בוועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת התקיים דיון בנוהג המינוי בשיטת הסניוריטי של נשיא בית המשפט העליון. חלק גדול מאלה מהדוברים שצדדו בהמשך הנוהג טענו שעד היום הנוהג הזה הוכיח את עצמו, אבל הטיעון הזה לא הסתמך על שום קריטריון למדידת ההצלחה של הנוהג. לפיכך הטיעון שהנוהג הוכיח את עצמו אינו מבוסס. בהמשך נציג קריטריון רלבנטי ונבחן לאורו את מידת ההצלחה של הנוהג.
לקראת סוף המאה ה-20 התחוללה בעולם התרבותי מהפכת "הלקוח" אשר במסגרתה נטבעה הסיסמה "הלקוח תמיד צודק". המהפכה הזאת הוטמעה במיגזר העסקי במלואה עוד לפני סוף המאה ה-20 כאשר המדד הסופי לטיב השירות הוא שביעות הרצון של הלקוחות של השירות. בעקבות המהפכה הזאת כל המיגזר הציבורי הוגדר כספק של שירותים לציבור, כאשר המסר המרכזי הוא שהשירותים לציבור חייבים להינתן בהגינות, ביעילות ובשקיפות, והמדד הסופי לטיב השירות הוא שביעות הרצון של הלקוחות של השירות.
לאחר הקמת המדינה הוחלט לתת אוטונומיה לשופטים בניהול מערכת בתי המשפט מתוך כוונה טובה לבסס את אי התלות שלהם במערכת הפוליטית. במסגרת התפיסה המחשבתית הזאת נשיא בית המשפט העליון קיבל סמכויות (חלקן על פי חוק וחלקן בנוהג) בנושאים שונים שחורגים מעבר לניהול בית המשפט העליון - למשל הטיפול בענינים פרסונלים של כלל השופטים. במסגרת האוטונומיה הזאת כל מה שקורה במערכת בתי המשפט צריך לקבל את אישורו והסכמתו, והוא זה שאחראי לכך שמערכת בתי המשפט תתנהל בצורה הגונה, יעילה ושקופה. חשוב להדגיש כי השופטים באולם בית המשפט עובדים במסירות, על פי החוק ועל פי מצפונם, והם אינם אחראים לשום כשל רחבי בהתנהלות הארגון של מערכת בתי המשפט – זאת האחריות הציבורית של נשיא בית המשפט העליון.
לאחר שנים רבות שבהן הציבור קיבל ללא עוררין את רמת התפקוד של מערכת בתי המשפט התחילו בתחילת המאה ה-21 (בעקבות מהפכת הלקוח) דיבורים ודיווחים על תפקוד לקוי של המערכת הזאת, כאשר הנושאים הנפוצים ביותר בציבור הרחב הם משך זמן בלתי סביר להתנהלות דיונים בבתי המשפט, משך זמן בלתי סביר למתן פסקי דין לאחר סיום דיונים, ולחץ מצד שופטים על מתדיינים להתפשר בגלל עומס בבתי המשפט. הדיבורים האלה משקפים חוסר שביעות רצון של הציבור מרמת ההתנהלות של בתי המשפט וחושפים כשלים רחביים של הארגון הציבורי הזה. להלן פירוט של עוד מספר כשלים של מערכת בתי המשפט, שידועים פחות בציבור הרחב, אבל מעידים על כך שהארגון אינו מתנהל נכון.
1. סעיף 125 בסדר הדין הפלילי אומר כדלקמן:
כל עוד לא הוחל בגביית ראיות, רשאי בית המשפט מזמן לזמן לדחות את מועד תחילת המשפט או המשכו כפי הצורך; הוחל בגביית הראיות, ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך.
בבתי המשפט במקרים רבים לא גובים ראיות ברציפות ובכך מפרים את החוק.
2. המצפן המקובל בארגונים בני זמננו להתנהלות ארגון הוא חזון המוצג על ידי ראש הארגון לכל עובדי הארגון (ובארגון ציבורי גם לציבור). החזון הוא בדרך כלל מסמך קצר מאוד בעל אופי הצהרתי, אבל הוא כלי בסיסי להנחיית התנהלות הארגון. בחזון נהוג להגדיר את המצב ששואפים אליו, ומהפער בין המצב הקיים למצב הרצוי גוזרים תכניות עבודה שמתוכננות לסגור את הפער הזה. אף אחד מנשיאי בית המשפט העליון לא הציג חזון להתנהלות מערכת בתי המשפט, ולא היתה כל תגובה מצד שלושה הנשיאים האחרונים להעדר חזון למרות שקיבלו פניה ישירה בנדון.
3. מקובל למנות לתפקיד מנהל בתי המשפט אדם שכיהן כנשיא בית משפט אם כי אין שום קשר לוגי בין ניסיון החיים של שופט לדרישות התפקיד . מנהל בתי המשפט אינו נדרש להכרעות שיפוטיות (זה בכלל התפקיד של שופטים מכהנים). לעומת זאת הוא צריך להיות בעל ניסיון חיים מינהלי של ארגון גדול (למעלה מ-2000 אנשים). עיון בדוחות מנהל בתי המשפט במשך מספר שנים עוקבות מעלה כי הדוחות מעידים על רמת מינהל נמוכה של במערכת בתי המשפט. מה שיש בדוחות הוא אוסף של טבלאות על מספרי תיקים שנפתחים ונסגרים כאשר מהימנות המספרים לקויה ואי אפשר להוציא מהם שום מסקנה. למשל על פי הדוח לשנת 2015 בשנת 2015 נסגרו יותר תיקים מאשר נפתחו אבל מלאי התיקים עלה!!!. הבעיה הזאת אינה נקודתית ומופיעה כבר לאורך מספר שנים בטבלאות השונות. יתר על כן מה שנעדר מדוחות מנהל בתי המשפט הוא התייחסות לאיסוף מידע על בעיות בארגון (פרט למספרי מלאי התיקים) ותיאור של פעילויות שנעשו לשיפור התנהלות הארגון. למי שמתמצא במינהל ברור שלמשרת מנהל בתי המשפט צריך למנות אדם בעל ניסיון חיים מינהלי עשיר בהרבה משל נשיא בית משפט ממוצע. עם זאת האחריות לשיטת המינוי הבלתי מוצלחת הזאת היא אצל נשיא בית המשפט העליון. תופעת המהימנות של הדוחות הובאה לידיעת נשיאי בית המשפט העליון בעשור האחרון אבל נשארה ללא כל תגובה מצידם.
4. עיצוב דפוס להתנהלות מערכת ארגונית אשר ישביע את רצון הלקוחות של הארגון היא משימה מורכבת בכל ארגון, ומערכת השפיטה אינה יוצאת דופן בכך. היא מחייבת השקעת זמן כבדה (כמעט משרה מלאה) בפתרון בעיות ארגוניות ובנוסף מחייבת ידע שאינו נרכש אצל שופט במהלך ההתפתחות האישית שלו (אפילו לא אצל נשיא בית משפט). דוגמא מייצגת לאמור כאן נמצאת בדוח מבקר המדינה 60ב בפרק על משרד המשפטים. ביקורת המבקר מתייחסת לפיתוח מערכת המיחשוב לבתי המשפט (ולכן הליקויים שהתגלו בביקורת קרו בגלל תפקוד לקוי של נשיא בית המשפט העליון דאז {ברק} ומנהל בתי המשפט שכיהנו בתקופה שאליה מתיחסת הביקורת והובילו את הפעילות). מימצאי הביקורת העלו סדרה ארוכה של ליקויי התנהלות בסיסיים שקרו, כיוון שלנפשות שפעלו לא היה שום ניסיון ניהולי אמיתי בהתנהלות ארגונית לוגיסטית. כמובן שהליקויים גררו הפסד של מיליוני שקלים לאוצר המדינה.
אוסף כל הכשלים שתוארו לעיל יוצר אצל ציבור רחב את הרושם שמערכת בתי המשפט מתנהלת ללא כל יד מכוונת. ארבעה הנשיאים האחרונים של בית המשפט העליון לאחר מהפכת הלקוח (ברק, בייניש, גרוניס ונאור) התנהלו בעיקר כשופטים ולא הפגינו התנהלות אקטיבית של ראש מערכת שרואה את עצמו אחראי להתנהלות מערכת בתי המשפט. לקביעה הזאת יש חריג חלקי אחד: לקראת סוף הקדנציה שלה הנשיאה בייניש נרתמה אישית למאמץ לשיפור תפקוד המערכת (קיצור זמני דיונים בעזרת מיחשוב יומנים). זאת דוגמא חיובית להתנהלות נכונה של ראש מערכת אשר פועל לשפר את דרך התנהלות המערכת, אבל להוותנו קשה למצוא דוגמאות נוספות כאלה. מנגד דוגמא למחויבות נמוכה לטיב השירות אפשר למצוא אצל הנשיא ברק שלא טיפל בבעיית עיכוב פסקי הדין שצמחה לממדים גדולים בזמן כהונתו. בסיום כהונתו הוא השאיר לבאים אחריו ירושה של אלפי תיקים שפסק הדין בעניינם מעוכב וחלקם אפילו למעלה מעשר שנים ובמקביל נוצר שובל של אלפי אנשים בלתי מרוצים מהעיכוב הבלתי קביל.
כאשר יש במערכת האוטונומית של בתי המשפט כשלים יש לזקוף זאת רק לחובת נשיא בית המשפט העליון. יתר על כן אנו חיים בתקופה שבה ממנים אדם למשרה ציבורית רק לאחר שמוודאים שכישוריו מתאימים לדרישות המשרה. נוהג הסניוריטי מתעלם מכך ולכן הוא פסול ציבורית (ולא קיים בשום ארגון אחר). העובדה שבמשך השנים נשיאי בית המשפט העליון לא השכילו להציע נוהג תחליפי לנוהג הסניוריטי מעידה על העדר מודעות שלהם למושגים בסיסיים של התנהלות ציבורית נכונה בת זמננו.
המסקנה העולה מהניתוח כאן היא כי אחרי מהפכת הלקוח האנשים שנבחרו בשיטת הסניוריטי למשרת נשיא בית המשפט העליון לא סיפקו את הסחורה של שביעות רצון לקוחות, והנושא הזה היה בין האחרונים בסדרי העדיפויות שלהם. כדי להשיג שביעות רצון לקוחות יש לבחור את נשיא בית המשפט העליון בשיטה אחרת. מציאת שיטה אחרת היא ענין לא פשוט, כי כדי למצוא שיטה אחרת צריך לבצע חשיבה מערכתית שקולה ולגבש אותה בהסכמה ציבורית רחבה. לפיכך רצוי להקים וועדה ציבורית רחבה שתדון בנושא ותציע שיטת בחירה ראויה לנשיא (תהליך שכנראה יקח שנתיים שלוש). אם כי הדיון הראשון בנושא נערך בכנסת הרי הכנסת אינה פורום מתאים למציאת שיטה אחרת.
במישור ההתנהלות המעשית מסתמנות ארבע אופציות:
1. להמשיך בשיטת הסניוריטי ולעזזאל עם הציפיה לשירות טוב ללקוחות. התוצאה תהיה ירידה מתמשכת באימון במערכת בתי המשפט, וסביר להניח שבמהלך הזמן יגדל הציבור שמבין שעובדים עליו ותיווצר שחיקה במעמד בית המשפט העליון. סביר להניח שזאת האופציה שתבחר, כי בנוסף להתנגדות האנושית הבסיסית לשינויים בכלל יש רבים שאפילו מאמינים שהשיטה טובה (והעובדות אינן מעניינות).
2. נשיא בית המשפט העליון יתמקד פחות בשפיטה והרבה יותר בבעיות התנהלות הארגון (יש מספיק שופטים בבית המשפט העליון גם בלעדיו אבל אין מישהו אחר שיטפל במקומו בבעיות התנהלות הארגון). היא מחייבת את הנשיא לעסוק בהרבה בעיות מינהליות וכמובן גם להשתלם מקצועית בניהול (רצוי לפני הבחירה אבל אולי אפשר גם להשתלם לאחר הבחירה). בחירה באופציה הזאת יכולה להוות נקודת פתיחה טובה להקמת רשות שיפוטית בלתי תלויה במשרד המשפטים, אבל קשה להניח שמי שנבחר בשיטת הסניוריטי יבחר בה, כי לאחר הגדרת חזון השלב הראשון הוא איסוף כל הכשלים הקיימים במערכת ואשר השופטים מעדיפים להתעלם מהם.
3. נשיא בית המשפט העליון יאציל את כל סמכויותיו הניהוליות למנהל בתי המשפט, וישאיר בידיו בעיקר את הגדרת המדיניות (חזון!!!) של הארגון (וכמובן ימשיך לשאת באחריות העליונה לתפקוד המערכת). למשרת מנהל בתי המשפט תיבחר אישיות בעלת ניסיון חיים ניהולי מתאים. סביר להניח שמי שנבחר בשיטת הסניוריטי לא יסכים להאצלת סמכויות שלו למישהו אחר ועוד להיחשב כאחראי לתוצאות.
4. הנשיא יעביר את האחריות להתנהלות מערכת בתי המשפט למשרד המשפטים. באופציה זאת אפשר להמשיך ולקיים את נוהג הסניוריטי, עם זאת בחירה באופציה זאת משמעותה קבורה סופית של הרעיון של רשות שיפוטית עצמאית. סביר להניח שגם האופציה הזאת לא תבחר כי השופטים יזעקו חמס שהפוליטיקאים יכניסו פוליטיזציה למערכת המשפט.
הערה: אין שום סיכוי שתיווצר רשות שיפוטית עצמאית אם נשיא בית המשפט העליון אינו יוזם שום תכנית להקמתה (להערכתי הכנת תכנית כזאת היא עיסוק בהיקף נרחב של משרה למספר שנים). אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומו.
ד"ר יוסף יעלי הוא מנתח מערכות ארגוניות ציבוריות בשיטת פרקינסון (לשעבר מדען בכיר ומהנדס מערכת ברפאל ואלביט)
