במאמר זה אביא את האני מאמין שלי לגבי בחירת חוגים לילדי הגן, הדגש פה הוא על ילדי הגן בגיל שהם טרם גיבשו דעה וסגנון, הם עוד צעירים והכל פתוח בפניהם. כמובן שיש גם חוגי ספורט מקצועיים שמנחים את החוג באופן מאוד חינוכי, עם דגש על העצמה ולא על ניצחון אבל לא כולם נוהגים כך.
נתחיל בסקירה חלקית של חוגים ספורטיביים לילדים: כדורגל, כדורסל, כדורשת, ג'אגלינג, שחייה, אתלטיקה, ריקוד, התעמלות אומנותית/קרקע, אמנויות לחימה (ג'ודו, קרטה, קרב מגע וכו') וכמובן יש חוגי ספורט אתגרי, ספורט טיפולי או ספורט קרקסי.
מה ההבדל בין חוגי ספורט כלליים לבין חוגי ספורט ספציפיים?
רוב חוגי הספורט כמו כדורגל למשל מכוונים למטרה אחת - לנצח משחקי כדורגל, להשתפר בתחום הספציפי הזה ולהיות בכושר טוב, לעומת זאת חוגים כמו ספורט אתגרי באים ללמד את הילד מגוון מיומנויות ספורטיביות הנוגעות לכל סוגי וענפי הספורט ובמקביל לטפח את הביטחון העצמי, את תחושת המסוגלות ולתת לילד כמה שיותר חוויות הצלחה.
אז כמו שבטח הבנתם, אני לא נגד חוגים מקצועיים באופן כללי (אני בעד ואפילו מלמד חוגי ג'אגלינג בכרכור) אני חושב שבגילאי הגן יותר נכון לתת לילדים חוג ספורט כללי, חוג שבו הוא ייחשף למגוון מיומנויות וייתן לו בסיס חזק של מיומנויות ושל תחושת מסוגלות על מנת להצטיין בחוגי ספורט מקצועיים כשיגיע לגיל בית ספר.
בתוך הקטגוריה שאני מכנה אותה חוגי ספורט כלליים ישנם כמה סוגים ובכל מקום קוראים להם באופן שונה: חוג ספורט, חוג ספורט אתגרי, חוג ספורט קרקסי או כל מני ואריאציות של זה.
המיומנויות המוטוריות העיקריות שלומדים ילדים בחוגים כגון אלו הם: זחילה, הליכת זיקית, הליכות של חיות (כלב, סרטן, ברווז ועוד) קפיצות של חיות שונות (קפיצות צפרדע, קפיצות ברווז, קפיצות ארנבת), שיווי משקל (הליכה על קורה, הליכה על קורת נדנדה, התייצבות על משטחים רכים או משטחים לא יציבים) קוארינציה בסיסית (הליכת סיכול קדמית ואחורית, מסירות של אביזרים שונים, זריקה ותפיסה, סיבוב חפצים, עבודה עם כלי משחק קלסיים וכו')
לסיכום, אני ממליץ לא לשלוח ילדי גן בגילאים הצעירים לחוגים שמטרתם היא ניצחון, הישגיות, תוצאות ותחרותיות אלא לשתוח אותם לחוגי ספורט כלליים, לתת להם לגבש את ההעדפות האישיות שלהם על סמך התנסויות במגוון תחומי ספורט והכי חשוב להתחיל חווית חוג במקום תומך, מאשר כישלונות, מכיל וחינוכי, כזה שיאפשר לילד (גם אם הוא לא הכי ספורטיבי) להרגיש תחושת מסוגלות, התמודדות עם אתגר כהנאה ולא בתחושת כישלון זה אסון.
