לשחרר את העברית מסד הברזל
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

לשחרר את העברית מסד הברזל 

מאת    [ 29/08/2017 ]
מילים במאמר: 8159   [ נצפה 950 פעמים ]

 
 
לשחרר את העברית מסד הברזל
(מאמר זה הוא תרגום וסיכום של ספר שכתבתי בשם זהה )
הקדמה
עברית היא אחת השפות העתיקות בעולם. לרוע המזל, המלומדים הראשונים שהתחילו לנתח את השפה הזאת לא היו לטובת העם היהודי. הם אולי רואים אותם על פי גישה דתית כלשהי הרואה ביהודים "רוצח של ישו" - או אולי הם פשוט שונאים יהודים (ראה למשל : Johann Andreas Eisenmenger (1654-1704) was German Christian orientalist, that critic the Jewish and is considered a precursor of the anti-Semitism in the modern era. Or Paul Anton de Lagarde (1827-1891) anti-semitic etc..)
הבלשנים הראשונים היו בלשנים גרמניים , שאכן נתנו קרדיט לעברית אך הפכו את העברית לשפה משנית שהתפתחה משפות של אשור ובבל. הם אפילו הציגו את העברית כמשנית לערבית שהיא בעצמה שפת תערובת בין ארמית ואכדית כאשר למעשה כל השפות הללו מונעות בעצמם מעברית, שהוצגה על ידם כשפתם של היהודים.
לדברי חוקרים אלה, השפה העברית מוצאה משפות אחרות, כגון ארמית או אוגריתית, אך איש מן המלומדים הללו לא הכיר את הממצאים החדשים הקובעים את העברית כשפה עצמאית, ללא קשר כלשהו עם אחרים שפות, ומכאן שהשפות האחרות יכלו להיות מושפעות מעברית ולא להפך.
למעשה, בגלל הדמיון הרב בין השפות, עם תיקון כלשהו כל אחד שמדבר עברית יכול להבין ערבית או ארמית - הוא או היא יכולים למצוא דמיון במלים מהשפה האכדית, השפה הבבלית, השפה השומרית ואפילו השפה האשורית, שאינם נחשבים "חדשים" או בשפות שונות אלא דיאלקטים של שפה אחת.
לכאורה, אפשר לשאול מהי ההתגלות הגדולה בהצהרה זו - ההתגלות תהיה בעובדה שאם נשייך את השפה העברית לפרק הזמן הנכון - יכול להיות שהעברית תהפוך לשפה הראשונית ממנה נובעות השפות האחרות. המיקום הנוכחי של השפה העברית, כמו אלה מלומדים המוקדמים הללו, הציעו מציגה את העברית בעמדה נמוכה, דבר שבהכרח יכול להוביל לטעויות בתרגום של כתבי הקודש.
יש לשער כי טעות נובעת כתוצאה מעבודתם של חוקרי הדקדוק המוקדמים. הם כידוע, פעלו במדינה האיסלאמית של ספרד - כמו שאר חלקי העולם שנכבשו, נתפסו כתוצאה של "התהילה" של האיסלאם, הרואה עצמה כ"זכות "והתרבות" האמתית "בניגוד לתרבויות אחרות שנכבשו ונהרסו על-ידי הלוחמים האיסלאמיים. לכן, יתכן שחוקרי הדקדוק העבריים ביקשו בשם "הפוליטיקה" לקרב את העברית לשפה הערבית.
מסיבה זו, הם ניסו להציע שורשים בעברית הנושאים שלושה אותיות כשורש המערכת כפי שקיים בערבית. זה הוביל את כל החוקרים לראות את מערכת שלוש האותיות, כשורש מקובל של השפה, דבר שהורחב לשאר השפות האחיות לעברית - ארמית, אוגריתית, חבשית, ועוד.
למעשה, כ -60% מהערבית הן מילים שניתן למצוא בתנ"ך או הברית הישנה - בפעם הראשונה שנמצא מסמך שכתוב בערבית הוא מתוארך לתחילת המאה ה -9 לספירה - בעוד שהמסמכים בעברית תנכית נמצאו מתקופת המאה השנייה לפנה"ס שהם 1,000 שנה לפני הערבית. כל אחד יכול להבין זאת, אם ישנם שני מסמכים החולקים דברים הדדיים אחד מהם הוא 1000 שנים מוקדם מן השני, זה יהיה מאוד היגיוני להניח שהמסמך החדש, נובע מהמסמך הישן יותר - אבל עבור חוקרי הדקדוק הראשונים, שאולי ניסו שלא לפגוע בשליטים - הניחו את השפה הערבית החדשה ראשונה ואת השפה עברית כשפה שנובעת ממנה.
מסיבה זו שפה המשתמשת במערכת של שורש כבסיס של הפעלים שלה - צריך לבדוק היכן ישנם יותר שורשיים בני שני אותיות שורש, לעומת שלוש אותיות או יותר - כך שפה עם שתי אותיות שורש, תהיה תמיד מוקדמת לשפה בת שלוש אותיות שורש שתהיה מוקדת יותר משפה בעלת ארבע אותיות שורש 'וכו' - אם הגישה המקובלת במחקר מדברת על התפתחות מהפשוט למפותח, הרי שפה, בעלת הרבה פעלים בעלי שתי אותיות, יותר ותיקה משפה שאין בה אף פועל פחות משלוש אותיות וכי מילים זהות יהיו מקורם בשפה העתיקה יותר. ובכן מה תגידו אם אומר לכם כי בעברית ישנן 2240 אפשרויות של שורש בעל שתי אותיות (צבי הר זהב (דקדוק הלשון העברית, בהוצאת מחברות לספרות, תשט"ז)?.
מסיבה זו, עלינו לנטוש את הדרכים הישנות הרואות את הנחיתות של העברית כשפה בהשוואה לשפות "גבוהות" אחרות. את זה אנחנו יכולים לעשות על ידי ראיית העברית כאחת השפות הראשונות שהאנושות דיברה. על ידי כך נוכל להבין את המהות של כתבי הקודש וממנו, אנו לפצח את קוד הנבואה של התנ"ך.
השפה התופעה חברתית
אנו יודעים על סמך ההנחות המדעיות הראשונות של מדעי המחקר, השפה היא תכונה ייחודית של החברה האנושית, כמו גם השפה, היא אחת הסיבות העיקריות להצלחת האדם כמין. וכן, המין האנושי הוא היחיד בעל שיטת התקשורת וביטוי מילולית.
יתרה מזאת, כל השפות האנושיות יכולות להיות מתורגמות באופן הדדי, באופן שוויוני או מתוקן. קלות התרגום תלויה במידה מסוימת על פי האריס, בתרבות והסביבה הטבעית של שתי קהילות בהן הדיבור זהה (Harris M. 1980 People, Culture Nature Harper international edition N.Y pp. 133).
התנאי השני על פי האריס הוא אוצר המילים של שתי השפות מכיל את אותן תכונות כמו שהאריס מנסח זאת "... מכילים צורנים - מורפמות, בעלות משמעות כללית ספציפית חופפות" , ואת המונח האחרון הוא כי הדקדוק שלהם דומה (שם:שם) .
כפי שאנו יכולים להבין, העברית אינה דומה לשפות אחרות שבהן תורגמו כתבי הקודש - כמו גם את התרבות ואת הסביבה של השפות הוא לא זהה לסביבה של ארץ התנ"ך . בנוסף על כך, אנו יכולים להוסיף כי הכללים של הדקדוק העברי מוטעה, כי היה מונע על ידי חוקרים שלא ראו את המקום הנכון של העברית. אמנם בשנים האחרונות על ידי תהליך הגלובליזציה, יש יותר ויותר מילים שהוכנסו לשפות אחרות - אבל זה לא היה המקרה במהלך כתיבת התנ"ך.
עם זאת, על פי האריס המצטט את הבלשן ב 'וורף, כאשר שתי מערכות שפה יש אוצר מילים ודקדוק שונה לחלוטין, הדוברים בשפות אלו, חיים בעולם שונה לחלוטין של מחשבה. בכל שפה יש את הדרך הנכונה לבנות משפטים, איך ואיפה שמים את הפועל ומה צורת הפועל בעמדות שונות במשפט, זמן ומקום - ואפילו שמות המינים שונים בין שפות שונות. מנקודת מבט זו, אנו יכולים להבין את מה שנקרא "השערת ספיר-וורף" - הגורסת כי מבנה השפה משפיע על עולמם של דוברי השפה. כי ההבדלים הדקדוקיים משקפים הבדלים באופן שבו דוברי שפות שונות תופסים את העולם.
במובן זה, כל אדם שמדבר בשפה כלשהי חושב בשפה זו. מסיבה זו, התרבות המדברת שפה מסוימת תפעל אחרת מתרבות הדוברת שפה אחרת, זאת מאחר ותפיסת העולם שלהם תושפע משפתם.
למשל באנגלית שומר על האישיות נקרא שומר גוף - אבל בעברית, השומר הזה נקרא שומר ראש - האם דוברי העברית רואים את הראש יותר חשוב ממה שרואים הדוברים באנגלית ? בהחלט לא! כפי שהוזכר קודם, האדם הוא תוצר של שפתו. כשהוא מנסח את המשפטים שלו, איזה מילה הוא או היא בוחרים להשתמש וכיצד הוא מבטא את המילים יכולים להצביע אפילו על אישיותו - כגון אם מישהו מדבר באופן אגרסיבי או פסיבי או רך וכו ' יכולים להציע מסקנות מוצקות מאוד לגבי מצב הדובר.
בעברית, מתייחסים לתפקוד של האישיות - לא לראשו הפיזי - כלומר, אותה האישיות הנשמרת על ידי שומר הראש, מקדמת משהו בגלל זה חשוב שהוא ילווה בפמליית שומרים ועוזרים המדגישים את מעמדה הגבוה בחברה - לכן תפקידה של האישיות כראש של מנגנון מסוים הוא החשוב והמאבטח שומר עליו. כל דובר עברית יודע בוודאות שהמאבטח ישמור על כל האישיות, לא רק על ראשו.
לאמיתו של דבר, המציאות השונה בעצם היא התפיסה של המלים - הרעיון של מה הוא תפקידה או מיקומה של האישיות בעברית לעומת דובר האנגלית או שפות אחרות המשתמשים באותו מונח של שומר הגוף, מתייחסים לאבטחת הגוף הפיזי של אותה האישיות.
דוגמה נוספת יכולה להיות עמוד חשמל עומד במקומות שונים בארץ, כאשר שלט מוצג מתחתיו "סכנת חיים" כתוב בעברית, "סכנת מוות" כתוב בערבית או באנגלית . שתי השפות מתייחסות לאותו עמוד לאותה סכנה - אבל שפה אחת מציינת זאת למשל בעברית, סכנה לחייך והשפה האחרת מדגישה את התוצאה של אי-זהירות מוות!
בנוסף, היחסים שלנו עם אחרים באים לידי ביטוי לעתים קרובות באמצעות השפה המילולית שלנו. במילים אחרות, במובן זה שהובא לעיל, נראה כי גם כאן, השפה היא חלק בלתי נפרד מהביטוי והרגשות שיש לנו, כולל היחסים שלנו עם אחרים (ד. סונינו 2008 שפה ככלי מלחמה articles.co.il/article/18302
כל הקשר שלנו עם אחרים, יש ביטוי של הרכיב התרבותי מתעצמת ואת ההתייחסות אל האחר באמצעות מבנה תרבותי לשוני המורכב בעיקר מתחום של "שדה התנסויות משותפות" לבני אותה התרבות או השפה המדוברת. במובן זה, כמו כל תרבות תורמת לפרט אוסף של תמונות, קשורים, ניבים, אמרות, חוכמה אשר מבטא את השפה הספציפית שלה מול שפות אחרות.
מורפמות ופונמות אבני הבניין של השפה
הבלשן יוסף גרינברג, שטבע את המונח "אוניברסאליות סמלית" לתיאור השפה כמערכת תקשורת, אשר יכולה להמיר מידע מכלי אחד לספינה אחרת (Harris M. 1980 People, Culture Nature Harper international edition N.Y pp. 116)
הוא רצה להדגיש את ייחודה של השפה האנושית. ייחוד זה מאופיין בתכונות מסוימות כגון היכולת להוסיף מידע נוסף להודעה הקודמת. כלומר, יש בשפה את האפשרות והכוח לעקור ולהעביר מסר מעת לעת מצורה אחת לצורה אחרת של ביטוי למשל מדיבור פסיבי או לפעיל וכו '.
בנוסף ליכולת העברת המסר יש לשפה תכונה שלישית בסדרת התכונות שניתנה לה על ידי גרינברג וזה השפה מאד שרירותית - כלומר היא כופה מילה על מצב בלא להתייחס אל אותו המצב - למשל, החתול אינו יודע ששמו בעברית הוא חתול והוא אף אדיש לשמו בעברית או בכל שפה אחרת. רק ההסכמה בקרב דוברי אותה השפה יוצרת את המילה הספציפית. הבחירה במילה מסוימת לתיאור החתול היא שרירותית ואין בה לטענת גריברג כל היגיון אחר נראה לעין.
לטענתו של הריס, שרירותיות זו יש יתרון גדול בתקשורת. זאת במשמעות של בניית קודי תקשורת מתוך אלמנטים שרירותיים כמו אותות חסרי משמעות שאנחנו ממירים על פי כללים קבועים סדר ידוע כדי שאחרים הדוברים את אותה שפה יכולים לפענח ללא שום בעיה. השרירותיות הזו גם מקצרת תהליכים ביצירת קודים אלו - היא לא צריכה את אישור האובייקט כדי לפתח את הקוד.
אותות חסרי משמעות אלה נקראים פונמות. הם צלילים מובחנים שאין להם משמעות לכשעצמם - צלילים כאלה מייצגים מערכת של שימוש באוויר שאנו נושפים דרך הפה, הנחיריים, הלוע, השפתיים, החיך. מעבר האוויר הופך את הצליל המייצג את הפונמות הספציפיות. למשל צליל האות B או T .
כאשר צירוף של פונמות הופך לבעל משמעות, זה מכונה מורפמה - למשל אם ניקח את הצליל של האות C ונוסיף את צליל האות A ואת צליל האות T נקבל צליל בעלי משמעות הנשמע CAT שפרושו באנגלי חתול.
החלק השלישי שמרכיב את השפה מלבד הפונמה והמורפמה היא השיטה בה השפה מורכבת מה שמכונה הדקדוק. כל שפה יש דקדוק המציע כיצד יש להגות את השפה עצמה. מערכת זו שאנו מכנים דקדוק היא הדרך המוסמכת המנחה את הדוברים של שפה מסוימת כדי להרכיב הודעה אשר ניתן להבין על ידי מאזין אחר אשר יכול לפענח את הקוד על פי הכללים הדקדוקיים, הוראות והבנה.
יותר מזה על פי השפה האנושית האריס נשלטת על ידי קבוצה של "כללים מבניים לא מודעים" וכללים אלה כאשר שיתוף בין דוברי השפה יעשה את ההבנה של השפה האפשרית (Harris M. 1980 People, Culture Nature Harper international edition N.Y pp. 124)
לפי הבלשנים השונים, לכל הדקדוק יש מידה מסוימת של שוויון, בשל העובדה שהאדם משתמש באותה שיטה של דואליות המדגישה את הניגוד, למשל באמצעות צליל D שעומד מול הצליל T - כמו במילים ten לעומת den - כפי שאנו יכולים לראות השימוש בצמד בעל כמעט אותו צליל בא על מנת ליצור הבחנה בין צליל אחד לשני רק כך אנו יכולים להבין את ההבדלים בין הצלילים.
על פי הבלשנים השונים, האוניברסליות של השפה האנושית היא עובדה. רוב השפות, מדגישות, בנויות אותו דבר, מורכבות מאותן אבני בניין המשתמשות באותה טקטיקה לרכישה, ואפילו אנחנו יכולים לשים אותן על סולם האבולוציה, שבו השפות הישנות סובלות ממה שהבלשנים מכנים "חוסר התמחות" ו"חוסר " של הכללה " לעומת השפות החדשות או המודרניות יותר.(Harris M.
1980 People, Culture Nature Harper international edition N.Y pp. 130)
כי בשל אופי השינוי החל בכל שפה, משתנה הביטוי של מילים בשפה בטווח הארוך השפה, אבל בטווח הקצר השינויים קטנים. כפי שאנו יכולים לשים לב כיצד שפות משתנות בייחוד בתחום ההגייה, כאשר הגיית הצליל הארוך A הופך לקצר וקל יותר ונשמע כמו "O" תוך נטייה להעביר את האינטונציה לסוף מילה (שם: 138). שינוי זה בא מתוך רצון של הדוברים לפשט את השפה ולא לסבך אותה. כאמור, השפה בטבעה שרירותית, למילה לכשעצמם אין שום משמעות, אבל התרבות על ידי הסכמות כלליות של חברי התרבות הופכת את המילה חסרת המשמעות למונח בעל משמעות אמיתית עבור דוברי אותה השפה. מערכת שילוב הפונמות מתוך סולם מסוים יכול להיות שונה מתרבות לתרבות, כך אנשים מתרבויות שונות מדגישים הגייה שונה של פונמות. לדוגמה, הצליל "B" באנגלית שונה מאותו צליל בצרפתית או בערבית.
למה לא שורשים בני שתי אותיות
כמו ברוב השפות האחרות, העברית מחולקת לפעלים, שמות עצם, שמות תואר, מבנה המשפט שלה ניתן לנתח במונחים כמו נשוא, נושא, וכן הלאה. במשפט העברי כמו שפות אחרות יש מבנה נכון - עם זאת, בעברית אפשר לסדר את המילים בסדר שונה אבל עדיין לשמור את המשמעות של המשפט כמו בסדר המילים הנכון. למשל, ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים--שני, חיי שרה (בראשית, כג, א?) זהו משפט שסדר המילים שלו שונה מהסדר ה"נכון" מאה עשרים ושבע שנים אבל עדין מבינים במה מדובר.
זה נובע משום שהדקדוק העברי, הומצא רק בתקופת האימפריה האיסלאמית - בתחילה באזור מסופוטמיה, אבל בעיקר בספרד המוסלמית - כל משפט עברי, צריך להכיל נושא, אך לא בהכרח צריך להכיל פועל.
המגדר בעברית חשוב ויש דגש רב על שימוש נכון במילים "שייכות" למגדר הגברי או הנשי ובמיוחד המספרים, המבטאים את המגדר הנכון של המילה שימוש נכון במגדר אפילו משמש אינדיקציה לחינוכו של הדובר.
הפעלים נמצאים במבנה של מנורה המחולקת לשלושה בניינים של פעלים הנמצאים בצד פסיבי של הפעלים לעומת שלושה אחרים בצד האקטיבי שלהם כאשר באמצע יש בנין מעין פרווה שיכול להיות הן אקטיבי והן פסיבי. הבניינים הפסיביים הם : הופעל, פועל, נפעל בצד האקטיבי נמצא את הבניינים, פעל, פיעל והיפעיל ובצד ה"נטרלי" הבניין התפעל ! בדקדוק הערבי נמצאים עשרה בניינים - קיצור לשבעה בניינים בעברית, תוך השמטת הבניינים הרביעי, השביעי והתשיעי בערבית מאחר שבספרות חז"ל ובתנך ששימש את מקור השפה עבור חכמי הדקדוק, בניינים אלו לא נמצאו.
חכמי הדקדוק הראשונים כמו הרב "גאון סעדיה", "יהודה אבן קורייש", "אברהם יעקב יוסף" "אבן בבלי בהטוי", "מנחם שרוק", זיהו פעלים עם שתי אותיות לשורש הפועל ואף מצאו פעלים של שורש אות בודד. לעומתם, "יונה בן גנח", "משה אבן גיקילה", הקימו שורש מילים בן שלוש אותיות כבסיס לדקדוק העברי.
כחוקרים מבית מדרשם של הפרושים המדקדקים האחרונים ביססו את עבודתם על התלמוד ולא על התנ"ך. כידוע, הספרות התלמודית הושפעה מתרבויות אחרות כמו תרבויות הבבלים, הרומאים, היוונים והתרבויות הערביות, אשר עקבותיהן ניתן למצוא בספרות התלמודית. מאידך גיסא, עדיין לא הוקם מחקר עצמאי של מילים המבוסס אך ורק על התנ"ך.
כפי שצוין קודם, העברית היא שפה עתיקה. עבור אנשים של היום, קשה להבין מה התכוונו אלו שהרכיבו את השורשים. יתרה מזו, דוברי העברית של היום לא מכירים את מקור המילים בהם הם עושים שימוש. למשל כל המילים שמסתיימות באות אלף, מקורם בספרות התלמודית המושפעת מהארמית שהייתה מקובלת בעת כתיבתם. בכל התנ"ך לא נמצא למשל, את המילה אבא אבל את המילה אב נמצא 1789 פעם. המילה אבא שתמצא בתנך תהיה תמיד במשמעות אבוא הינו, מהשורש בא ולא אב.
כפי שראינו קודם, חוקרים אלה מצאו מילים כגון גד, טב, אד וכו ' ויצרו מבנה חדש ו"אחיד" של שלוש אותיות שורשים - זאת באמצעות הוספת אותיות א.ה.ו.י - כך שורש בן שתי האותיות כאשר מוסיפים א ' ה? י? ו? לפניהם בתחילת או באמצע האותיות שורש או בין אותיות השורש מתקבל מבנה אחיד כמעט מושלם ומלאכותי של שלוש אותיות שורש עבור כל השפה.
כפי שקרה בשפה המודרנית יותר של עברית, נעשה שימוש נוסף באותיות א.ה.ו.י - כאותיות "ניקוד" שבאות להדגיש ביטוי "נכון" של המילה - כמו אבוא במקום אבא שראינו קודם! כך, דובר העברית הנוכחית, כבר לא בטוח אם אות הניקוד שהוספה לשורש שייכת לשורש או באה כדי לנקד אותו.
האמור לעיל, אינו מבטל את קיומם של מילים בעלות שלוש אותיות שורש - אבל מערער על החלטה של קיום כללי של שלוש אותיות שורש בשפה העברית ומציע לראות את מרבית השורשים כשתי אותיות שורש ומיעוטם בני שלוש אותיות שורש.
כתב עברי עתיק
האלפבית העברי מכיל כיום עשרים ושניים אותיות. אותיות אלו לא מייצגות רק צליל פונטי. יש להזכיר כי האלפבית העברי התחיל כסימנים ציוריים שיכולים לייצג רעיון, מחשבה או אפילו הרגשה.
אחת הטעויות הגדולות ביותר היא תיארוך הזמן העתיק. במיוחד כל הקשור לעברית העתיקה. רוב החוקרים, לא עשו שימוש בהיגיון שלהם כשעסקו בעברית. במיוחד כאשר זיהו את האותיות העתיקות כפניקיות לכאורה. מהיות הפניקית דומה לעברית - העדיפו להציג את הפניקית כשפת המקור ממנה נגזרו האותיות העבריות - בעיה זהה אנו מוצאים בזיהוי הקרתגיים מקרתגו כפניקים בלבד, מבלי לקחת בחשבון את בני זבולון ואשר אשר ישבו בסמוך לפניקים בצפון ישראל ואשר יכלו, להגיע יחד אתם גם לצפון אפריקה ולקרתגו. (על נוכחות יהודית בצפון אפריקה אנו למדים מההיסטוריה של האמזיגים הברברים שחגגו 2968 שנים לתרבותם בצפון אפריקה (ראה למשל youtube.com/wathc?v=ApDzyneHlN4) הינו המאה החמישית לפני הספירה המקבילה למלחמות פרס-יוון).
זאת, למרות שמעולם לא נמצאה כתובת שהצביעה על עצמה כפניקית. כך יצא בעודם מציגים את הפניקית ככתיבה העתיקה ביותר, שכחו בדרך את החשיבות של משמעות התמונות שמייצגות האותיות עצמם.
כאן, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים, שכאשר תרבות מסוימת משתמשת בחלק מתרבות אחרת, למשל השימוש באותיות שמקורם בתרבות אחרת, יש צורך להתאים את האותיות להגייה הזרה. למשל כיצד הם מתאימים אותיות לטיניות לטורקית או למלזיה או אותיות ערביות לשפה הפרסית או לשפת האורדו וכו '.
האותיות הזרות שלא הומצאו בהגיית השפה, הן עדיין זרות לשפה שאינה תואמת בצורה מושלמת. מאידך גיסא, השפה המאמצת לא תשנה את ההגייה שלה למכתבי התסריט המאומצים -
לכן יש להוסיף סימנים ונקודות כדי להדגיש את הצליל המיוחד של השפה המאמצת. לדוגמה את האות ? בטורקית או את האות ? בצרפתית או את האות ? בספרדית או ? בפולנית וכו '
אבל במקרה של אימוץ לכאורה של האותיות הפניקיות לעברית, כל האותיות ה"פניקיות" מתאימות לחלוטין לשפה העברית ואין כל צורך להוסיף אותיות חסרות לשפה או לגרוע אותיות מיותרות. למעשה, במקרה עם העברית זה תואם את בצורה מושלמת ומפורטת וגם טבעית מאוד - יתרה מזו לא רק שהם תואמים את הצליל האותיות הלכאורה "מאומצות" אפילו תואמות את הצורה המתאימה בעברית- כלומר, האותיות מראות לנו תמונה תואמת ומתאימה לצורת המכתב, תואמת לצליל וגם תואמת לרקע התרבותי של השפה העברית. אם אחרי כל ההתאמה הזו, עוד יכולים לטעון כי העברית נובעת מפניקית, אזי מקור טענה זו אך ורק מבורות הנובעת מאנטישמיות לשמה.
אותיות המייצגות תמונה, היו בשימוש בעולם העתיק, וכפי שהאמינו כי צורת הכתיבה הזאת של אותיות המייצגות תמונה הפכה לכתב העברי הקדום (המכונה כתב דעץ), המייצג לכאורה אלפבית בסגנון "פניקי" בסגנון מקומי, כפי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס, וכתב זה אף השפיע על הכתיבה של מספר ממלכות שכנות כגון מואב, פלשתים וארם וכדומה.
המומחים אינם מסכימים עם התזה שהכתיבה העתיקה באה מן העברית אל הפיניקית, משום שהדוגמה שלהם אומרת שהתנ"ך אינו יכול להיות מקור אמין של עובדות. עם זאת, הראיות הארכאולוגיות מראות כי הממצא הראשון של כתבי הקודש הוא קבר פניקי שמתוארך לתקופת מחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס.
הפרק הראשון של ספר בראשית מתחיל במילה בעברית בראשית שפירושה "בהתחלה"
הטקסט המקורי היה לא מנוקד וללא רווח בין המילים ואת המשפטים הופרדו על ידי נקודה או סימן אחר עבור ההפרדה. כל הוספת "ניקוד" הפרדה לפרקים, משפטים, מרחק בין מילים וכו 'הם חדשים ונוספו לנוחות הקוראים כי העברית כבר לא שפת האם שלהם - במיוחד לאחר מרד בר-כוכבא שהוביל לחורבן הארץ ולפיזור התושבים היהודים לכל קצוות העולם.
בדרך כלל, הקורא העברי, בניגוד לקוראים בשפה אחרת, לא מייצרים את המילה הנקראת על ידי ביטוי הצלילים המרכיבים את המילה - הוא מזהה את המילה לפי צורתה וקורא את המילה מזיכרונו. זה אומר כי דוברי עברית לא קוראים על ידי הוספת פונמות לתוך מורפימות על מנת לייצר קולות ספציפיים כדי ליצור מילה - לא!
הם מכירים את המילה ויודעים כיצד לבטא את זה. לכן, אפשר לכתוב את המילה עם שגיאות כתיב, יכול להיות מהופך או יכול להיכתב הפוך - דוברי עברית יזהה את המילה ויהגו אותה נכון.
דוברי השפה העברית אינם קוראים את הטקסט שהם חוקרים אותו מזיכרון ומידע קודם על המילים. לכן קורא בעברית אינו יכול לקרוא מילים חדשות (כמו כל מי שמשלב את העיצורים והתנועות ומרכיב מילה חדשה) הוא או היא צריכים לדעת את המילה קודם לקריאתה ואחרי שהם מכירים את המילה שהם משננים אותה ואז הם יכולים לקרוא אותה. קושי זה מניע את הוספת החלוקה לפרקים, מספרי הפסוקים וכו?. מקור הקריאה המבוסס על זיהוי מילים יכול לבוא מהמקור של השימוש באותיות צורניות המייצגות דמויות שהמילים נוצרו מדמויות אלו.
לאחר שיבת ציון בתחילת בית שני, אימצו גולי יהודה החוזרים את האותיות הארמיות המרובעות והמירו את האותיות העתיקות של העברית בכתב ארמי בעקבות הוראתו של דרוויש הראשון להפוך את הארמית לשפה הרשמית של כל הממלכה הפרסית במיוחד בחלק המערבי של הממלכה שהיה דובר שפות אחרות, כגון יוונית, עברית וכו?.
הבעיה הראשונה
המעבר מכתב עברי קדום, ציורי לכתב החדש המרובע יצר מספר בעיות של הבנה. הבעיה הראשונה היא חוסר תפיסתם של המילה כמייצגים משמעות של רעיון. הכתב העברי העתיק, הציג רעיון מאחורי המילה - כתיבת המילה מביעה את הרעיון והגיית המילה מצביעה על הרעיון כחלק מהתרבות עצמה.
למשל, את המונח אב - שהיא מילה בעברית המייצגת את ההורה הזכר במשפחה, נכתבה בשתי אותיות אלף ובית כאשר לא סתם נקרא המונח אב - המילה מורכבת מהאות "אלף" פרושה הראשון או השור הגדול המוביל את העדר - הינו מנהיג והאות השנייה "בית" שפרושה בית ולכן אב זה לא רק מונח סתמי אלא המנהיג של הבית !
לכן כתיבת האותיות החדשות, מפחיתות מהעצמה של האותיות העתיקות המייצגות יותר את הרעיון מסביב למילה שאינה הופכת להיות נבובה או שרירותית יותר.
בוא נחזור לספר בראשית פרק ראשון סיפור הבריאה. סיפור הבריאה התחיל על ידי הזמנת היקום לציית. "ויאמר אלוהים ..." כאשר אלוהים מצווה צו אלוהי חייבים לציית. אז מדוע שם האלוהים הוא ברבים. לפחות לאור הבנתנו את הדקדוק העברי המציע את היומת ים כמייצגת את הרבים של המילה שלפני הוספת הסיומת הזו. הינו אלוה היחיד יהפוך לאלוהים ברבים. כלומר, יכולים אנשים לזהות את האלוהים האל של העברים - כאלוהים דבר שאומר שיש יותר מאלוהים אחד - חשוב לשים לב כי המונח אל הוא לא שם של האלוהים, אלא מייצג את המעמד שלו בלבד - כמו אלוהים העליון.
נשאלת השאלה מדוע להשתמש ברבים כדי לתאר את אלוהים ? (שאלה נוספת יכולה להיות האם תוספת של ים למילה הופכת את המילה לצורת רבים? הינו, האם המילה בעצמה אינה מילה בפני עצמה) המאמינים בשילוש הקדוש, מציעים מתוך סיפור הבריאה את התפיסה של השילוש הקדוש - הינו, השם ברבים מציע שאב, הבן ורוח הקודש השתתפו בבריאה, ולכן השימוש של צורת רבים.
הפרשנים העבריים טענו כי הבריאה נעשתה באמצעות מילים - אלוהים אמר והדבר התבצע.
הבריאה היחידה בפעולה הייתה רק כאשר ברא האלוהים את האדם - יש לו תוכנית והוא משתף את התוכנית עם אחרים על ידי כך אומר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" - ואז הוא לקח חומרים ועשה את האדם.
חוקרים מסוימים מאמינים כי "אלוהים" הוא הרבים של "אלוה" שבעצמו אינו שם של האל אלא הכותרת של ייחוסו. בשל העובדה שהמונח "אלוה" הוא שם כללי עבור כל אלוהות. למשל, המילה "אלוהות" שמאותו "שורש", פירושו עליונות של אל. עם זאת, נשים לב שהמילה "אל" אף היא הכותרת של "אלוהים", ואילו המונח "אלוה" הוא עמדתו . שמו של האלוהים של העברים הוא יהוה ופירושו להיות בהווה !
הבעיה השנייה
אם נסתכל על השפה השמית העיקרית הקיימת היום לפחות מהמאה השישית לספירה -הערבית, נוכל להבחין כמה תכונות ברורות מאוד. אם נבקש מדוברי ערבית לדקלם את האלף-בית הערבי הם יבטאו קולות (פונמות) של האותיות הערביות. זה יישמע כמו אנגלית בדרך גרונית יותר "A" "B" וכו '. ידוע היטב על ידי החוקרים, שהערבית כשפה שמית מרכזית קשורים בשפות אחרות- ארמית, אוגרית, פניקית ועברית (מתוך הערך ערבית מויקיפדיה wikipedia.org/wiki/Arabic)
אם ההגייה של האף-בית הערבי זהה לאנגלית, מצד אחד, והשפות עברית וערבית (כמו גם שאר השפות השמיות האחרות) הן שפות אחיות, זה אומר שאם אשאל ילד דובר עברית הוא יבטא את האלף-בית העברי באופן דומה כפי שהוא מבוטא בערבית ובאנגלית כלומר, צליל של פונמות של השפה בהיגוי המייצג את השפה. עם זאת, והנה, הביטוי של האלף-בית העברי נשמע שונה מן מהאלף בית הערבי או האנגלי . הדובר עברית מבטא שמות, לא קולות. הוא או היא קוראים שם של מילה או מונח ואין בביטוי של האלף בית העברי כל צליל או פונמות. בעברית אומרים בעצם אלף, בית, גימל ולא A D B C ... או ? ? ? ? (יש לציין כי בערבית ישנם כמה גרסאות עם הסדר שונה רצף abjadi משותף a.b.j.d כנראה ישן יותר ורצף abjadi magherabian ויש את הסדר hij?'? אשר יש את הסדר המשותף ואת המגרבי זה הולך a.b.t. הסדר בדוגמה היא לפי הרצף האחרון שלעיל).
למה יש הבדל בין השפות האלה? מדוע ערבית הקרובה יותר לעברית דומה בהגיית האלף-בית לאנגלית לא לעברית - ומדוע העברית אינה דומה לשניהם? יתכן אולי בגלל שהעברית עתיקה יותר משתי השפות האחרות? או בגלל עובדות אחרות כגון כתיבה עברית היו פעם תמונות - ולאחר מכן אם מערכת הכתיבה הפניקית כמו שכולם מכריזים מורכבת מפונמות וקולות לא תמונות כפי שהיה בגישה העתיקה יותר של השפות - תמונות? משום שהפניקים כביכול המציאו את האלף-בית המודרני, שממנו שאבו אלף-בית אחר, כגון יוונית ולטינית- כלומר, במקום ציור תמונה המציין רעיון צליל שהשילוב שלו עם צליל אחר יוצר את המילה.
ניתן לאמור מלכתחילה שהעברית היא עתיקת יומין פניקית או פניקית ועברית הן בנות אותה התקופה ואי אפשר לאמור כי הפניקית שמשפיעה על שפות אחרות, היא המקור של האלף בית העברית. זאת אנו יכולים לראות על פי המלים בעברית, שלכאורה הגיעו מהלשון האכדית - דבר שצויין על ידי המומחים הואיל והאכדית היתה השפה הבינלאומית של אותה העת - והעברית הושפעה מהאכדית שתרמה מספר רב של מילים לעברית -זאת למרות שרשימת המילים באכדים שחדרו לעברית קצרה מאוד - טוענים המומחים לכמות גדולה של מילים שחדרו לעברית - מה שבטוח הוא ששמות החודשים העבריים תשרי חשוון כסלו טבת שבת ותמוז הם מאכדית (הטקסט המוקדם ביותר באכדית / השומרית הוא "אנומה אליש" סיפור הבריאה, מתוארך למאה ה -18 לפנה"ס. כי עם תוספת של כתבי יד כגון חוקי חמורבי מכתבי "תל אמראנה " והרפתקאות גלגמש).
מה שאנחנו יכולים להבין מכך הוא שהעברית עתיקה יותר משאר השפות באותה המשפחה - כמו גם נוכל ללמוד שכאשר העברית דוברה באופן מלא, האכדית ושומרית כבר לא היו קיימות בסביבה - מה שאנו יכולים להסיק מכך שיתכן והמומחים טעו והעברית היא מאותה תקופה של השומרית והאכדית או קרובה מאוד לתקופתם - או אפילו האכדית והשומרית התפתחו מהעברית והמומחים טעו שוב כרגיל בתארוך הממצאים - יש לציין במאמר מוסגר כי התארוך הוא תמיד יחסי - כלומר לפי השכבות או על פי הממצאים שנמצאו בשכבות - אף על פי שהן מתיימרות להיות שיטה "מדויקת", המעניקה תאריך מוחלט, היא אינה בהתאם ללוגיקה הטאוטולוגית הלוליינית המניעה את השיטה. החוקר קובע את הגיל על ידי שכבות למה? בגלל חפצים האופייניים לשכבת הגיל- אבל הוא גם קובע את גיל החפצים שמום שמצא אותם בשכבה שנקבעה לגיל הזה - זה יכול להיות מאוד הגיוני בתנאי אחד - מה החוקר עושה עם אותם חפצים שאינם שייכים לשכבה ה"נורמלית"? האם הוא מציין אותם או שהוא משמיט אותם בכלל? מה שהם עושים בדרך כלל זה שהגיל נקבע אם 60% מהממצאים הם מאותה צורה של ממצאים - במקרה זה השכבות ייחשבו לתאריך הרלוונטי שנקבע על ידי מה שמכילה השכבה. אנו לא רוצים לפרט את הבעיות והטעויות שנגרמות על ידי השיטה הבעייתית של תארוך על ידי פחמן 14, אבל נציין כי בשיטה זו לא לוקחים בחשבון קטסטרופה או שינוי האקלים ואירועים יוצאי דופן אחרים, אשר כנראה משפיעים בהחלט על דיוק הקריאה. (ראה להשוואה - M. Cremo and R. Thompson, 1998 Forbidden Archeology Torchlight Publishing N.Y)
על מנת להדגיש את מה שנאמר לעיל, נחזור ונאמר כי ההגיה של האלף בית העברי שונה מהגיה של אף אלף בית אחר - האלף בית הדומה בשיטתו אך לא זהה, הוא האלף בית היווני - אבל ההגייה של האלף בית היווני שהגיע ללא ספק מהעברית ולא מהפניקית, אין כל משמעות להגייה של מילים כגון אלפא ביתה וכו? ואך ורק בעברית יש משמעות למונח הנהגה.
צורה זו של היגוי האותיות בעברית נובעת מעצם הכתיבה של האות שמקורה בתמונה המשקפת את המשמעות של האות שלא הפכה בעברית של התנ"ך לצירוף פשוט של צלילים המרכיבים באופן שרירותי מילה ללא כל משמעות. אלא הצירוף של התמונות יחדיו מוביל להצגה של מונח בעל משמעות שבעצמו מייצג את המשמעות של המונח - כבר ראינו כיצד המונח אב מציג את היותו האב, ראש ומנהיג הבית - והמונח אהבה, מציג את התוספת של התיור הי שמייצג את המונח נפש לכן אהבה פירושו הנפש של מנהיג הבית - זאת במשמעות של חיבה, דאגה, שמירה ושאר המונחים המייצגים את האהבה.
במובן זה אנו רואים מדוע למעשה לא צריכים כלל בעברית לא אותיות נקוד ואפילו לא צריך כל ניקוד כי המשמעות של המונח נגזרת מעצם הכתיבה שלו בצירוף של ציורים בעלי משמעות מתוך עשרים ושנים ציורים המייצגים את הכתיבה בעברית. זאת מאחר וכל מילה בעברית הופכת להיות עומדת בפני עצמה ולא קשורה למשתנים ה"רגילים" שהלינגוויסטיים מנסים לכפות על העברית - שהיא למעשה שפה העומדת בפני עצמה ולא שייכת לשאר מאפייני השפה הנתפסים בעברית כמאולצים ולא הולמים.
מעבר לזה, הציור של המילה מתוך משמעויותיהם הפרטיות של כל אות ציור המרכיבים אותה, מציעה לראות את השורש של המילה כמיותר ולא שייך כלל - למעט הניסיון של המלומדים היהודיים בימי הביניים בספרד המוסלמית שרצו ככל הנראה למצוא חן בעיני שוביהם המוסלמים - שתפסו את היהודי כתועבה קל וחומר שפתו של היהודי כמוקצה מחמת המיאוס - (ראה למשל סורה 2: 191 ו 2: 193 `סורה 5:33 סורה 8: 12` ס '9: 5 ו 9:29 9:80 ו 9: 123 כל אלה מעברים מצביעים על צו אללה להרוג לא מוסלמים כולם מקוראן באנגלית .clearquran.com
המתודולוגיה
אבי הסביר לי פעם, שכאשר יש לי בעיה, קודם כל, אני חייב להפוך אותה - ולראות את הבעיה שוב, לפעמים כשאתה רואה את הבעיה לאחור אתה רואה את זה נכון - כלומר, אתה מטפל בבעיה מלכתחילה הפוך לכן יתכן ולעולם לא תוכל לפתור אותה. מסיבה זו, אני תמיד שואל את עצמי האם אני רואה את הבעיה נכון? התשובה לשאלה זו היא פשוטה מאוד - אני צריך להפוך את הבעיה ולראות - אם הבעיה נתפסת בעיה חדשה או יש לו את אותה תכונה כפי שהוא מופיע לפני המעבר או שהבעיה שהפכתי אותה נראית באופן "ישר" יותר.
ראשית, עלי להדגיש שאני מאמין כי העברית היא שפה קלה מאוד. עם זאת, היא מסובכת למדי. להלן מספר דוגמאות - בראשית פרק י"א פסוק 6 כתוב, "ויאמר יהוה, הן עם אחד ושפה אחת לכלם, וזה, החלם לעשות; ועתה לא-יבצר מהם, כל אשר יזמו לעשות". המילה החילם - מה השורש האם החל הוא שורש הנכון ? בוודאי שלא כי האות היי שייכת לבנין ולא לשורש ולכן השורש הוא חל - ואכן זהו הכוונה מה שהם מתכוונים לחולל בהווה כלומר להחיל, הינו לעשות!
גם באותו ההגיון יבצר השורש יהיה דווקא צר וכך גם ההיגיון של הפרשנות להיבצר פירושו שלא יהיה להם צר, והכוונה תהיה שלא ימנע מהם - באותו ההיגיון של "לחם צר" (ישעיהו פרק ל? פסוק כ?), מעט לחם. גם המילה יזמו באותו המובן השורש שלה יהיה דווקא זם - כי שאר האותיות שייכות לבניין עצמו - ולא בשורש המלאכותי שנקבע שרירותית בגלל הרצון להציג שורש בן שלוש אותיות זמם.
מכאן בעצם, מדוע לכן השורש לא צריך להיות קבוע או משמעותי ביחס למילים בעברית? התשובה שלנו אותה נרצה להוכיח בחלק הבא, היא התמונה של המילה כפי שנכתבה, היא הקובעת את המשמעות של המילה - ההטיה של המילה לגופים וזמנים היא החלק הדקדוקי הקבוע והיא לא שותפה למשמעות של המילה כציור מייצג.
כתיבת התנ"ך בעצמה מוכיחה את הטענה האחרונה - הפסוקים בתנך כתובים בשני חלקים כאשר חלק אחד מציע דבר מה החלק השני מדגיש ולמשלים אותו. שיטה זו באה כדי להקל על הקורא להבין את הכתוב בהתאם לרצון של הכותב. הינו, הפרשנות של המשמעות כבר מוטבעת בפסוק עצמו. "לדעת חכמה ומוסר; להבין, אמרי בינה" (מישלי א? ב?).
החלק השני מדגיש את החלק הראשון והמשקל שווי ערך לעתים גם במספר המילים המשתתפות - כלומר גם צורנית וגם משמעותית. חכמה ומוסר מוגדרים כדברי בינה, ואילו לדעת פירושו להבין - כך כך פשוט המשפט והמשמעות שלו בולטת מעצם הצגתו.
שיטה נוספת בכתיבה התנכית היא משחק מילים. משחק מילים יכול לזהות את המקור של הכתיבה כאשר הוא מצביע על הגיון למשל, בספר מתי 1 פסוק 21, כתוב "והיא ילדת בן וקראת את?שמו ישוע כי הוא יושיע" זהו התרגום של המשפט - משפט זה ואחרים, מפריך את הטיעון של הנוצרים שהברית החדשה נכתבה ביוונית - הואיל ואין השם ישוע מתאים למשמעות שלו ביוונית והוא מתאים אך ורק בעברית כמשחק מילים תקין (ראה למשל Nehemiah Gordon 2005, The Hebrew Yeshua vs. the Greek Jesus, Hilkiah Press, Arlington, TX)
לטענת נחמיה גורדון, אשר מוכיחה בספרו זה, ספר מתי לפחות נכתב בעיקרון בעברית - ויש אפילו עותק שנקרא כתב יד של אבן שפרוט לספר מתי - כתב יד שנשתמר עד היום במספר עותקים ואשר שימש את אבן שפרוט בוויכוחים התאולוגיים שלו מול החכמים הנוצרים בימי הביניים.
מלבד משחקי המילים, כל השמות בעברית התנכית הינם בעלי משמעות במיוחד המשמעות הציורית שנוספת לשם. כאן לא רק הכוונה לשמות פחות מורכבים להבנה כמו ישמע-אל, אלי-הו, אלי-אסף, אבי-אל, אלי-אב, ישר-אל, דני-אל ועוד אלא דווקא שמות מורכבים כמו אברהם למשל. כיצד הופך אב-רם כמשמעות ראשונה של שמו אב עליון לאב-רהם כאב המון גויים (בראשית פרק יז? ד?).
הרי התוספת בשם הוא רק האות היי, כיצד זה הופך אותו לאב רם להמון גויים? התשובה טמונה אך ורק במשמעות הפיקטוגרפית של האות היי, פרושה רוח, נפש או מהות ולכן המהות של שמו הופכת בגלל קיום האות היי בשמו ממשמעות מצומצמת של אב רם למשמעות רחבת ידיים של אב רם ולכן הוא הופך לאב המון גויים ולא אב של גוי אחד !
ממצאים ראשונים
סיפור הבריאה התחיל על ידי הזמנת היקום לציית. "ויאמר אלהים ..." כאשר ציווי האלוהים הוא אלוהי חייבים כולם לציית. השם של אלוהים הוא ברבים. שם האלוהים של העברים הוא "אל" במשמעות הראשון בתור . ובכלל כשכותבים את השם אל בעברית עתיקה כותבים למעשה את האות אלף שפרושה הראשון והאות למד שפרושה לימוד הדרכה סמכות ואפילו אחד המפרשים מציע לראות בסמל האות למד כעול. לכן השם "אל" לא ניתן בחינם אלא זהו הראשון לסמכות להדרכה וללימוד. הגיוני והולם למשמעות של המונח אל.
מכאן המילה "אלוה" תהיה מורכבת מהמילה שכבר הכרנו "אל" הינו הראשון בסמכות, בתוספת האות שכבר הכרנו קודם היי שפרושה תכלית או מהות - מכאן המונח אלוה רומז על ראשון בסמכות ובמהות !
נאמר כי תוספת האותיות "ים" יוצרת בעברית את צורת הרבים של המילה. לכן צריכים בראש וראשונה להבין מה משמעות הציורית של האותיות "ים" האות "יוד" מסמלת יד או מעשה או הערצה והאות "מם" מסמלת מים, כאוס, דם או עוצמה. לכן המונח "ים" מסמל בשפה העברית "מעשה של עוצמה" ואכן אם נראה ים על כל התנועה שבו, נמצא כי התיאור של מעשה של עוצמה יהלום את המשמעות של המונח ים. במידה ואנו רואים זאת כך, הרי יהיה זה מגוחך מאד שתוספת האותיות "ים" הופך את זה לרבים.
המשמעות של המונח "אלוהים" תהיה איפה, "הראשון לסמכות במהות ובמעשה של עוצמה" אין כאן שום הכוון לרבים רק לתיאור מודגש יותר של המונח הראשוני "אל".
על מנת לוודא שזה נכון, צריך לקחת משפטים נוספים ולהפוך אותם למשמעות הציורית שלהם ולראות כיצד המשמעות הציורית משפיעה על התרגום או ההבנה המילולית של המילה עצמה.
חקירה אלטרנטיבית
עם כל הכבוד לכל המלומדים, במקרה שלנו אנו עומדים ללמוד בצורה אחרת. ראשית, אנו טוענים שמילים עבריות אינן נבחרות באופן שרירותי כמו בשפות אחרות כפי שטוענים מומחי הבלשנות. יתרה מכך אנו אף טוענים כי מילים בעברית נוצרות בהבנה הגיונית המובנת מתוך הכתיבה של המילה עצמה. לכן, הכתיבה העברית חייבת להיות לפחות מאותה תקופה של הדיבור העברי - ומסיבה זו אנו יכולים להסיק כי העברית הייתה שפה עתיקה יותר שלמדה האנושות - ויתכן כי כתוצאה מאמירה זו, ניתן לראות כי יתכן מאד ששפה זו ניתנה על ידי כוח מבחוץ. לכן במשמעות זו, הואיל והעברית אינה "עומדת" בקריטריונים של שאר השפות האנושיות - הרי ישנה אפשרות סבירה להניח כי רוב השפות יכולות להיות מאוחרות יותר מאשר עברית.
מסיבה זו, אנו נביא את הפרק הראשון בספר בראשית כפי שנכתב בכתיבה העברית העתיקה. ראשית, עלינו להציג את האלף-בית העברי ואת משמעות הסמלים שכל מכתב מציג. אלף בית זה המכונה כתב דעץ היה בשימוש בקרב היהודים על לאחר חזרתם מהשבי לאחר גלות בבל. המשיכו להשתמש בו במקביל לכתב המרובע גם בתקופה הפרסית ואף בתקופה מאוחרת יותר.
האות א? מצוירת כמו ראש של שור - פרוש המילולי של המונח אלף הוא השור העומד בראש העדר ומוביל את העדר - לכן אלף פרושה מנהיג או ראשון או אלוף.
האות בית מצוירת כמו אוהל -פרוש המילולי של המונח בית וכך גם הפרוש של המילה בית או מקום מגורים או מהות פנימית.
האות ג? מצוירת כמו חוד - פרוש המילולי של המונח גמל וכך גם הפרוש שלה גמל, הלך, ישנם גם חוקרים המפליגים במשמעות וטוענים לפרוש של אוכל הואיל והגמל מוביל סחורות ואף שיירה.
האות ד? מצוירת כמו דלת - פרוש המילולי של המונח הוא דלת וזה בעצם הפרוש דלת, כניסה, שער ואפילו תנועה.
האות ה? מצוירת כמו ענף - פרוש המילולי של המונח נשימה וכך גם הפרשנות של הציור, נפש, נשימה, רוח, בריזה, מהות
האות ו? מצוירת כמו Y באנגלית - פרוש המילולי של המונח הוא יתד וכך גם הפרוש הציורי, הוסף, וו, מאובטח ונעץ.
האות ז? מצוירת כמו I באנגלית - פרוש המילולי כלי זין נשק ואכן גם הפרוש הציורי כלי נשק
האות ח מצוירת כמו חלון - פרוש המילולי של המונח הוא אכן פחד או חלון ואכן פרוש הציורי יהיה חלון או חצי או חוץ או הסתכלות כלפי חוץ
האות ט? מצוירת כמו עיגול עם צלב בתוכו - פרוש המילולי של המונח הוא טיט הוא בוץ רפש או מלט ואכן הציור מראה קערה מלאה המייצגת טיט לעשיית לבנים והפרוש שניתן לאות זו הוא טיט, בוץ או חימר.
האות י? מצוירת כמו יד מושטת - פרוש המילולי של המונח הוא יד מושטת או זרוע ואכן הפרוש הציורי הוא יד לזרוק, להעריץ ואף לעבוד.
האות כ? מצוירת כמו כף יד - פרוש המילולי של המונח הוא כף יד הציור מתאר גם לכופף, לפתוח, לאפשר, לאלף, כף יד.
האות ל? מצוירת כמו מקל סבא - פרוש המילולי הוא לימוד והציור מצביע על המשמעות של המונח כגון כדי, ללמד, לאגד, עול, סמכות ומשמעת.
האות מ? מצוירת כמו ראש משונן - פרוש המילולי של המונח הוא מים המשמעות של הציור מציע מים, כאוס, דם, אדיר.
האות נ? מצוירת כמו זרם - פרוש המילולי של המונח הוא דג והמשמעות הציורית מציעה את הפרושים בן, דג, זרע, המשך, יורש.
האות ס? מצוירת כמו עמוד משונן - פרוש המילולי של המונח הוא נקודת משען או בסיס והמשמעות הציור היא משען, להגן, לקשור, צוות.
האת ע? מצוירת כמו עיגול - פרוש המילולי של המונח הוא עין שרואים בה וכך גם הפרוש הציורי מצביע על עין, לצפות, לדעת, צל.
האות פ? מצוירת כמו קרס - פרוש המילולי של המונח הוא פה שיש ליצורים חיים וכך גם הפרוש הציורי מתייחס אל פה, מכה, קצה, פיזור, שיחה.
האות צ? מצוירת כמו דגל מתנופף - פרוש המילולי של המונח אדם צדיק והציור מתאר מסע, ציד, אדם קדוש, אדם צדיק. איש בצד.
האות ק? מצוירת כמו עיגול חצוי באמצע - פרוש המילולי של המילה הוא אופק ואכן גם הציור מרמז על אופק, שמש, הגדרה, עיבוי, מעגל, זמן, מאחורי
האות ר? מצוירת כמו ראש אדם - פרוש המילולי של המונח הוא ראש וכך גם הפרוש הציורי ראש, קודם, בראש, בהתחלה, בנאדם.
האות ש? מצוירת כמו שיניים - פרוש המילולי של המונח הוא שיניים וכך גם הפרוש הציורי מציע שן, חד, שניים, הקש, לאכול, להרוס, לטרוף.
האת ת? מצוירת כמו X באנגלית - פרוש המילולי של המונח הוא סימן וכך גם הפרוש ציורי שקובע סימן, סמן. אנדרטה, צלב.
כתב חדש כתב עתיק כתב חדש כתב עתיק כתב חדש כתב עתיק
א ט פ
ב י צ
ג כ ק
ד ל ר
ה מ ש
ו נ ת
ז ס
ח ע
אל לנו לשכוח שהישראלים חדלו להשתמש בכתיבה זו לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בשבי הבבלי הם מאמצים את צורת האותיות המסופוטמית שאינה מייצגת את הרעיון בתמונה. לכן השיטה בה אנו נשתמש תעסוק בספר בראשית פרק ראשון פסוק א? כמו שכתוב בפסוק הראשון
"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"
המילה הראשונה בראשית עם ייצוג האות הראשונה "ב" שפרושה מתחילה במהות דברים קונקרטיים. המילה ראשית מחולקת ל"ראש" ולתוספת "ית" - "ראש" מוצג על ידי האות "ר" המייצגת התחלה או קודם, "א" המייצגת את הבכורה והאות "ש" המציעה הקש - לכן המילה ראש מייצגת התחלת היקש- צמד האותיות "ית" לכשעצמם אינן מצביעות על כלום אבל פרשנותן הייחודית היא למעשה האות י? עבודה והאות ת? סימן כך פרוש כל המילה בראשית תהיה במהות לפני ההתחלה העבודה והסימן בה.
המילה "ברא" מצביעה על היקף מאד מעניין כאשר האות "ב" מייצגת בית, האות "ר" ראש והאות "א" מנהיגות מכאן ניתן לראות את ההקשר של הציור למשמעות של המונח ברא - יצירה יש מאין ואכן מה בדרך כלל יוצר אדם באופן כמעט טבעי יש מאין ? הבית הראשון שלו לכן המילה ברא מייצגת למעשה את הבית הראשון של האדם. אנו מבינים כי המילה מייצגת מעשה הבריאה אשר יכול להיות מובן על ידי המאזין כדי לראות את מעשה הבריאה בדמיונו - המאזין יראה את זה כמעשה של תכנון כי התוצאה שלה תהיה מה המילה יהיה מלווה הפועל ליצור.
המילה "את" היא מילה מאד חשוב במיוחד כיום בקרב הנוצרים שחזרו לשורש היהודי של הנצרות. המילה את מצביעה על שני כיוונים חשובים הן פיקטוגרפית והן מבחינה של רעיון המשולב בו. ראשית הרעיון הוא דבר הכולל מהתחלה האות א? ועד הסוף האות ת?. זה הרעיון שמלהיב את הנוצרים כאמור, בחזון יוחנן 22:13 טוען המשיח שהוא ההתחלה והסוף "אני האלף והתו הראש והסוף הראשון והאחרון? (מתוך תנ"ך וברית חדשה און ליין נדלה webible.kramatgan.org/#1
מעבר לכך הציור מציג את האות "א" כמנהיג ואת האות "ת" כסימן כאשר הפירוש הציורי של המילה יכול לרמז על השור שמוביל את העדר בשילוב עם סימן, ניתן לראות כסימן ראשון או משהו שכולל הכל.
המילה הבאה היא "השמים" - האות "ה" המשמשת כמאפיין של הידיעה, מוצעת מן האות "ה". משמעות האות היא רוח, רוח, נשמה, רוח, מהות - זה הגיוני שהמילה "ה" מייצגת את המאמר המובהק במובן זה שהיא מגדירה את המילה הבא אחריה. המילה "שמים" נשמעת בדיוק כפי שטען הכתוב לשיטת הבריאה שלה - הינו "שם" "מים" ! המשמעות הציורית טוענת פשוטו כמשמעו זה מתכוון להתייחס השן, חד, מים, כאוס - עבודה, יד - מים, כאוס. או במילים אחרות את העבודה של (שלו) יד (לשים את) מים מתוך כאוס.
המילה הבאה כבר עסקנו בה "את" אבל כאן היא בתוספת של האות "ו" המציין נעץ יתד מסמר שמחבר שני דברים וכך גם המשמעות הציורית של המילה "ואת" במובן זה, יהיה הכי טוב לפרש כמו וממנו א 'עד ת' או כולל.
המילה הבאה "הארץ" היא מילה מאד חשוב כי היא משפיעה על שפות רבות ששמכנים את כדור הארץ בשם זה. מילה זו, מאופיינת על ידי האות "א" שור המוביל את העדר - "ר" את הראש ואת המילה "צ" מסע ציד - אם משולבים אנחנו מקבלים מקום עליון לציד, מה שהופך תיאור הגיוני מאוד של המונח "העולם " אשר בעברית מתייחסים למעשה הבריאה, כלומר אלוהים לא יצור מקום מסוים, אבל את כל העולם - ולכן המילה מתייחסת לכל העולם את כדור הארץ" כדור הארץ "- וזה, באופן כללי, את המקום העליון לציד.
מתוך התיאור הציורי של המשפט הראשון בתנ"ך אנו רואים סיפור שאינו נראה כלל אשרר מתבטא רק בשל הסיפור של האותיות המרכיבות את המשפט. אם נקרא את התמונה כולה זה יראה או יקרא כך: במהותה, סימן ראשון של הראש והיד ליצור עבודה, "אלוהים" , את מהות המחשבה והפעולה, הראשון והאחרון (של) המהות (של ) עבודה (שלו) יד (לשים את) מים מתוך כאוס. מ - א עד ת או (ו) כולל, למעלה מקום (עבור) ציד. במילים אחרות לקורא את המילים הללו נוצר סיפור בו הוא רואה מקום שנוצר על ידי הראשון למורים לציד עבור בני האדם. (בהמשך הפרק מוצעים בספר עוד פרשנות על מילים נוספות בפרק הראשון)
נתונים נוספים
סיכום המילים בפרק הראשון של בראשית
המילה הופעה מילה קשורה הופעה מילה קשורה הופעה מילה קשורה הופעה מילה קשורה הופעה. סה"כ
אדם 1 האדם 1 2
אור 2 האור 3 לאור 1 להאיר 2 8
אל 1 אלהים 32 33
ארץ 3 בארץ 1 הארץ 16 והארץ 1 21
את 13 ואת 8 אתו 1 אתם 4 26
בהמת 1 הבהמה 1 ובבהמה 1 3
ביום 1 היום 2 יום 7 10
בימים 1 הים 2 ימים 1 ולימים 1 5
בין 4 ובין 4 8
בצלם 1 בצלמו 1 בצלמנו 1 3
ברא 3 ויברא 2 5
ברקיע 3 הרקיע 1 לרקיע 3 רקיע 2 9
דשא 3 תדשא 1 4
הגדל 1 הגדלים 2 3
החיה 1 וחיתו 1 חיה 4 חית 2 8
החשך 2 וחשך 1 ולחשך 1 4
היבשה 1 ליבשה 1 2
הלילה 2 ובלילה 1 לילה 1 4
המאור 2 המארת 1 למארת 1 מארת 1 5
המים 10 למים 1 מים 1 12
הנה 1 והנה 1 2
העץ 1 ועץ 1 עץ 2 4
הרמש 2 הרמשת 2 ורמש 1 רומש 1 רמש 1 7
השמים 9 שמים 1 10
ובכל 3 כל 8 ולכל 3 14
ובעוף 2 והעוף 1 ועוף 1 יעופף 1 עוף 2 7
והיו 2 ויהי 21 יהי 3 יהיה 1 27
ויאמר 9 יאמר 1 לאמר 1 11
ויבדל 2 ולהבדיל 1 3
ויקרא 3 קרא 2 5
וירא 7 ותראה 1 8
וירדו 1 ורדו 1 2
ולמקוה 1 יקוו 1 2
זרע 6 זרעו 2 מזריע 2 10
ישרצו 1 שרץ 1 שרצו 1 3
למינה 4 למינהו 5 למינהם 1 למינו 1 11
פרו 2 פרי 5 7
סה"כ 112 122 54 17 3 308
כפי שאנו יכולים לראות מהטבלה, למילים יש מובן מסוים, כאשר השאלה היא האם המבנה הזה הוא "דקדוק" או דבר מה אקראי? מה שאנו מתכוונים הוא אם המילים קשורות בשל העובדה כי יש לנו "עובדה" זו בראשנו או למלכתחילה למדנו את זה כעובדה ולכן אנו רואים את הקשר, או משום שבאמת זה כך.
אמנם יש מילים שנדמה כי הן אותן מילים עם תוספת קטנה כגון חיבור "ו" או " ה " הידיעה או כינוי גוף. ישנם מילים שקשורות אך הן לא אותה המילה. למשל "קרא" ו"ויקרא" הן שתי מילים שונות או אותה מילה בצורה אחרת - על פי הידע הנלמד שלנו, אנו יודעים שהראשון המילה מתורגמת הוא קרא בעבר ואת המילה האחרונה מתייחסת להוא שקורא בזמן הווה. מה אם ניקח מילה אחרת כמו "פרי" ונבחן אותה מול המילה "פרו" הרי אין ביניהם כל קשר למרות היותם באותה המעמד או הקטגוריה הראשונה. קרי, יכולות להיות גזורות מהשורש "פר" המייצג כבר משהו שלישי.
מילים העומדות בפני עצמם בפרק
המילה הופעה המילה הופעה המילה הופעה המילה הופעה
בראשית 1 ותוצא 1 נתתי 1 ויעש 3
בתוך 1 זכר 1 רביעי 1 עשה 3
האדמה 1 חמישי 1 שלישי 1 בו 4
היתה 1 ירב 1 תהו 1 נפש 4
הכוכבים 1 ירק 1 תהום 1 עשב 4
הקטן 1 כדמותנו 1 תוצא 1 פני 4
הששי 1 כנף 1 אחד 2 בקר 6
התנינם 1 לאתת 1 בדגת 2 כי 6
ובהו 1 להבדיל 1 ויברך 2 כן 6
ויתן 1 להם 1 ומלאו 2 ערב 6
וכבשה 1 מאד 1 ורבו 2 טוב 7
ולמועדים 1 מבדיל 1 לאכלה 2 אשר 10
ולמשל 1 מעל 1 לכם 2 על 12
ונקבה 1 מקום 1 לממשלת 2
ורוח 1 מרחפת 1 מתחת 2
ושנים 1 נעשה 1 שני 2
כפי שניתן לראות, מילים אלה הן עומדות לבדואין להם צורות אחרות או שילוב המתייחס אליהם. רוב המילים (38 מתוך 61) מופיעות רק פעם אחת ו -23 מילים נוספות מופיעות יותר מפעם אחת . המילה "על" מופיעה הרבה פעמים אשר מתורגמות בדרכים שונות.
מסקנות
לכל אות מתוך 22 אותיות עבריות יש שם - לא כפי שזה מקובל בדרך כלל בשפות אחרות. שפות אחרות, מציעות לאותיות שלהם צליל - הצליל חסר משמעות - רק על ידי הוספת פונמות זה לזה הם יכולים לבטא משמעות צליל שנקרא מורפמות - שהם השילוב הקטן ביותר של אותיות שהופכות משמעות הלוגית.
זה לא המקרה בעברית - אין פונמות בעברית, לכל אות יש שם לא קול - בעברית אין צליל של "A" כמו "AA" חסר משמעות, אלא שם האות "אלף" השם אינו שם חסר משמעות אלא זה שם של תמונה שמייצגת האות.
בהקשר להשפה היוונית, אנו יודעים בוודאות כי האלפא ביתא היוונית הגיע מהאלף-בית העברי זאת כתוצאה מקריאת שמות האותיות הזהה לעברית. אבל שם האותיות היווניות אין כל משמעות מאחר והם תרגום של מילה עברית - אלפא בא מן העברית "אלף" שפרושו שור שעומד בראש העדר, ביתא מ "בית" שפירושו בית וכו '.
כפי שאמרנו קודם, האותיות העבריות אינן פונמות הן יצאו מתמונות המייצגות מילים שהפכו לאותיות של האלף-בית לאחר שהכתב העברי לשפה דמוית קולה- צליל ולא תמונה בלבד. החלפת צורת הכתיבה העלימה לחלוטין את הצורה ואת המשמעות של שם האות והדגישה את הצליל דבר שגרם להטעיה ולהטיה של השפה כביכול דומה לשאר השפות מנותבות קול וצליל. לכן אנו טוענים שמילים עבריות לא נקבעו כשפות אחרות בשרירותיות או כצירוף של פונמות שהוכנסו לסדר מסוים והפכו למילים, תוך שימוש בהסכם חברתי הפכו ללגיטימיות ולשפת הארדקור.
המקרה של העברית הוא, שכל מילה באוצר המילים שלה היא בעלת משמעות - שנדחפה מתוך צורך או תמונה מסוימים המייצגים את המעשה או את המונח שהמילה באה לחקות. במקרה זה, המילים העבריות הללו צריכות לצאת מתוך מחשבה לוגית ויותר מכך, מילים אלה מייצגות את המעשה או את המונח שממנו באו.
יתרה מזה, נוכל לצייר כאן קו שמפריד בין עברית לשפות אחרות. מסיבה זו, אנו מאמינים כי השימוש בכללי דקדוק סטנדרטיים לעברית עלול לגרום לאי-הבנה של השפה העברית. במיוחד שהדקדוק הוסף לשפה מאוחר יותר ומקורו בעיקר בספרות הרבנית ולא בתנ"ך עצמו. כאשר השפה לא הייתה כלל בשימוש ויתכן כאשר המלומדים שהיו תחת כיבוש מוסלמי ניסוי למצוא חן בעיני הכובשים.
אם מבקשים לשים את העברית באותה קטגוריה של שפות אחרות, כמו למשל הערבית, יש למצוא כמה תכונות משותפות בין השפות הללו. ציפינו שלאותן שפות משפחתיות תהיה אותה שיטה של הבעת האלף-בית- ביטויים וסדר - כאשר בערבית הם מבטאים את אותיותיהם כפונמות, וישנם בערבית, לפחות שתי סטים של אותיות שונות בסדר האלף-בית הערבי.
הוספת הניקוד ואותיות הניקוד "א.ה.ו.י" הם תופעה חדשה שנבעה בעיקר מאי הכרה של המילה על ידי הקוראים עברית שכבר לא דברו עברית. עצם הכרת המילה עצמה בעברית יוצרת את הקריאה שלה - כך קורא עברית מזהה את התצורה של המילה ומבטא אותה מזכרונו ולא מצירוף של הצלילים היוצרים את המילה. עובדה זו חשובה, כדי להבחין עד כמה לא שמו לב קוראי העברית למשמעות של המילה עקב שינוי הכתב לכתב ארמי המרובע. שימוש באותיות "א.ה.ו.י" בניקוד, מורידה את ערכם של אותיות אלו במיוחד האות אלף שהיא אות מייצגת את החשיבות של מרבית המילים.
אחרית דבר
אנו מאמינים כי השפה העברית נחטפה מהמקור, ונושלה ממקומה הנכון כאחת השפות הראשונות של המין האנושי. בשל אירועים היסטוריים, העברית נחשבה לשפה זוטרה - שפה מתה של עם מת, שהעדיף לדבר בשפות אחרות - ואפילו בינם לבין עצמם הם מנסים לא לדבר עברית - אלא יידיש או לאדינו וכו '.
כך, אפילו אילו סימני מקוריותה (של העברית) עמדו לפני המלומדים, הם התעלמו מהם והכניסו את העברית במלבוש שדיכאה אותה והובילה אותנו לאבד את חיוניותה ואת הבנתה. ניסינו כניסיון ראשון בהיסטוריה של העברית כשפה כדי לצייר את הבעיות שמובילות אותנו להבין את הטעות שלנו בפרשנות של טקסטים עבריים.
העבודה עדין לא נשלמה והדרך עדין ארוכה. אני תקווה שחוקרי השפה העברית ייקחו מחקר קצר זה לתשומת לבם וינסו להוביל את העברית לעבר מקומה הראוי המכובד יותר בקרב שפות האדמה.








כלכלן התנהגותי מתמחה בתחום של התנהגות כלכלית של פרטים וארגונים. משמש כיועץ לארגון וניהול יעוץ ארגוני וליווי עסקי,יעוץ ותכנון תיירותי, הכנת תוכניות עסקיות, תכנון ואסטרטגיות עסקיות, תכנון וליווי של תוכניות הבראה ושיקום פיננסי, מערכות מידע שיווקי ומערכות ניהול איזו 9000, שיווק תיירותי, תכנון הדרכה, ימי עיון וקורסים במבחר ארגונים מגדלים שונים ובענפי פעילות מגוון. ייעוץ אסטרטגי, ארגוני וניהולי למפלגות ולגופים פוליטיים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב