אדם טס לחלל , צולל את האוקיינוס וכובש יבשות, אך נכנע לדבר אחד קטן... הזמן.
כיצד חלפו שלושים שנה?
נראה... וזה היה אתמול,
מהפגישה הראשונה,
האושר לא מפסיק לגדול...
השערות מעט מלבינים,
שבין שמחה לבין כאב,
נוצרים הם זיכרונות בפנים,
עמוק, עמוק בתוך הלב.
פגשתי בך בתחנה,
יפה, בסוודר הלבן...
את מתנה זו, הקטנה,
חרט בתוך נפשי הזמן.
עם זוג עיניים צוחקות,
מלאות גווני שמחת תבל,
פסענו בדרכים ברוכות,
לרוב, בהשגחת האל.
כיצד חלפו שלושים שנה?
נראה... וזה היה אתמול,
מהפגישה הראשונה,
האושר לא מפסיק לגדול...
השערות מעט מלבינים,
אם מכאב או משמחה,
כמה יפים הם החיים,
אם מסביבך כל המשפחה.
את הלילות ללא שינה,
בהשגחה מול המיטות
הפכו לדרך נושנה,
שסבך החיים הספיק לטוות.
האור דלק עד מאוחר...
ודאגות זרעו חשש,
אבל היה זה די מוזר,
לחוות זאת כל פעם מחדש.
כיצד חלפו שלושים שנה?
נראה... וזה היה אתמול,
מהפגישה הראשונה,
האושר לא מפסיק לגדול...
השערות מעט מלבינים,
שבין שמחה לבין כאב,
הם מקשטים את החיים,
בלהת פעימות הלב.
יום חול, חגים ושבתות...
מחול שעון המטורף,
אין זמן כדי לאגור כוחות,
לחוות את מה שיום חשף.
ברדיפה כדי לרצות...
כל פעם עוד בן משפחה,
למדנו לנצל פריצות,
להתאחד במנוחה.
כיצד חלפו שלושים שנה?
נראה... וזה היה אתמול,
מהפגישה הראשונה,
האושר לא מפסיק לגדול...
השערות מעט מלבינים,
זמן את דרכינו מעצב,
בין הקוצים לשושנים...
עדיין, רק אותך אני אוהב.
גורל פתח את הדלתות,
ואת חלקם לעד סגר...
אהבנו לבאות לצפות,
מה מצפה לו יום מחר?
גדילת הילדים בזק...
הותיר את ה"קן" מעט מתרוקן,
אושר יומי עד דק נשחק,
אבל על מה להתלונן?
כיצד חלפו שלושים שנה?
נראה... וזה היה אתמול,
מהפגישה הראשונה,
האושר לא מפסיק לגדול.
השערות מעט מלבינים...
מה שם טומן לו העתיד?
אתך ביחד, זוג יונים,
באהבה גדולה נתמיד.
רבות נכתב על הזמן החולף ועל הגעגועים לימים שלא יחזרו לעולם. כל יצור חי נולד אל העולם עם אוצר קטן המאפשר לו או לה להתנסות ולאסוף את כל אותם רגעי השמחה והעצב, הכאב, וההנאה, האהבה או האכזבות. מהרגע הלידה מתקתק לו השעון החול אל תוך הלא נודע. מה יש מעבר לגבול הזמן אין איש יודע, עם כי הדמיון לא מפסיק להדהים גם את הנועזים מהחולמים. זו הסיבה שיש לחיות את הרגע כאילו זה הרגע אחרון, אך גם כי רגע, שיזכר כל החיים.
באהבה ענקית, לרעייתי היקרה.
