת לך שאתה תמיד מאחר לה ושזה סימן עבורה שהזמן שלה לא חשוב לך ושהפרוייקט שלכם לא חשוב לך ובכלל שאתה לא סופר אותה. אתה יושב מולה מרגיש נזוף ומתנצל שוב ולאחר הפגישה הולך הביתה בתחושה רעה, נשבע לעצמך, שלעולם לא תאחר לה שוב.  

אז מה קרה כאן? האם באמת הקולגה שלך לא חשובה לך והאם אתה מזלזל בפרויקט שלכם באופן לא מודע? או האם הקולגה שלך השליכה עליך דברים שקשורים אליה בלבד? כלומר הסיפור הזה של ה"אני לא חשובה  לך" הוא שלה או שלך? אפשר לתהות למה איחור של כמה דקות גורם לקולגה שלך להרגיש לא משמעותית או חשובה. האם היו עוד מקומות בחיים שלה שבהם הרגישה לא משמעותית או חשובה? האם תחושת העלבון שלה מוכרת לה ממקומות אחרים בחיים? אולי מהעבר? אם הייתי צריכה להמר, הייתי מהמרת שהסיפור הזה התחיל אצלה לפני הרבה מאוד שנים, אולי מהילדות. האיחור שלך נגע בפצע פתוח... 

אולם מה קורה לנו כשמישהו משליך עלינו את המקומות הפגועים והפצועים שלו או שלה? לרוב אנו לוקחים את זה פנימה וזה הופך לשלנו, ואז אנו מרגישים אשמים, אנשים רעים, לא מתחשבים וכן הלאה. להיות אדם נפרד בעולם הזה, משמעו להיות  אדם שברור לו היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר . זה קשור לאפשרות שלנו לזהות, בסיטואציות חברתיות שונות, מה באמת שלנו ומה הושלך עלינו על ידי האחר.

אם נחזור לדוגמא שלנו,  אני יכול לשאול את עצמי האם איחרתי כי אני באמת  אמביוולנטי ביחס לקולגה הזו ולמעשה לא באמת רוצה לעשות איתה את הפרוייקט הזה?, או האם  איחרתי כי הילד שלי צעק 5 דקות לפני שהייתי אמור לצאת. האם התחושות הללו של "הלא חשובה לך" הם קשורות אליי או שהם קשורות לקולגה שלי?  אם התשובה היא האחרונה, אז אתה יכול להגיד לעצמך בבטחה זה לא שלי, זה שלה. לרוב אנחנו לא מספיק נפרדים מאחרים, במיוחד מאחרים משמעותיים לנו כמו בני או בנות זוג, חברים טובים וכמובן ילדים. תחושותיהם  מושלכות ונבלעות בתוכנו עד שאנו חשים כאילו התחושה הזו היא שלנו לגמרי. אולם כשאנו  לומדים לעשות את ההבחנה הזו, משהו מתאוורר פתאום. יש יותר מקום לנשום.

התהליך שדרכו אנחנו הופכים לאנשים נפרדים, הינו מורכב ומסובך וקשור בעיקר לדרך שבה ההורים  שלנו אפשרו לנו להפוך לאנשים נפרדים ועצמאים מהם מבלי לשים עלינו את החרדות, הכאבים, הציפיות והכשלים שלהם. אולם גם מבלי להכנס לכל העניין הזה, אפשר להתחיל לשים לב לעניין הזה של הנפרדות דרך תשומת הלב לרגשות שלי ולרגשות של האחר ולשאול את עצמנו, בכנות וכל פעם מחדש את השאלה הזו: זה שלי או שלו או שלה? 

איך התגובה שלנו יכולה להשתנות בהתאם לנפרדות הזו? נחזור לסיטואציה שלנו. אם ברגע הזה ברור לי שה"אני לא חשובה לך" זה משהו שהושלך עלי ולא קשור אליי, אין לי צורך להתגונן. אפשר לענות ממקום של חמלה ואמתפתיה ולהגיד משהו בסגנון: "אני באמת מצטער שאיחרתי ושאת מרגישה בגלל זה שאת לא חשובה. זה לא נכון." אבל האמירה הזו יכולה להאמר ללא רגשות אשמה, הצלפה עצמית, בושה וכן הלאה. כלומר בתשובה כזו יש לי יותר מרחב נפשי שלי ואני לא מרגיש שאני צריך להתגונן, להתנצל שוב ושוב, להסביר את עצמי כל כך.

זה ההבדל בין להגיב מתוך תחושה של ים שנפתח וניתן לראות את האופק לבין להגיב מתוך תחושה שהנה הגע גל שבולע גם אותי. להגיב ממקום של נפרדות מרגיש שזה פחות מאיים עליי, פחות גורם לי להרגיש רע עם  עצמי.  אז דווקא כדאי ורצוי לנסות בבית, לפחות פעם אחת השבוע לא להתערבב עם הרגשות של האחר. לשאול את עצמכם את זה בכל סיטואציה חברתית: זה שלי או לא.

האם תצליחו? אשמח לשמוע תגובות ומחשבות.מוזמנים לכתוב למייל שלי. 

אתם מוזמנים גם לראות יוטיוב על הנושא

ו