מהערה להארה: מדוע היסס קורצ'אק לגבי מיקומה של 'זכות הילד להישמע'
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מהערה להארה: מדוע היסס קורצ'אק לגבי מיקומה של 'זכות הילד להישמע' 

מאת    [ 05/09/2017 ]
מילים במאמר: 5778   [ נצפה 532 פעמים ]

 
 

האם קרה לכם שספר כלשהו, הפך לתנ"ך, שחוזרים ומעיינים בו שוב ושוב? זה מה שקרה לי אחרי ההיכרות הראשונה עם ספרו של יאנוש קורצ'אק: "איך לאהוב ילד?".

כמדריכה פדגוגית היו לי סיבות טובות לחזור אליו לעתים קרובות. אינני יודעת איך, במוחי, השתנה שמו ל "צריך לאהוב ילד" וראיתי בו משאב עשיר להבנת יחסי הגומלין בין ילדים למבוגרים, הורים ומורים.

במשך שנים אחדות (2000 – 2015), כתבתי ספר על "הזכות ה – 12, זכות הילד להישמע ולהשתתף" (2015) – שהתבסס על עבודתי וניזון לא מעט מספריו של קורצ'אק. בספרי אני מציינת את חשיבות"ההיסטוריה של הילדות" להבנת מעמד הילדים עד ימינו. הצבעתי על הדימוי השלילי שמבוגרים יצרו לילדים, ועל קיומם של מיתוסים, סטריאוטיפים ודעות קדומות כנגד הילדים. אני מצביעה על הקושי האמתי בהטמעת זכות זו, על הקושי של מחנכים והורים לוותר על סמכותם.

כמי שהתמקדה בחקירה ובהוראה של הזכות להישמע – חשבתי לא פעם שזו הזכות החשובה ביותר. והנה, לפני שבועות אחדים, במהלך עיון חוזר ב"איך לאהוב ילד?", צצו מול עיני כמה שורות שמופיעות בתחתית העמוד, ובאות קטנה וחיוורת:

לא התגבש בתוכי והבנתי עדיין לא אישרה,שזכותו הראשונה והבלתי-ניתנתלערעורשל הילד היא להביע את מחשבותיו ולקחת חלק פעיל בשיקולינו ופסיקותינו על-אודותיו"...
(קורצ'אק; "איך לאהוב ילדים" / ילד במשפחה עמ' 36-7 במהדורה העברית)

ההערה של קורצ'אק מצדיקה תשומת לב, ומסקרנת: - "מה חשב קורצ'אק כאשר כתב את ההערה הזאת"? הודות לסמכותו, ודווקא משום שהבין את חשיבותה של זכות זו (שהוא עצמו ניסח) מן הראוי להתייחס להיסוס של קורצ'אק, שרצה ולא רצה להציבה כזכות ראשונה במעלה. מעניין לברר מה מנע ממנו להחליט או מה הביא להיסוס?

שלוש תשובות עולות בדעתי:
במחשבה ראשונה: למה כן? – לשם מה להציבה בראש הזכויות?
במחשבה שנייה: שאלה - לשם מה דרושה הירארכיה של הזכויות?
ובמחשבה שלישית : מה גרםלהיסוסשל קורצ'אק לממש זאת?

במחשבה ראשונה, למה כן! הפוטנציאל הגלום ב"זכות הילד להישמע" מצדיק את הצבתה בראש מסמך הזכויות. חשיבותה ועוצמתה של הזכות להישמע. עיון בנוסח "הזכות להישמע" (אמנת האו"ם סעיף 12) מבהיר את ייחודה ואת חשיבותה של הזכות – וכך גם דבריו של קורצ'אק עצמו. ראוי לציין שכמעט בכל כתביו קורצ'אק מזהה ומתאר את הקושי של הילדים להביע את דעתם. וכך גם על פי מקומה וניסוחה באמנת האו"ם משנת 1989 כ – 70 שנה אחרי שקורצ'אק הגה זאת לראשונה.

כמו "ואהבת לרעך כמוך" ביחס לתורה כולה, כך "הזכות ה – 12" ביחס לאמנת זכויות הילד. היא משפיעה בכמה כיוונים - החשוב מכל – בהיותה חלק מ"חוק בינלאומי" היא נותנת לגיטימציה לשמיעת קולו של הילד, ובכך, היא מעצימה את הילדים ומעודדת אותם לתקשר עם סביבתם ולתת ביטוי לשאלותיהם ולדעותיהם. היא תורמת לאקלים דמוקרטי – לקיומן השוויוני של החירויות הידועות: חופש המחשבה וחופש הדיבור... היא מהווה "צינור" להעברת מסרים במקרה של הפרת זכויות אחרות. היא נותנת לילדים הזדמנות נאותה לומר את אשר על ליבם – לעתים אלה חוויות-ילדות ולעתים תלונות על הטרדה מינית או התעללות אחרת. יש לזכור, שהזכות להישמע כוללת את הדרישה לתת"לדעותיו של הילד משקל ראוי"...(אמנה, ס. 12) – מכאן שמול זכות הילד לדבר צריך להיות מבוגר שמקשיב בתשומת לב.

במחשבה שניה שאלה: הצגת זכות כ"ראשונה" מרמזת על דרוג. ואז עולה השאלה: האם דרושה הירארכיה של הזכויות?בהנחה שכולנו מבינים את הפוטנציאל של "הזכות להישמע" בקידום מעמד הילד.

מעשית - המחשבה על מיקומה – כראשונה מבין הזכויות - ירדה מהפרק לאחר שנחתמה האמנה (1989). מחבריה שטרחו על ניסוחה כ - 10 שנים הגיעו למסקנה שכל הזכויות חשובות, היה חשוב להם שהאמנה תהייה מסמך זכויות הוליסטי הרואה בכל זכות – זכות חשובה ביותר. המצב הוא "בעיני המתבונן": הם מודעים לתופעה הנקראת "דינאמיות של זכויות" שפירושה: חשיבות הזכות עולה – כאשר זכות זו או אחרת מופרת: כאשר יש מחסור במזון – הזכות למזון היא הראשונה במעלה. וכאשר ילד מוזנח ומוכה או מנוצל בעבודה – הזכות להגנה היא הראשונה במעלה. לעומת זאת, אחת שסופק הצורך – הוא "יורד" בדרגת חשיבותו, וצורך אחר תופס את מקומו. וכך, מממשים את הרעיון - שכל הזכויות הן בעלות משמעות וחשיבות. ובכל זאת כדי לתת לה מקום ראוי היא נקבעה כאחת מעקרונות-העל של האמנה – מה שמחייב לבחון כל מקרה של הפרת זכויות מול הזכות להישמע.

אך החלטה זו עדיין אינה פוטרת מהתמודדות עם השאלה של קורצ'אק. גם היום אחרי מאה שנים היא עדיין רלבנטית. אמנם, אין צורך ממשי בדרוג הזכויות, וכל זכות מקבלת את מקומה על פי המצב הקונקרטי... אך בכל זאת, יש, ואנחנו חשים צורך להדגיש זכות מסויימת, במקרה זה "זכות הילד להישמע" כזכות בסיסית בעיקר משום שהיא מאפשרת את מימושן של זכויות אחרות. כמו כן, יש לה גם ערך חברתי פוליטי – "סתימת פיות", צנזורה, טבו תרבותי ועוד – גרמו וגורמים עד היום להפרת זכויות רבות. כלומר, כש"אסור" לדבר על משהו... נאמר על מוות, או על מין... נפגעים גם "חופש הדיבור" וגם הצרכים האמתיים שגלומים בנושאים המושתקים. כאשר אני מעמידה את "הזכות להישמע" מול "הזכות לחיים" במבט ראשון נדמה שהזכות לחיים היא הראשונה, אולם אפילו כאן, יש לחשוב על מצבים בהם הילד אינו יכול להזעיק עזרה, או שאין לו "כתובת" אל מי לפנות לעזרה כאשר הוא מאויים וחייו בסכנה, ובמצבים בהם דרשו ממנו או ממנה "לשמור סוד" ולא לגלות לאיש... "גם לא לאמא"... יהיה קשה להגיע להכרעה.

ובאמת, למה לא ?

זכות הילד להישמע – שעולה כמעט לראשונה במאה העשרים – אינה באה לחלל ריק, זו אינה חברה קמאית המעצבת לראשונה את ערכיה. קדמו לה שנים רבות של תרבות כתובה, כולל רעיונות וערכים שהתקבלו, השתמרו וחלקם אף קודשו והופנמו כאמיתות שאין לערער עליהן. זהו ככל הנראה הגורם המשמעותי ביותר להיסוס של קורצ'אק.

התביעה לזכות הילד להישמע – באה ממקום כאוב, ממצב בו איש אינו מתייחס לקולו של הילד. התביעה באה מתוך הבנה של צרכי הילד מצד אחד והקושי של המגבלות החלות עליו מצד שני. חשוב שנדע שמדיניות "ההשתקה" רווחה ועדיין קיימת גם לגבי מבוגרים. גם להם לא הייתה זכות להישמע. ומדיניות זו רוחשת מתחת לפני השטח ויוצרת מחסום בפני הניסיון להולכת שינוי. ודמוקרטיה ? - זו עדיין לא הייתה באופק הצפיות.

עוד אומר כי שתי פנים לה להשתקה. יש הסבורים שהיא לטובת החברה ולטובת הילד – ששתיקה מגוננת עליו מפני תגובות קשות על "דברים שאין לאומרם", כך למשל הפסוק: "שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו".(משלי כא כג) או "מות וחיים, ביד-לשון...משלי יח18,21) לצד אלה התומכים בה, ורוצים לראות את הילדים כיצורים כנועים מאופקים וממושמעים – ישנם רבים הסבורים שהיא פוגעת באיכות החיים של בני אדם, במבוגרים, ובילדים על אחת כמה וכמה.

כאמור, קורצ'אק הבין טוב מאוד את חשיבותה של זכות זו (כפי שהוא עצמו ניסח) על כן, יש לברר מה עצר אותו? מה מנע ממנו להחליט.

לא מצאתי לכך תשובה ישירה ומלאה... אך עיון בכתביו – מעיד שקורצ'אק הצטיין בבוחן המציאות Reality testing) ),כלומר, ביכולתלראות את המצב כפי שהוא, מה קורה באמת לעומת מה אני רוצה או מקווה שיהיה.("Reality testing  is the ability to see a situation for what it really is, rather than what one hopes or fears it might be"

הוא הבין שמדובר בהצעה הנמצאת בניגוד גמור להלוך הרוח הרווח בזמן ובחברה בה הוא חי. חשוב לציין שבאותן שנים אמנם מתחילה התעוררות כללית לשיפור מעמד הילד, והמאה ה – 20 אף זכתה לשם "מאת הילד" בעקבות הספר "המאה של הילד" (The Century of the Child) שכתבה בתחילת המאה מחנכת-סופרת אלן קיי,  (. (E. Key
לא ניתן להתעלם מהשפעות קודמות – דוגמת המונרכיה בה דגל הפילוסוף האנגלי רוברט פילמר בספרו "פאטריארכה". (ראו גם בעמ' 6).

בניגוד לדעותיו השמרניות של פילמר, קורצ'אק דווקא מעוניין בחלקים אחרים של החברה: והוא מוצא שותפים לעניין. כדבריו: "שמותיהם של פסטאלוצי, פרבל, וספנסר מאירים לא פחות מגדולי הממציאים של המאה התשע-עשרה. הם גילו יותר מאשר כוחות-טבע לא מוכרים, והם גילו מחצית לא-מוכרת של האנושות: את הילדים" (קורצ'אק; הערה 54 עמ' 281 מהדורה עברית)

אולם, הלוך-רוח זה עדיין לא חלחל לעומק, וברוב המקומות רווחה עדיין גישה מסורתית שמרנית. קורצ'אק לא כתב הגדרות או נוסחאות לאבחנותיו, אך תיאר את הדברים כך שלקוראיו נוצרת חוויה מרגשת ועל כן – גם משכנעת. וזאת עשה בספריו, מאמריו מחזותיו ויומניו. מכלול יצירתו של קורצ'אק ופעילותו החברתית והתרבותית היו מכוון ל "כבוד הילד" מושג, אשר הורים ומבוגרים – לא יכלו להכיל (הודות לחינוך שהם עצמם קבלו),

זו יכולה להיות הסיבה, ההסבר להיסוס. החזון שלו לגבי מעמד הילד היה מעין הצהרה או הכרזת על "מלחמת תרבות". רעיונותיו הפדגוגיים תבעו הכנה רצינית של סגל עובדים. ואכן הוא בחר בקפידה את המורים והמטפלות שיעבדו אתו, והשקיע מזמנו להכנתם לקראת תפקידם החינוכי.

זה לא היה "שינוי קוסמטי", הסוציולוגים יאמרו "שינוי מדרגה שנייה", ואני אומרת, תוכנית להתערבות חינוכית הוליסטית שמטרתה להפוך דעות קדומות ומוסכמות ולהציג במקומם מערכת ערכים ונורמות חדשה.

"מחנך טוב יודע שכדאי להקדיש מחשבה גם לאפיזודה פעוטה, מפני שהיא נושאת בחובה בעיה – הוא אינו מזלזל. ידוע לו אילו מעשיו הם על – פי תביעת השלטון המנצח, כנסיה השלטת, המסורת שתוקפה איתה, המנהיג המושרש, תחת חוק-הברזל של התנאים. ידוע לו שהצו מטרתו טובת הילדים רק לפי שהוא מלמד אותם לכופף ראש, לוותר, לחשב, מכשיר אותם לפשרות בעתיד, כאשר יתבגרו" (קורצ'אק; "איך לאהוב ילד" , "פנימיה" עמ' 135 במהדורה העברית)

מכאן, שקורצ'אק הרגיש מאוים, ומתוך תחושה זו, הוא יועץ למורה המתחיל – בגוף שני ובדיבור ישיר – בספרו "הקייטנות":

"אם אינך רוצה לשחות עם הזרם, להיכנע לשלטון, להחניף לבעלי המאה, להישען על בעלי העורמה והתחבולה, לזלזל באנשים האפורים, לדכא סוררים ומורים;

"אם אתה רוצה להתבונן בכל, למלא אחר כל תביעה מוצדקת, להתנגד לניצול, להקשיב לתלונהבהכרח יהיו לך אויבים: כשר-ממשלה כן מחנך צנוע אם תתחיל במאבקך ביהירות... תיכווה פעם ופעמיים, ואולי גם יעבור לך החשק לניסויים נוספים... , הנקנים לפעמים במחיר הקיום והעתיד. ככל ששקלת יותר את הנסיקה, כך מאויימת הצניחה..." (קורצ'אק, 1918, " קייטנות" – עמ' 186 מהדורה עברית)

ובמלים שלי: להציע את "הזכות להישמע" כזכות ראשונה במעלה פירושו הכרזת מלחמת-תרבות (Cultural struggle) נגד מסורת תרבותית עתיקה. מסורת שהשתרשה והייתה ל"אמת מוחלטת" (שהיא מקורה של הדעה-הקדומה והסטריאוטיפ). מסורת זו - אף שהיא מיושנת, ועל אף התפתחותן של גישות הומניסטיות ודמוקרטיות גם לגבי ילדים מאז ראשית המאה ה – 20, המסורת עדיין רוחשת במעמקים ברבדים היותר עמוקים של התודעה, הפרטית והקולקטיבית. בוחן המציאות של קורצ'אק – שהתבסס על הקשר העמוק שהיה לו עם הורים וילדים ועל סמך הכרתו את רחשי-לבם – גרם להיסוס. ככל הנראה הניח שהמתינות, ומתן זמן נוסף להתקבלות הגישות החדשות, והזדמנות ללמידת ההשלכות של הגישה החדשה - יביאו לתוצאות טובות יותר מאשר הכרזות בוטות על זכויות הילד- שתמיד מתקבלות כמו נפנוף בד אדום לשור בזירה.

הידיעה שהזכותלהישמע חשובה ביותר, אך אינה קלה ליישום היא סיבה נוספת להיסוסו: זהו קושי בפני עצמו, אחת שהשתכנעת – מה עושים? הנה כמה מדבריו:

"הילד חושב ברגש ולא באינטלקט. לכן כל כך קשה להגיע להבנה איתם, לכן אין אמנות קשה מאמנות הדיבור אליהם. משך זמן רב היה נדמה לי שאל ילדים צריך לדבר באורח קל, מובן, ציורי, משכנע. – היום דעתי אחרת: עלינו לדבר אליהם בקיצור וברגש, לא לחפש את המלים וביטויים מתאימים – לדבר ביושר." (קורצ'אק, "איך לאהוב ילד" / בית יתומים 1918 – 1920, עמ' 222 מהדורה עברית)

מימושה של הזכות להישמע אינו מתמצה בחקיקה או בתקצוב. הפעלתה ומימושה דורשים: תהליך ממושך, עיבוד של המחסומים, נכונות להיפרד ממסורת של דורות,יכול להתמודד עם אתגרי ההורות – בדרכים הומניות, תוך כבוד לילד ולהוריו. יש להניח שקורצ'אק היה מדע לכך. לא במקרה כתב כבר ב - 1910 ספר בשם: "איך לאהוב ילדים" – הוא הכיר את מערכות היחסים בין הורים וילדים; ומורים וילדים; רשויות וילדים; וידע שהדרך עדיין ארוכה.

זה אינו שינוי חברתי אידאולוגי בלבד – דפוסי-היחס אל ילדים מוטבעים בנו מזה דורות, בין שאנחנו בעלי השקפת-עולם שמרנית מסורתית ובין שאנחנו בעלי השקפה מהפכנית רדיקלית. ליצירת שינוי בדפוסי- חשיבה והתנהגות דרוש "שינוי ממדרגה שנייה" – ואלה מאפייניו:

שינוי מדרגה ראשונהשינוי מדרגה שנייה

הרחבה של העבר שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימתמחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקדמתפרץ, מגיח

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-פתרוןאינו מכוון לבעיה או לפתרון

"שינוי שפורץ את הפרדיגמות הקיימות" זו הגדרה מדויקת שמאפיינת את דרכו של קורצ'אק ומסביר את הקושי הצפוי ואת וההיסוס.

מכאן שלהססנות לגבי אותה הערה יש כמה גורמים עמם צריך להתמודד:


    • 

    יש להביא לשינוי עמוק בהבנת החינוך וגידול הילדים.


    • 

    יש לשנות נהלים למצב שיאפשר "הקשבה לילדים" – מוכנות ונכונות, זמן ומקום.


    • 

    בני אדם צריכים להשתכנע ולהפנים את הרעיון שיש סיבה לדבר עם ילדים; שניתן להבין את מבוקשם על אף שפתם העילגת לעתים; שלילדים יש משהו לומר ושלנו המבוגרים חשוב להקשיב להם ולשמוע...; שילדים הם מקור מידע ראשוני ובלעדי אודות עצמם.

דרוש מהלך ותהליך – תובנות ומנגנון שיאפשרו "הקשבה לילדים" ברמה של קבלת החלטות הנוגעות לחייהם (שינוי ממדרגה שנייה, ראה נספח), דוגמת הדברים שילד יכול לבחור בבית ובבית הספר.

בבית - שינוי נהלים, למשל: – שיתוף הילדים בתכנון של אירועים משפחתיים, החל בחגיגות יום הולדת וכלה בהחלפת מקום המגורים או בנופש של המשפחה.

שמבררים – יחד עם הילדים נושאים כמו – סגנון הלבוש, תחומי העניין, בילוי שעות הפנאי, וחברה...

ובבית הספר - מה ואיך ילמדו?! האם יהיו שותפים בקביעת "כללי ההתנהגות"
תלבושת, ותכני הלימוד? האם תהיה להם הזדמנות ונגישות לשיחה עם מורה ומחנך?


כדי להבין ממה חשש קורצ'אק, אנחנו צריכים לדעת שהוא היטיב להכיר את ההיסטוריה של הילדות וגם את טבע האדם. הוא הבין שלא ניתן להתעלם מהשפעות התרבות של העבר. כדי להנהיג את "זכות הילד הישמע" יהיה צורך להתגבר על כך שבזמנו הרוב עדיין לא גילו את הדמוקרטיה המודרנית. ושנים קודם, זכות הדיבור נשמרה לדבר-האל, לנושאי דבריו עלי אדמות, ולאב המשפחה שצריך לשמור על מעמדו. מדובר בתקופת האבסולטיזם, ודוברה המלומד סר רוברט פילמר. (1588 – 1653)

רוברט  פילמר, אציל אנגלי הוגה דעות, אשר בספרו"פטריארכיה" הצדיק את המשטר האבסולוטי על סמך הענקת השלטון לאדם הראשון – כפי שהוא הבין את ספר בראשית. על פי פילמר, כל המלכים בעולם אינם אלא יורשי אדם הראשון, ומכיוון שאלוהים העניק לאדם הראשון שלטון מוחלט על צאצאיו, כך גם לכל מלך יש סמכות שלטונית אבסולוטית על נתיניו.

ובדומה למלך כך גם אב-המשפחה(הפטריארך):

"סמכותו של אב-המשפחה היא המקור הטבעי והבלעדי לכל שררה פוליטית. על בסיס זה פורס פילמר תורת מדינה שלפיה שלטונם המוחלט של מלכים הנו המשטר הפוליטי הלגיטימי היחיד, גישה שזכתה מאוחר יותר לכינוי אבסולוטיזם."

(אתר "ספרות זולה" על הספר פטריארכיה /רוברט פילמר)

הנחת היסוד שלו אותה הניח כבסיס למשטר שיש לכונן:

"בני האדם אינם חופשיים""לא תיתכן כל צורת שלטון מלבד מלוכה אבסולוטית; לא קיים משטר כמו דמוקרטיה".(פטריארכיה)

 

מדוע הבאתי אותו אלינו? כדי שנבין את רקע התקופה. (רק שלוש-מאות שנה לפני קורצ'אק). פילמר סיפק הצדקה למלכים ששמחו לתמיכתו של הוגה דעות – פילוסוף. חשוב שנדע, רעיונות אלה מהלכים בינינו ולעומתם - מציג קורצ'אק את הצורך בזכויות ילדים ובזכות הילד להישמע... כדי לסבר את האוזן: ספרו של פילמר, לא התקבל, ולכן "פטריאכה" יצא לאור רק אחר מותו בשנת 1631 . ואילו קורצ'אק כתב את "איך לאהוב ילד" בתחילת המאה ה- 20 (1910 – 1920) ובמשך השנים תורגמו ספריו ל - 20 שפות, והנם נקראים עד ימינו.

ב – 1789 התחוללה המהפכה הצרפתית שהשפעתה הייתה עצומה, אך, מסורת של אלפי שנים אינה משתנה במהירות. המלכים וההורים כאחד לא רצו לוותר על הסמכות (כוח ושליטה) שהייתה להם על ילדיהם.

גם המקור המקראי – המופיע בעשרת הדברות – "כבד את-אביך ואת-אמך" וגם מקורות אחרים, כולל הדתות הגדולות, מצדדים באותם עקרונות בתחום היחסים בין הורים לילדים.

קורצ'אק, בראייתו החדה את המציאות – כתב רבות על קיומם של "שני עולמות" אחד ברמת ההצהרה, הפסדה, כלפי חוץ... והשני ברמת המעשה, התוכן המהות האמתית. כדוגמה: ניירות העמדה של משרד החינוך בישראל מלווים בציטטות רבות של קורצ'אק – אך רעיונותיו אינם מיושמים בכיתות. וניסיונו הרב אינו נלמד בבתי ספר לחינוך ובסמינרים להכשרת מורים. לדעתו של קורצ'אק, אחד ההסברים לכך נובע מ"ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר..." – עמדה שנובעת מראיה הוליסטית שלו.

"ילד תוקפני בהתרגזותו – היכה; מבוגר בכעסו – רצח...

... ילד קל-דעת קנה סוכריות בעשרה הגרושים שנתנו לו למחברת, מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו.

אין ילדיםישנם אנשים ולהם קני-מידה ומושגים שונים, אוצר ניסיון שונה ותכונות והרגשות שונים – שאין אנו יודעים אותם". (מופיע בגרסה שונה בספרו: "כאשר אשוב ואהיה קטן" 1925)

"אנחנו (המבוגרים) מסתירים את מגרעותינו ואת מעשינו הראויים לעונש.
לילדים, אסור לבקר, אסור לגלות את ליקויינו, התמכרויותינו ותכונותינו המגוחכות. אנחנו מעידים פנים של שלימות... רק את הילד מותר להפשיט ללא-בושה ערום ועריה ולהעמידו אל עמוד הקלון" (קורצ'אק, זכות הילד לכבוד – אי רצון, עמ' 362 מהדורה עברית)

אמנם ברובד העליון, ברמה המוצהרת של התרבות התרחשו שינויים מרחיקי לכת – כדבריה של יו"ר יוניסף קרול בלמי:

"מאה שהתחילה בילדים חסרי כל זכות מסתיימת בילדים שעומד לזכותם מסמך בינלאומי בעל תוקף משפטי שלא רק מכיר, אלא גם מגונן על הזכויות ההומניות של הילדים." (קרול בלמי, מנהל הכללית של יוניסף – תרגום רינה יצחקי
ראו את המקור:

"A century that began with children having virtually no rights is ending with children having the most powerful legal instrument that not only recognizes but protects their human rights". Carol Bellamy (Executive director, Unicef)


נכון שברמת ההצהרה, ואין לזלזל בכך, דברים הולכים ומשתנים, מתקבלת חקיקה, נעשים מחקרים אפילו מדיניות וחקיקה משתנות מעט – אך זוהי מעין מציאות ווירטואלית – להיסטוריה של הילדות נוצרו משקעים עמוקים, שאנחנו, בני המאה ה- 21 מתקשים לעתים לראות את הקשר אליהם, אך הוא קיים ועובר מדור לדור. ההיסטוריה הלא כתובה מחלחלת ומשפיעה, הסיפורים קיימים, והם נקראים בהקשרים שונים, ונושאים משמעות מורכבת ורבת פנים. לעתים יש להם יותר מפרשנות אחת. למשל, לספור המקראי על "עקדת יצחק", יש לפחות שלוש משמעויות: (תיאולוגית; פסיכולוגית; מוסרית;)

א ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את-אברהם.... ב ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק ולך-לך אל-ארץ המריה והעלהו שם לעלה... וויקח אברהם את-עצי העלה וישם על-יצחק...י וישלח אברהם את-ידו ויקח את-המאכלת לשחט את-בנו. יא ויקרא אליו מלאך יהוה מן-השמים ויאמר אברהם .יב ויאמר אל-תשלח ידך אל-הנער ואל-תעש לו מאומה (בראשית כב' 8 – 10)



עקדת יצחק היא מיתוס מכונן במקרא. אלוהים מצווה את אברהם: "קח נא את בנך... אשר אהבת... והעלהו... לעולה... (בראשית כב, ב.( 

שתי אפשרויות גלומות בסיפור: האחת:קשה לדעת – האם זה סיפור על גורלו הקשה של הילד יצחק... או השנייה: סיפור על "אברהם המאמין הגדול"...התואר שנתן לו הפילוסוף הנודע, מייסד האקסיסטנציאליזם, הפילוסוף  הדני סרן קירקגור.

ואפשרות שלישית – יש חושבים – שהסיפור– בא למנוע הקרבת קרבנות-אדם שהייתה עדיין נהוגה באותם ימים, וזה מתבטא בהמשך הסיפור, כאשר האלוהים מונע זאת:" ויאמר, אל-תשלח ידך אל-הנער, ואל-תעש לו, מאומה"

כאם וכמחנכת - אני מבקשת להתבונן בילד ולבחון את נקודת המבט של הילד ואילו סרן קירקגור אבי האקזיסטנציאליזם – בחר להתבונן באברהם. וכך, בשבילי, אברהם אינו אב ראוי (כפי שאומרים גם המשוררים) ובשביל קירקגור – תוך התעלמות מהפן ההורי/אבהי - הוא "המאמין הגדול".

בקריאה ראשונה נדמה לקורא שלא ייתכן שאברהם – או כל הורה אחר - יישמע לציווי הבלתי מוסרי הזה. ברור שבחברה אנושית לא ניתן להסכים עם אב שמוכן לרצוח את בנו... אך ההיסטוריה משטה בנו, ואברהם נעשה אביר האמונה, ו"אברהם אבינו",  כאילו כולנו היינו יצחק. לעומת דעה זו, שהתקבלה על דעת רבים, הופיעה ומופיעה עד היום בקורת על כך.

המשורר יהודה עמיחי כתב:

"קח את בנך את יחידך אשר אהבת,

והעלהו לעולה,

כך אלהים לאברהם.

ואנחנו קוראים לו

אברהם אבינו. איזה אב

הוא לנו,

שהיה מוכן להקריב את

בנו על המזבח!" (עמיחי 2004, עמ' 177)

את אותו ציות שקירקגור העריך כעדות לאמונה מלאה באל – עמיחי אינו יכול לקבל, הוא אינו מוכן להשלים עם מי שמוכן להקריב את בנו ולקבלו כאב.

גם ס. יזהר מסתייג:

"אין עקיפין לעקידה. רק מדומה הוא - שיש בידיך לעזוב הכול ולברוח. אין... אני שונא את אברהם אבינו ההולך לעקוד את יצחק ... אני שונא את האלוהים ששלח אותו לעקוד וסגר עליו הכל ... אני שונא. להיות קוטל את הבנים לניסוי של אהבה!" ( ס. יזהר בתוך תניא ציון, סיפורי בראשית, תל-אביב 2002, עמ' 297 (.

ועדיין מטרידה אותי השאלה: - האם "המאמין הגדול" אינו חייב באחריות לחיי בנו?(מכאן כמובן השלכות לסוגיית האחריות והמסוגלות ההורית) אולי זה קשור למיקוד שליטה? והיכולת למיקוד שליטה פנימי, זה הלוקח אחריות למה שמתרחש לעומת זאת שנקראת מיקוד שליטה חיצוני – שמוצא תמיד גורם חיצוני שדרם למקרה.

מה שניתן ללמוד מדבריהם של עמיחי ויזהר - מגדולי היוצרים של התקופה, הוא – שהשאלה מהדהדת עד היום. להלן ציטוט שכתב מוטי לקסמן, עמית להדרכה פדגוגית ותלמיד שלי:

"סיפור העקידה בא לזעוק נגד קרבן אדם. אפילו אם אלוהים עצמו דורש ממך קרבן אדם זה לא יכול להתממש! אפילו אם אלוהי אידיאולוגיה זו או אחרת דורשים ממך קרבן אדם להגשמת רעיון, דחה על הסף דרישה כזו. מימוש דרישה כזו תוצאה אחת לה ניתוק בין האדם לאלוהים ניתוק בין האדם לאידיאולוגיה, וגם בין האדם לאדם".

(באתר מאמרים)

למיטב הבנתי, ללא הכרת ההיסטוריה של הילדות, לא ניתן להבין ולהפנים את אותו שינוי שקורצ'אק מבקש להוליך בתפיסת-הילד, שדרוש כדי להטמיע את הזכות להישמע. אף על פי שהיסטוריה הלא כתובה של הילדות קיימת, ומוטבעת בכל אחד מאתנו – שכן, אנחנו תוצריו של חינוך שהיה מקובל –

השאלה היא: האם אנחנו ממשיכים או משנים כיוון?!!

 

היחס הפוגע בילדים (שקבל לאחרונה את המושג (Childism אינו עניין חדש, הוא גם אינו ייחודי לאומה או לתרבות מסוימת, מסתבר שילדים היו מאז ומעולם מוזנחים ומנוצלים, - לכן,כדי להבין את היסוסו של קורצ'אק – מתבקשת הצצה קטנה אל ההיסטוריה. באיזו היסטוריה מדובר? כפי שאומר זאת בתחילת מחקריו הפסיכו-היסטוריון לויד דה-מוס נראה, שההיסטוריה מאשרת את דבריו. עובדות על הריגת ילדים - infanticide) על משקל ג'נוסייד), פעילות שגרתית של הריגת ילדים מגמתית ומכוונת - תוך התעלמות ואדישות מצד ההורים והחברה, הייתה נהוגה כמעט לכל אורך ההיסטוריה העתיקה. בחומות יריחו נמצאו שרידי גופות של תינוקות מן האלף השביעי לפני הספירה, ויש אומרים, בחומה הסינית הגדולה.

לפנינו סיכום מחקר של הפסיכו הסטוריון לויד דה-מוס שמציג את דפוסי היחס לילדים לאורך אלפיים שנה בקרוב: ברור שזו הכללה אך היא מכנסת התבוננות במצבם של הילדים בתקופה של 2000 שנים. (מוצג בדיאגרמה – להלן לינק:

דה-מאוס מדבר על שישה דפוסי התנהגות שאפיינו ועדיין מאפיינים את גידול הילדים לאורך כ – 2000 שנה מהיום אל העת העתיקה. על אף ההכללה, מחקריו העלו שבעת העתיקה, הייתה הריגה של ילדים יחס מקובל – שלא נענשו עליו. לדוגמא: עקידת יצחק, "כל בן הילוד היאורה תשליכהו" – כולנו יודעים שהייתה הקרבת קורבנות אדם ובעיקר הוקרבו ילדים למולך. דפוס זה נמשך עד ימינו בצורה פחות בוטה אך ילדים ממשיכים לשלם בחייהם על לא עוול בכפם. מ - 500 לספירה – והלאה, ניתן לראות דפוס נוסף: נטישה(abandoning) – על פי הדוגמא הקלאסית של מכירת יוסף לישמעאלים, שילוח הגר וישמעאל למדבר.

יחס דו-משמעי ( ambivalent) מהמאה ה – 14 עד ה – 17, מדוע דו-משמעי? מצד אחד מתפתח יחס אל הילד, הורים מבינים את תפקידם בהדרכת ילדיהם אך – הילדים הם רכוש הוריהם שרואים אותם "כחומר ביד היוצר" כלומר מבקשים לעצב את דמותם כאילו אין להם אישיות משלהם. על פי אותה טבלה שלא ניתן להציגה כאן (מגבלה טכנית) מראה כי רק במאה ה – 18 מתחיל להתפתח דפוס שמבוסס על חיברות (Socializing) – שעקרו, בשינוי התפיסה של תפקיד ההורים: משליטה בילד לתהליך חינוכי לקראת היותו אדם ראוי:

"Raising of a child became less a process of conquering its"… will than training it, guiding it into proper paths, teaching it to conform, socializing it
חיברות במובן של אימון, הדרכה, קונפורמיזם – באחת: סוציאליזציה.

ואחריו במאה ה -20 עולה השלב הששי, שדה-מוס קורא לו סיוע (Helping).

(Ch. 1, The Evolution of Childrearing, opening paragraph)

 

הפסיכו-סוציולוג דה-מוס סבור שכל האלימות החברתית, כולל המלחמות, היא תוצאה מובהקת של ההתעללות בילדים והטאבו של גילוי עריות שהיו אוניברסליים לדעתו, במערב שכיח עדיין דפוס ההתעללות בילדים, והוא היה רווח גם בעבר, ולא רק במערב. ולכן "דרושה מהפכה בהורות כדי להפסיק את הרס המשאבים שלנו – החומריים והאנושיים" (De Mause 1982).

כמה שנים קודם, ב-1974, הצביע דה-מוס על חומרתם של דפוסי ההתנהגות כלפי ילדים:

"The history of childhood is a nightmare from which we have only recently begun to awaken. The farther back in history one goes, the lower the level of child care, and more likely children are to be killed, abandoned, beaten, terrorized, and sexually abused. It is our task here to see how much of this childhood history can be recaptured from the evidence that remains to us." (De Mause 1982, Chapter 1, p. 1)

תרגום: לתפיסתו,

"ההיסטוריה של הילדות היא סיוט שרק לאחרונה מתחילים להתעורר ממנו".
ככל שמרחיקים אל העבר, משתקפת ירידה בדאגה ובאחריות לילד וגדלה הסבירות שילדים נהרגו, ננטשו, הוכו והופחדו – והיו אובייקט להתעללות וניצול. מתפקידנו לבחון מה אנחנו יכולים ללמוד מן העובדות האלה". (לויד דה-מוס) תרגום: (ר.יצחקי)

מצאתי לנכון להרחיב מעט בשלב הרחוק ביותר בזמן,
מדוע התקיימה הריגת ילדים?

קשה לשבור דעות קדומות ומנהגים תרבותיים, ובמבט לאחור בהיסטוריה קל לראות מדוע הריגת ילדים נחשבה לעניין נורמלי. בדרך כלל זה נבע מבעיות כלכליות. בתקופות של רעב, משפחות הורגות ילדים.

בימינו, קשה להאמין שתופעה כזאת - הריגה מכוונת של ילדים - אכן התקיימה. אבל, אם נתבונן בנתונים, התופעה לא רק התקיימה, היא עדיין מתקיימת עד היום.

הערכות מצביעות על כך ש-40 אחוז מלוחמי דאע"ש הם ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18, ואלה הופכים בתהליך אכזרי לרוצחים מסוכנים.

בעיתונות המודפסת והמשודרת ניתן לראות ילדים בבית יתומים עיראקי, חלקם מתחת לגיל שש, נראים כשהם משחקים וצוחקים יחדיו, בדיוק כפי שעושים בני גילם בכל העולם. הם משחקים בבובות ומחפשים את תשומת לבו של המורה, אולם – במעבר חד – אותם ילדים חמודים ומתוקים, רצים לארוניות מתכת ושולפים מדים מנומרים, מחליפים בובה וכדור-רגל ברובה. הם רצים או עושים שכיבות שמיכה ממש כמו חיילים בשדה הקרב ובקיצור - הכי רחוק מהעולם של בני גילם.

על פי הערכות, 40% מכלל הלוחמים בדאע"ש הם ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. נזכיר, שאמנת האו"ם לזכויות הילד אוסרת על שיתוף ילדים בפעילות צבאית:


    • 

    המדינות החברות מקבלות על עצמן לכבד ולהבטיח כי יכובדו כללים של חוק הומניטרי בינלאומי החלים עליהן במצבים של מאבק מזוין, והנוגעים לילד.


    • 

    המדינות החברות ינקטו בכל צעד אפשרי כדי להבטיח כי אנשים שטרם מלאו להם חמש עשרה שנים לא ייטלו חלק ישיר במעשה איבה.


    • 

    מדינות חברות ימנעו מלגייס אדם שטרם מלאו לו חמש עשרה שנים לכוחותיהן המזוינים.בבואן לגייס אנשים שמלאו להם חמש עשרה שנים אך טרם מלאו להם שמונה עשרה שנים, ישתדלו המדינות החברות לתת קדימות למבוגרים יותר.


    • 

    בהתאם למחויבותן על פי החוק ההומניטרי הבינלאומי להגן על אוכלוסייה אזרחית במהלך מאבקים מזוינים, ינקטו המדינות החברות כל צעד אפשרי כדי להבטיח הגנה וטיפול לילדים הנפגעים על ידי מאבק מזוין. (אמנת האו"ם לזכויות הילד, סעיף 38)

"ההשלכות ארוכות הטווח של השימוש בילדים-לוחמים על ידי כל קבוצות המורדים בסוריה הן הרות גורל. מעבר לכך שהם אינם זוכים להשכלה, האלימות המחרידה שהם נחשפים לה ונוטלים בה חלק תותיר בהם חותם שגם סופה של מלחמת האזרחים לא ימחה"

"ילדים ונערים נלחמים בכל צדדיה של מלחמת האזרחים המדממת בסוריה. גיוסם של ילדים על-ידי דאע"ש זכה לתשומת לב רבה, אך גם המיליציות הלוחמות למען המשטר הסורי, המורדים הערבים והמיליציה הכורדית נשענים על קטינים-לוחמים.

דאע"ש לא המציאו את הגלגל. כמעט משחר ההיסטוריה המלחמתית, נעשה שימוש בילדים כלוחמים בשדה הקרב.ההיסטוריה מלאה בדוגמאות קשות, וככל שחלפו השנים התופעה לא רק שלא נעלמה, היא אף התגברה, בעיקר במדינות עולם שלישי ובקרב ארגוני טרור.

"ניתן למצוא אלמנטים דומים לאלו של גרמניה הנאצית בחינוך הילדים בבתי הספר ובמחנות האימונים של המדינה האיסלאמית", ציינו בדו"ח. הם הוסיפו כי הילדים עוברים "שטיפת מוח", ולמערכת החינוך של המדינה האיסלאמית יש חלק חשוב במהלך. ה"מחנכים" מונעים מהילדים לצייר וללמוד, ומתמקדים רק בלימוד ושינון של הקוראן לצד הנחיות מפורשות לג'יהאד. הם נחשפים לאלימות אכזרית באופן קבוע, עד שהם הופכים ל"חסרי רגישות ואטומים".

נציין כי החלטת מועצת הביטחון 1261 של האומות המאוחדות, "מגנה בתקיפות גיוס וניצול של ילדים בעימותים מזוינים המהווים הפרה של החוק הבינלאומי" (סעיפים 3, 8, 13; 1999), אבל לאותם ילדים, זה בכלל לא משנה. זה אמנם קורה בסוריה ובעיראק, אבל המומחים מזהירים שכולנו נשלם על זה ביוקר, בעיקר כשהמלחמה שם תסתיים, ואלה יתפזרו בכל העולם.

וזאת רק תזכורת:הדברים המתוארים לעיל - מתרחשים בימינו, מתחת לאפינו, משודרים באמצעי התקשורת, וידועים לכל אחד מאתנו.

נחזור לסיכום דבריו של לויד דה-מוס:

"The history of childhood is a nightmare from which we have only recently begun to awaken. The further back in history one goes, the lower the level of child care, and the more likely children are to be killed, abandoned, beaten, terrorized, and sexually abused."

תרגום:

"ההיסטוריה של הילדות היא סיוט שרק לאחרונה התחלנו להתעורר ממנו. ככל שנרחיק אל העבר, יורדת רמת הטיפול בילדים. יותר ויותר ילדים נהרגים, נעזבים, מוזנחים, מוכים, מאויימים וסובלים מהתעללות מינית".

קורצ'אק, מכיר במגבלה שלנו לשנות, אלא אם נוכל אנחנו המבוגרים להשתחרר ממסורת ודעות קדומות. על פי קורצ'אק לפנינו אתגר כפול. הוא כותב:

"הילד חש את השעבוד, סובל בגלל הכבלים, מתגעגע לחירות, אבל לא . איננו יכולים לשנות את חיינו, חיי המבוגרים. כי חונכנו בשיעבוד, אין בידינו לתת לילד את החירות, כל עוד אנחנו עצמנו נתונים באזיקים." (קורצ'אק, "איך לאהוב ילד"/ "ילד במשפחה", עמ' 92 מהדורה עברית)

נזכיר לעצמנו כמה אירועים שהשפיעו; במבט לאחור, אלפי שנה אחורנית, בעזרת פסוקים מן המקרא - שמעידים על רצח המוני של ילדים:"  כל-הבן הילוד, היארה תשליכהו" (שמות א' כב'), והציווי האלוהי עלמכת הבכורות שאיימה להכחיד ילדים רבים. ולא מדובר בהתפרצות מקרית של אב מיוסר – אלא רצח שמנוהל על ידי המדינה, מנהיגיה, ו"בחסד האל". ציירים וסופרים דוגמת הצייר הנפלא ג'יוטו (המאה ה – 14) והסופר הפורטוגזי ז'וזה סאראמאגו  1922 (המאה ה -20, 1922 ) היטיבו לתאר אירועים אלה, ואירוע היסטורי מאוחר יותר (טבח החפים מפשע, מתי, פרק ב, פס' א-ט"ז), ואנחנו יכולים להמשיך – ולהגיע לזמננו: העולם המערבי המודרני וה"דמוקרטי" - בשואה שהתרחשה באירופה בשנים 1939 – 1945, בכל המלחמות ילדים הם הקורבנות האולטימטיביים. שלא לדבר על פגיעות אחרות שעדיין נהוגות בימינו: סחר בילדים; גיוס ילדים לפעילות צבאית... העסקת ילדים בעבודה פוגענית וכו'

ההיסטוריה של הילדות היא גורם מכריע בהבנת הסתייגותו של קורצ'אק. אף על פי שהיסטוריה של הילדות ככל הנראה אינה כתובה, היא קיימת ומוטבעת בכל אחד מאתנו, שכן, אנחנו תוצריו של חינוך שהיה מקובל...

מאז ומעולם, וללא אפשרות לשנות - ילדים באים לעולם והם בתלות מוחלטת בהוריהם.

הורים מצד אחד מצפים ומסייעים להתפתחות הילד וגדילתו ומצד שני, מקבעים את התלות של ילדיהם, מצב שמעניק למבוגרים כוח ושליטה.

תינוקות וילדים אינם יכולים לקום וללכת, ואין סיכוי שיוכלו לנקוט יוזמה כלשהי להיטיב את מצבם. לדברי הפסיכולוגית אליס מילר, לא ניתן להתגבר על המצב הזה, שבזמן אמת הוא קשה ביותר אך לילד אין כל יכולת להתמודד או לשנות. על כן הוא "מוחק" או מדחיק את האירועים האלה כדי שיוכל להמשיך ולחיות עם הוריו.

זה הבסיס לתופעה רחבה יותר – מעבר להכרחי (מסיבות של התפתחות הילד), תופעה שלאחרונה קבלה את השם צ'ילדיזם (Childism), אך הייתה קיימת גם לפני שנעשתה מושא למחקר סוציולוגי ולפני שניתן לה שם.

כאשר כתבתי את ספרי "הזכות ה – 12, זכות הילד להישמע ולהשתתף" (2015) כתבתי בין היתר גם על יצירת דימוי שלילי לילדים וגם על השתקה. בפרק ז' (עמ' 303 - 377) תחת הכותרת: השתקה?! הבניה חברתית ותרבותית של שתיקה.

"כיצד נראית השתקה?"

כמו דמויותיהם של שלושת הקופים, הפכו זה כבר לסמל (אייקון). הטקסט, והפתגם היפני המתלווה לדמויות אלה הוא: "See no evil, hear no evil, and speak no evil"
תרגום: "לא לראות את הרוע, לא לשמוע את הרוע, ולא לדבר סרה".

התעלמות ושתיקה

האם נהיה כשלושת הקופים? ממה פוחדים בעלי הסמכות?! האומנם נעבור את החיים בעיניים עצומות באוזן אטומה ובחוסר מעש? האם נתעלם מן הקורה סביבנו ולא נדבר אודותיו? קבלת רעיון זה פירושו היתממות מכוונת אם לא צדקנות, חוסר אחריות מוסרית,שיעבוד מוחלט לרוע ושיתוף פעולה עמו. מי יכול להיות מעוניין במצב כזה? מי אחראי להבניית השתיקה? מדוע היא מתקבלת?

חופש הביטוי הוא אחד רעיונות המופיעים ב"זכויות האדם" ומוצא ביטוי גם באמנת זכויות הילד: "...המדינות החברות יבטיחו לילד את הזכות להבעת דעה בחופשיות" (אמנה, ס. 12), אך טבעי הוא שבמצבים רבים ילדים אינם מרגישים בטוחים להביע את דעותיהם, בעיקר אם אלה אינן תואמות את דעת המבוגרים. הייתכן שאנחנו המורים וההורים גורמים לכך? יש לכך גם ביטוי חינוכי, ערכי ופוליטי: מורים מתעלמים מדברי התלמידים או לחילופין "מצנזרים" אותם בדרכים שונות. גם כאשר לתלמיד יש אינטרפרטציה שונה משלנו, דעות משלו על ענייני דיומא, וגם כאשר המורה רואה את עצמו אחראי ליצירת האתוס הלאומי, כנציג המדינה או קהילה מסוימת, מול הילדים, וגם כאשר הוא מעדיף שדעות מסוימות לא תושמענה בכיתה, אין הוא רשאי לשלול את אמירתן.

להשתקה יש כלים משלה: דוגמת שליטה בסדר היום, הצנזורה; לפניכם קטע מיומן אישי –



תגובות מההתנסות בהכשרת מורים, ארגנטינה 1981.

את הסיפור הזה שמעתי מסטודנטים שלי, בימי שלטונה של הכת הצבאית. בהיותי בארגנטינה לפני שנים. (1982-1981), הסיפור שהוצג לעיל קיצוני למדי, וארגנטינה אכן הייתה אז מדינה טוטליטרית. אך כסיטואציה חינוכית, בית ספרית, סיפור כזה אפשרי במקומות רבים

קורצ'אק לא ידע את המושגים הסוציולוגיים החדשים אך הכיר היטב את התופעה, היטיב לתארה, ונתן לה ביטוי עוקצני וכואב, בדברו על מצב הילדים, בין אם בקולו של הילד ובין אם בקולו של המבוגר האחראי המביא את קולו של הילד. - דוגמה אחת מרבות:

"המבוגרים אינם חכמים. אינם יודעים לנצל את החופש שיש להם...
הכל מותר להם, ותמיד כועסים על משהו, צועקים בגלל כל דבר קטן.

המבוגרים לא יודעים את הכל: תכופות עונים כדי להיפטר, או בהלצה, או כך שאי אפשר להבין: אחד אומר כך, השני אחרת, ואין לדעת מי אומר את האמת...
הם לא טובים. הורים נותנם לילדים לאכול, אבל הם מוכרחים לתת, כי אחרת היינו מתים. הם לא מרשים לילדים כלום, צוחקים לכל דבר שנגיד... כשהם במצב רוח טוב הכל מותר וכשמרוגזים, הכל מפריע להם". ..

המבוגרים משקרים... מבטיחים ואחר כך שוכחים.

- אבא כותב: הילד בא בריצה עם חדשות ומושך בשרוולו. כלל לא מנחש שנהיה כתם-דיו על מסמך חשוב. הוא מביט במבט נדהם: מה קרה פתאום?" (קורצ'אק; 1914 – 1918, איך לאהוב ילד; "ילד במשפחה" עמ' 76

קורצ'אק הבין שהשתקת הילדים פירושה דיכוי, ושאנשים אינם בשלים, ואינם מוכנים וחסרי רצון ויכולת לשנות זאת על פי ציווי מגבוה.

להערה של קורצ'אק יש להתייחס מתוך הבנת הזמן בו פעל, מתוך הערכה לאדם שמקדיש את חייו לתיקון מצב הילדים, שבשבילו הוא מתמצה "בזכות הילד לכבוד!", הערתו ראויה לתשומת לב, להבנת חשיבותה ולהתייחסות ביקורתית: ייתכן שאם מדובר במדרג – הזכויות הקיומיות, הזכות לחיים, הזכות לטיפול רפואי, והזכות לחיות עם ההורים – הן דווקא אלה שצריכות להיות בראש הרשימה!

וברגע זה עולה בדעתי, כי למרות החששות והספקות, וללא שהחליט באופן פורמלי ומודע – הוא עשה מעשה. השינוי שקורצאק הוליך הוא ללא תקדים. בשנת 1910 – הוא כותב באותיות גדולות: "אני קורא למען "מגנא כרטא ליברטאטיס" למען זכויות הילד" (איך לאהוב ילד? עמ' 36) כדוגמת כתב הזכויות שנתן המלך לאזרחיו (מגנא כרטא ,1215 , היא כתב הזכויות שהעניק בעל כורחו ג'ון מלך אנגליה, לברוניו ב - 1215)

קורצ'אק מבקש להעניק "כתב זכויות לילדים" שאת עקרונותיו הוא מסביר בספר "זכות הילד לכבוד", שאחת הזכויות בו היא זכות הילד להישמע.

את הרעיון הזה הוא מעביר ל"חבר הלאומים" (הארגון שקדם לאו"ם ) ופעל לאחר מלחמה"ע הראשונה. הוא מציע שינוי גלובלי: כדבריה של המזכירה הכללית של יוניסף: קרול בלמי:

"מאה שהתחילה בילדים חסרי כל זכות מסתיימת בילדים שעומד לזכותם מסמך בינלאומי בעל תוקף משפטי שלא רק מכיר, אלא גם מגונן על הזכויות ההומניות של הילדים." (קרול בלמי, מנהל הכללית של יוניסף – תרגום רינה יצחקי)

מיותר להסביר כי תביעתו "הצנועה" של קורצ'אק – פתחה עידן חדש לילדים!



 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב