שייכות והשתייכות בראי האימוץ ב-3 דורות
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

שייכות והשתייכות בראי האימוץ ב-3 דורות 

מאת    [ 17/09/2017 ]
מילים במאמר: 850   [ נצפה 2260 פעמים ]

 
 

"לב הוא עוד שם לראש פתוח" (ביירון קייטי, אלף שמות לאושר)

היא הגיעה לחיי – אשה אשכנזייה, חיה לבדה, בת דור שני לשואה, והיא ילדה בת 10 ממוצא עירקי ותימני. אלו נתוני הפתיחה לאימוץ שלנו, אין משותף. זה היה השדה בו צמחנו, בעבודה עקבית, קשובה וזהירה של דישון וניקוש.

הצורך בהשתייכות היה טבוע בי הרבה קודם. ברעיון הייתי אמא עוד לפני האימוץ. תקופת ההכנה והצפייה לבואה היו כמו הריון. הכוון היה ברור– אני הולכת להיות אמא לילדה גדולה, אבל אצלי היא רק נולדה! – שני צירים מקבילים ובו זמנית: היא בגילה הכרונולוגי וגם תינוקת בת אפס.

השייכות מתגבשת אצל תינוק עם היוולדו. תאוריית ההיקשרות (תאורייה פסיכולוגית התפתחותית, שנהגתה על ידי הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקן ג'ון בולבי) מדברת על צורך מולד ואוניברסאלי של תינוקות בבניית התפיסה העצמית מתוך מערכת יחסים קבועה עם האמא או מטפל מרכזי בשנות החיים הראשונות.

במקרה שלנו הצורך שלה בשייכות היה מאד בולט. מייד בפגישה הראשונה התיישבה לי על הבירכיים, הביטה לתוך העיניים ואמרה: אמא, אנחנו נסתדר.

אני נכנסתי מייד לתפקיד ודאגתי ליצירת השייכות המשפחתית במסגרות החיצוניות: במחלקת החינוך בעירייה, במזכירות ביה"ס וכד'. תליתי שלט על דלת הכניסה: שמי, שמה ושם המשפחה. אבל יצירת היקשרות ותחושת שייכות זה עניין אחר, זה תהליך ארוך, יום יומי, עקבי ומורכב, שדורש תחזוקה מתמדת, ובמעגלים רבים:

מן ההתחלה דאגתי לחוויות משותפות כמו סיפור לפני השינה, צילומים ויצירת אלבום תמונות משותפות. הייתה גם הכלה של זיכרונות ואירועים שהביאה מהבית שם. למשל יום ההולדת של אבא שלה, שהיה סמוך לבואה אלי. היא אמרה, אני הצעתי שנחגוג ונברך את אבא. איך? – שאלה. נשתה לחיים – אני עם הקפה שלי ואת עם השוקו שלך, נאכל מהעוגה הנהדרת שלנו ונשלח לו ברכה חמה – עניתי. עיניה הצטעפו. כך עשינו. שלחנו לו ברכה לאושר ושמחה ובריאות ואהבה. עשינו 'לחיים' וחיבקתי אותה אלי חזק. ואז אמרה: אבל סבתא אמרה לשלוח ברכה. שלחנו – אמרתי, ברכה חמה מכל הלב, נשלח עוד אחת, וחזרתי על הברכה ועוד יותר. שוב התרגשה, חייכה ואמרה: הבנתי, וחיבקה אותי חזק חזרה.

שילבנו טעמים וריחות של אוכל – חריימה ועמבה וג'חנון וחריסה, עם גפילטה פיש וצ'ורבה רומני.

חיברנו מנהגים ותרבויות כמו איך מכינים שעורי בית באופן מסודר עם סתם טיולים בגן הציבורי.

עם הזמן גם שפת הדיבור נעשתה יותר רגישה כלפי מערכת היחסים שלנו. מה שהיה פעם: "כאן בבית הזה לא עושים כך, לא מדברים כך..." השתנה ל"כאן בבית שלנו לא עושים ..." – שפה רחבה של השתייכות, הכלה והסכמה. הבית גם שלה, בבית שלנו יש כללים וחוקים שבנינו ושינינו יחד בהרבה מלחמות והשלמות.

במבט לאחור, אחרי למעלה מ-20 שנים, היום כסבתא, אנחנו יכולות להגיד שכוח החיבור ששיצר את ההשתייכות נותב בהקשבה רבה, הוא חזק יותר מכוח התורשה הביולוגי ומזיכרונות העבר שהביאה איתה אלי. כמו שאומר רומי (זאב בן אריה, לאהוב יותר): "עם האהבה באה עוד אהבה".

ועם כל זה – מה זו שייכות? – לשאלה זו אין לי תשובה סדורה. האם בכלל יש דבר כזה: שייכות? אישית, בתוכי תמיד היה החשש שהיא לא בהכרח תהייה איתי לעולם. יום הגיוס שלה היה קשה עבורי. הרגשתי שמעכשיו היא כבר לא תלויה בי, ממש לא הייתי בטוחה שתחזור אלי. אבל היא הרגיעה אותי. בשבילה תחושת השייכות אלי, למשפחתי איתנה יציבה ובטוחה יותר.

הבסיס לחשש שלי נעוץ בהכרה העמוקה, שנוצר בור עמוק עם ההינתקות מהמקור. מכאן אני מבינה שפתיחת תיק האימוץ הוא צעד הכרחי כדי להכיר אותו. החור הזה יכול להסגר רק בחומרים ממנו הוא נעשה – דומה בדומה. הוא לא יכול להסגר בחומרים חיצוניים וזרים למקור. ההכרה וההבנה שלי שהחומרים שאני נתתי לה, ככל שהיו נפלאים וטובים – הם יוכלו רק לרפד את קירות החור, אבל לא לסתום אותו. ההשתייכות אלי לא מבטלת את החור אלא מאפשרת לחיות איתו בשלום, עד כמה שאפשר. כך גם לא אצלי. אצלי יש בור כואב על שלא ילדתי. ההשתייכות המשפחתית שיצרנו גורמת לי אושר רב, אבל הכאב העמוק בתוכי קיים. למדתי שהחיים הם לא 'או-או' אלא 'גם-גם'. גם אסירי תודה וגם יש בי עצב. נפלא להרגיש את כוח האהבה בשייכות ובהשתייכות שלנו, אבל לעיתים הכאב מבצבץ מלמטה.

בחתונתה הכריזה, בנוכחות בני משפחת המקור שהיו איתנו ולקול שופרות, שהיא הבת שלי. התרגשתי מאד, ועדיין – הבטתי בהם וחשתי שהיא שייכת גם לשם. השמחה הייתה גדולה ומשותפת, בתוכי החשש התמידי – עד מתי, זמן שאול.

עם נישואיה ההשתייכות שלי התרחבה. עכשיו אני חלק מהמשפחה שהיא יצרה ושלוחותיה. הבחירה בידיי עד כמה אני נותנת מקום להשתייכות זו.

היום, כסבתא לשתי הנכדות, בנותיה הקטנטנות החכמות המתוקות – תחושת השייכות מוחלטת.

הנכדה בת ה-4 יודעת שאני האמא השנייה של בתי, שהיא אמה. לא ברור לנו איך, מה קלטה בשנותיה הספורות, אבל היא תארה לי בדיוק איך האמא הראשונה הביאה את התינוקת שלה אלי הביתה להיות האמא השנייה שלה לתמיד.

עם נכדותיי זו ילדותי השנייה. לא חוויתי ילדות עם הבת שלי. עם הקטנות האלו אני רואה לנגד עיני את בתי המופלאה, מדמיינת אותה כמותן. מעין סגירת מעגל. אוהבת אותן אהבת נפש. הן שלי. אנחנו מתחבקות בלי חשבון, שמחות וכועסות בלי חשבון, מקושרות ומחוברות בלי חשבון. השייכות מאד ברורה ונוכחת. כאן כבר אין שאלה.

לטעמי – כאן טמון סוד ההיקשרות, ההשתייכות:

"האופן בו האלוהות מתגלה בעץ הוא ישיר.

רק באדם היא מתבטאת כסוד

וחשיפתו של סוד זה היא מלאכת האהבה(רחל גורדין, מלאכים אינם חולמים).

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חיים אימוץ עם צילה הרטמן


CF מוסמכת מטעם ביירון קייטי בשיטת "העבודה", מוסמכת בשיטת הגשטאלט, MEd בחינוך.


אמא חד הורית לילדה גדולה שאימצה בארץ, היום כבר סבתא.


 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב