כתה א' מפחידה אותי! 

אז, כן, שנה חדשה, תלמידים חדשים, זעירים וקטנים, מתוקים ותמימים עומדים להכנס בשערי בית הספר ישר לחדר עם לוח, בואך כתה א'.
אני לא זוכרת כלל את שנתי הראשונה בבית הספר, זוכרת שלא ממש אהבתי, אבל, זה מן הסתם כי הציקו לי על משקלי, אולי זכרונות כואבים כאלו פשוט נסגרו בחדרי חושך במעמקי מוחי, אי שם, ורק  מהפנט יצליח לעורר אותם שוב, אבל, מי רוצה בכלל לזכור מה עבר עליי בכתה א' כאשר יש המון זכרונות כואבים לא פחות משנים שיבואו אחר כך.

בין הקטנים שעולים לכתה א' נמצאת גם, אחייניתי הצעירה במשפחה ואהובת לבי מיום לידתה. הקטנה שלי נפרדת מהתום שכל כך אפיין את גן הילדים וצועדת בהתרגשות לעבר תחילת החיים האמיתיים, לחשוב רק מה שעוד מצפה לה מעמיד את שערות ידיי.

אתם בטח חושבים שנטרפה עלי דעתי, אני רק הדודה, מה אני בלחץ, שההורים שלה יהיו, מה את עושה לעצמך? - אולי אתם צודקים, אבל, הקשר שלי עם הקטנה מאד קרוב, ואני אוהבת אותה אהבה עזה ורוצה רק טוב בשבילה וכמה פחות צלקות שתצטרך לשאת בהמשך חייה יהיה טוב עבורה.

כאחת שסבלה ממשקל יתר רוב חייה, אני יכולה להודות בפה מלא, שצלקות יש לי עד היום, ואני כבר לא ילדה, מתקרבת ל- 53 ולא שוכחת איך נתנו לי להרגיש, רק משום שהייתי יותר עבה משאר חבריי, למזלי לא חוויתי חרם ולו פעם אחת, ולמרות זאת, אין יום שלא עבר מבלי שיטרחו להזכיר לי שאני שמנה, ילעגו ויבוזו לי, ברחוב, בבית ספר, בשכונה, דברים כאלו לא נעלמים, אפילו לא אחרי 50 שנה.

לצערי, הילדים האילו לא נעלמו, הם כאן רק במהדורה משוכללת יותר, יש להם כוח להרוס, לפגוע, למוטט כל נפש רק אם ירצו בזאת, יש להם ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם, סנפצ'ט ועוד כל מיני שמי בכלל שמע עליהם, עדיין. הם שם הורסים, ומשחיתים את כל מי שלא ממש בא להם בטוב בעין, כמו שאומרים, וכן, זה מתחיל כבר בגיל 6, כשהמכשיר הזה, הטלפון החכם, נמצא בכף ידם והאצבע לא מפסיקה להחליק לה.

לבוז וללעוג לאחר, השונה, מתחיל כבר מהגיל הזה, הרוע לא משתנה הוא רק מתעצם, הקנאה כאן להשאר ולהרוס כל חלקה טובה אשר מאיימת על הרגישים והשונים.

איך מלמדים את הילדים הקטנים האלה להתעלם מהרוע? לא לקחת ללב את מה שאמרו עליך בכתה? לא להתרגש כי צחקו עליך רק משום שאת שמנה, גבוהה, נמוכה, יפה, מוכשרת, ביישנית, מופנמת, שחורה, לבנה, טובה ורגישה? והיא כל מה שהיא רוצה, זה שיאהבו ויקבלו אותה, יחבקו אותה והיא תהיה אחת מהחבר'ה, כמה וויתורים היא תצטרך לעשות רק כדי לרצות את הסביבה שלה? כמה כאב היא תוכל להכיל?

נכון ,לא כולם רעים, לא כולם פוגעים, יש המון ילדים טובים שיודעים שהאחר הוא עדיין בן אדם, אבל, לצערי, עליהם שומעים פחות, שומעים על חרמות וכאב של ילדים שחווים חוסר קבלה בכל יום, ילדים שניסו להתאבד כי החרימו אותם בווטסאפ או ריכלו עליהם בפייסבוק והסיפורים לא נגמרים הם רק הולכים ומתרבים. 

אבל, תבינו, אין לי טענות לקטנים האלו, הם לא אשמים, הרי זה מה שהם רואים בבית ומבינים לבד, שאם המודל לחיקוי שלהם, ההורים, אומרים את שהם אומרים, מתנהגים כמו שהם מתנהגים, סביר להניח שכך הדברים צריכים להיות.

אם אבא אומר שתימני הוא קמצן, כנראה שזה נכון, אם הוא גם אומר שערבי טוב זה ערבי מת, אז הוא בטח יודע על מה הוא מדבר, אם הוא מסביר שהאשכנזים דפקו את עדות המזרח, אז וודאי שהוא צודק, ואם אמא מלגלגת על השכנה הפולנייה, כנראה שהגיע לה, או אם אמא בזה למוכר השמן בסופר, כנראה שהוא אשם, וכך, קם דור חדש, ישר מהניילונים, גזען, מתנשא ובשום אופן, לא יודע לקבל את האחר, השונה וה"מוזר".

משם הכל מתחיל ושם זה לעולם לא יגמר, ההורים אשמים, תגידו מה שתרצו, הכל מתחיל מהבית, זה משפט חזק ונכון, שככל שהתבגרתי וחוויתי את כניסתם של האחיינים שלי למשפחתי, הבנתי שאין יותר נכון מזה. אפשר להאשים גם את מערכת החינוך, שלא עושה די, אם בכלל, למען הוצאת הגזענות והאלימות ממערכתה, אך, בראש ובראשונה אשמים ההורים. נקודה!

מתי יגיע היום, שכולם יקבלו את כולם כמו שהם? בני אדם כולנו, לא? לא כולנו נולדנו שווים, מה לעשות, אז להוקיעו מהחברה, רק משום היותם שמנים, נכים, חולים, הומואים, דתיים, חילונים, שמאלנים, ימנים, ערבים, יהודים... אולי די כבר עם זה? לא נמאס לכם להוציא ולבזבז כל כך הרבה אנרגיה על שנאת האחר? ומה אם הילד שלכם היה שונה בעצמו, מה הייתם אומרים עכשיו?

אילו רק הייתי זבוב על הקיר, כדי שאוכל לעזור לאהובה שלי במידה והיא נדחקת לפינה, חלילה, שאוכל לגונן עליה בשעת משבר, אבל, אילו הייתי זבוב, אין קיר שהיה מצליח להחזיק אותי עכשיו בגילי, אז כל שנותר לי הוא לקוות שהיא תחווה כמה שפחות פגיעות, כי יש לה עוד הרבה שנים לפניה בשביל לפתח עור של פיל.

וכך, אני גם מאחלת לכל ילדי ישראל אשר עולים לכתה א'.  ב ה צ ל ח ה !