בניגוד למחלות רבות אחרות, במקרה של צליאק ניתן להימנע במאת האחוזים מהתסמינים. כל עוד לא נחשפים לגלוטן – לא סובלים מתופעות הלואי של המחלה. יתרה מכך, אם בעבר השמירה על תזונה נטולת אותו חומר המזיק לחולה היתה משימה לא פשוטה, ודרשה הרבה פשרות, הרי שכיום ניכרת מודעות מתרחבת לנושא, וישנם בנמצא מגוון תחליפים ופתרונות. ועם זאת, אין מנוס. המגבלות בצריכה עודן מוחשיות.
ארוחות מתאימות לחולי צליאק יכילו פחמימות כמו תפוחי אדמה וקטניות. יש פסטות מצוינות המיוצרות מאורז או משעועית, וכמעט לכל מוצר המכיל גלוטן יש תחליף בטוח לרגישים. אלה, ביחד עם תירס, חומוס או טפיוקה, מהווים אלטרנטיבה מוצלחת למדי. כך גם ישנם סוגי קמח, שהם למעשה עירוב של מיני קמח שונים, שהתוצאה מאפשרת להחליף באופן מלא את הקמח הלבן הרגיל.
עם זאת, במאפים יעלה הצורך להשתמש בכמות גבוהה יותר של שומן ובחומרים מייצבים, כדי לפצות על היעדר הגלוטן – שלו יכולת טובה להדביק את עיסת הבצק. לכן גם נמצא במאפים כאלה פחות סיבים תזונתיים ובדרך כלל גם פחות חלבונים.
אף שניתן כבר למצוא כמעט בכל רשת מזון אגפים ללא גלוטן של מוצרים יבשים ומוצרים קפואים, עדיין, כפי שכבר הילנו כאן, אי אפשר להתהדר בפתרון מלא. ראשית, מגוון המוצרים, למרות שגדל בשנים האחרונות, הוא עדיין דל יחסית. ישנם אין סוף מוצרי בצק קפואים. אבל ללא גלוטן – נמצא בדרך כלל פריטים בודדים. הן מבחינת כמות, והן, כאמור מבחינת מגוון.
הפשרה המשמעותית ביותר בעבר של בעלי הרגישות היתה בהקשר של הטעם. לעיתים מוצרים שונים נצרכו בלית ברירה. רק כי לא היתה אלטרנטיבה, ולאכול – הרי צריך... כיום יש מי שיגידו על חלק מהתחליפים שהטעם דומה מאוד. האנינים יותר, יבחינו בשוני. אבל ככלל, לא מדובר בטעמי לוואי בלתי נסבלים. במקרים רבים מדובר באלמנט נרכש. כלומר, המוצר יכול להיות טעים, אבל מעט שונה בטעמו מהמקור.
העניין הוא, שהצליאקי המשתוקק ללחמניה, לא יוכל לרוב לקנות לו אחת ברחוב ולהתענג עליה. המוצרים הנפוצים ללא גלוטן נמכרים, כאמור, כשהם קפואים, או כמנות יבשות. בשל כמות המכירות – מצרכים טריים אינם כדאיים בדרך כלל, וכשיש מלאי – הוא יהיה כזה שיכול להתאכסן לטווח ארוך יחסית. מאפה טרי? עדיין לא פשוט למצוא..
והבעיה הכי משמעותית, כנראה, נעוצה בפער המחירים. התחליפים עדיין יקרים משמעותית. ומאחר שאינם פונים לקהל הרחב, ומי שצריך - ירכוש אותם בכל מקרה, גם המבצעים הקמעונאיים נדירים באזורים ללא הגלוטן.
לא נותר לנו אלא ליהנות מצמצום הפערים, ולקוות להמשך המגמה.
דודו פרידמן
