אוטופיה ודיסטופיה באמנות העכשווית
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

אוטופיה ודיסטופיה באמנות העכשווית 

מאת    [ 01/12/2016 ]
מילים במאמר: 1381   [ נצפה 1311 פעמים ]

 
 

אוטופיה ודיסטופיה באמנות העכשווית

 

בימים אלה מוצגות בארץ שתי תערוכות שעוסקות במושג "אוטופיה":"פוסט פוסט מודרניזם – אוטופיה",  במוזיאון חיפה לאמנות

ו“קולות האוטופיה”, של דזונג נינג, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

זאת הזדמנות לעסוק במונח "אוטופיה", בייצוגו באמנות ובשאלה: מדוע קולות האוטופיה נשמעים כאן ועכשיו?

המונח "אוטופיה"  נטבע על ידי תומאס מור ב-1516.  הוא מתאר אי מבודד שעליו הוקמה רפובליקה אידאלית.שמו של האי "אוטופיה" וניתן לתרגמו מלטינית ל: "שום מקום" או "מקום טוב". מה שמצביע על כך שאוטופיה היא אולי מקום נפלא, אך למעשה אינו קיים - משאת נפש שאינה מתממשת. לכן משתמשים במונח "אוטופי" לתיאור מצב היפותטי מושלם. מצב שנתפס כרעיון טוב אך בלתי-ישים.

עם זאת  הדחף האוטופי נוכח כמעט בכל פעילות אנושית המכוונת לעתיד. הרצון לשפר את הבריאות, המראה, אורח החיים כמו גם תקווה ליצור חברה אלטרנטיבית מושלמת, גם ניסיונות להגשמתה בפועל, מוכרים לנו היטב. החל מחזון הנביא ישעיהו לאחרית-הימים שאז יגור זאב עם כבש, דרך אפלטון השואף להקמת חברה 'אוטופית' ב"הפוליטאה". תומס מור המבקר בספרו את הסדרים החברתיים המקולקלים של בריטניה, אך אפשר, כמובן, להבין באמצעות המונח הזה גם רעיונות -אוטופיים שניסו להגשימם גם במאה העשרים ועד ימינו.

למרות האירועים המחרידים שהתרחשו במאה העשרים, עלייתם של משטרים מדכאים ונתעבים ומלחמות עקובות מדם, ואולי דווקא בגללם, לא פסקה השאיפה ליצור חברה אוטופית תוך ביקורת על הסדר החברתי הקיים.

המאה ה-20 נשלטה על ידי חזיונות אוטופיים ועל שאיפה להקים חברה עתידית מאושרת או לפחות מתוקנת: רעיונות  קומוניסטיים, קפיטליסטים, פשיסטים - שיחקו תפקיד מרכזי בהתפתחות חזיונות אוטופיים. המודרניזם האמין כי ניתן ליצור עולם יותר רוחני, יותר חושני יותר רציונלי וכי ניתן  לחבר את החיים והאמנות  וכן טכנולוגיה, כמו גם עיצוב ואמנות, יכולים וצריכים לקחת חלק בשינוי פני החברה. האמנים הפוטוריסטים,הקונסטרוקטיביסטים  ואמני אוונגרד אחרים, האמינו כי מטרת האמנות היא לבטא ערכים שהם מעבר לעיסוקים אוטונומיים ביופי ואסתטיקה. הם שאפו לכך שהאמנות תהיה מעורבת בבניית חברה חדשה ואדם חדש.  כך נוצרו תנועות אמנותיות רבות שהתפתחו בהקשרים מודרניים  מגוונים. בין השאר הועלו שאלות מהותיות להבנת האמנות בכלל כגון:  מהו אופייה ומטרתה של האמנות: אילו היבטים של אמנות טובים ורעים? מה יכולה האמנות לתרום כשהיא במיטבה ובמה היא עלולה להזיק? מהו יופי? מהו חופש הביטוי האמנותי? מהו תפקיד האמן בחברה? ומה יחסה של האמנות לאתיקה? לפסיכולוגיה? לסוציולוגיה? לטכנולוגיה?

תיאור עולם אוטופי נבע לעיתים לרוב מתוך תחושת אי-נחת מהקיים, מלווה באופטימיות או בנאיביות חסרת תקנה, ולכך יש דוגמאות לא מעטות בתולדות האמנות המודרנית:

כשנפשו של פול גוגן נקעה מערכי התרבות המערבית, מהצביעות ומהשחיתות שפשתה בה, הוא ברח לטהיטי,  בה חיפש את גן העדן האבוד, עולם שבו מתקיים אורח חיים תמים ופשוט, מקום שהתרבות המערבית לא השחיתה ובו חיים האנשים בהרמוניה מושלמת עם הטבע. המציאות בטהיטי הייתה רחוקה מאוד מאוטופיה. באי הוא נוכח כי ישנן מחלות-מין ומגפות, המקדשים וסימנים נוספים של התרבות המקומית נהרסו בידי 'הלבנים', פולונזיה הפכה להיות מושבה צרפתית ובה חיילים, פקידים וסוחרים מערביים שעשו בה כרצונם. גוגן עצמו התוודה ביומנו כי 'הציביליזציה' ניצחה: "לצערי החלום אשר הביאני לטהיטי הוכה קשה בידי העובדות".  אבל גוגן לא נתן למציאות לבלבל אותו. בציוריו המשיך גוגן לצייר את האי כגן עדן עלי אדמות, נופים טרופיים רוויי-צבע, שופעים פרחים ועצי- פרי, עולם פראי ואקזוטי בו מתהלכות נשים אקזוטיות, חושניות, בחזה חשוף ופרחי היביסקוס לוהטים בשערן. אוטופיה,שהייתה ברובה–  פרי דמיונו הפורה של האמן.

ג'ורג' סרה לעומתו לא הרחיק לכת עד טהיטי. הוא הצליח לצייר עולם אוטופי על גדות הסיין. ציורו "לה גרנד ז'ט" (הקערה הגדולה) מתאר בילוי של סוף שבוע , ביום שמשי בהיר, לחופו של הסיין. על הכל שורה נינוחות ונעימות. זוג פוסע לאיטו שלובי-זרועות, אמהות וילדים משחקים, כלבים משתעשעים על הדשא וסירות מפרש נעות על המים הכחולים.

 ציוריו של מטיס "חדוות החיים"  ו"שפע תפנוקים, שלווה ותענוגות", מצביעים אף הם על שאיפה אוטופית לעסוק בנושאים של שמחה, טוהר, איזון והרמוניה או כפי שהוא עצמו התבטא: "משהו בדומה לכורסא נוחה בה יכול אדם לפוש מיגיעת הגוף".  בציור "חדוות החיים" הוא מתאר דמויות ערומות בחיק הטבע, קווי מתאר פתלתלים, רכים ומעוגלים משרטטים הן את הדמויות והן את הנוף והצבעוניות עשירה ורוויה. ציור הבא לבטא חדוות חיים ואושר בנוף אידילי.

גם אצל אמנים שלא היללו את החיים בחיק הטבע, כמו הפוטוריסטים והקונסטרוקטיביסטים  אשר  ראו דווקא בהתפתחות הטכנולוגית סיכוי לתיקון עולם, מתגלים מראות  אוטופיים. את המקום האוטופיה הפסטורלית תפסו ערים תוססות בהם מודגשים מוטיבים של תנועה וקידמה. הפוטוריזם האיטלקי והקוסטרוקטיביזם הרוסי ניסו לשלב בין אסתטיקה תעשייתית ואמנות מופשטת לבין רעיונות סוציאליסטים וראו  באמנות מכשיר לשינוי חברתי.

הסדקים בגישה הרציונלית האוטופית מתחילים להיראות עם הופעת הדאדא. הפעולה הדאדאיסטית והכתיבה האוטומטית  שומטים את הרעיון של בחירה רציונלית כאמצעי אמנותי. מלחמת העולם השנייה הגבירה את הפקפוק ברציונלי. היא הותירה אחריה עולם פסימי, מפקפק במדע, בקדמה, ביכולתו של 'האני' להשפיע ולהיות אחראי לגורלו, והטילה ספק בכך שהאדם מתקדם לעבר עתיד טוב יותר.

שוב אין אמת מוחלטת, אין אידיאולוגיה שלטת, התרבות הופכת להיות תרבות של מוצרי צריכה, שטוחה ונטולת רגש. הולכת ומתערערת האמונה שהזמן פועל לטובתנו ושההיסטוריה מתקדמת לכוון של שיפור וקידמה. הלך רוח שהפך להיות מוכר כפוסטמודרניזם.

הפוסטמודרניזם  אינו מקשה אחת, הוא לבש צורות אמנותיות מרובות וכלל אמנות מושגית, מינימליזם, וידאו ארט, אמנות מייצב, ומייצג. תנועות שונות ומגוונות המחוברת באמצעות מאפיינים מסוימים: טיפול אירוני, שימוש בהומור באקלקטיות, בקיטש ובהומור, בביטול היררכיות שלילת תרבות גבוהה ונמוכה ובערעור המושגים אותנטיות ומקוריות.

הפוסטמודרינזם מערער כל נורמה מקודשת וקורא תיגר על נושאים מסורתיים.בקבוקי קוקה קולה ואריזות קרטון, יכולים להיות במרכז היצירה כמו גם גרפיטי שעושה את דרכו משולי הרחוב לקירות המוזאונים, האמנות אינה נרתעת מלהציג כיעור ולכלוך ולעסוק בנושאים מטרידים.האווירה הניהיליסטית, החשיבה שהכל לגיטימי, הצבת האמנות במדף אחד לצד מוצרי צריכה אחרים, יוצרת מצב כאוטי של בלבול ומבוכה ומזמינה שאיפה לתיקון.

בעשור האחרון מסתמן עיסוק הולך וגובר של אמנים בארץ ובעולם  הבוחנים מחדש את המושגים  אוטופיה ודיסטופיה.  מתוך רצון להחזיר לאמנות ראיה אופטימית  ומתוך מגמה לראות באמן כמי שלוקח חלק בתיקון חברתי פוליטי מוסרי.

האמן הסיני צ'יו אנשיונג (Qiu Anxiong) שייך לדור חדש של אמנים סיניים המבקשים לגשר בין התרבות וההיסטוריה הסינית לאמנות הגלובלית העכשווית. יצירותיו מביעות כמיהה לחברה מושלמת. הוא לוקח את הצופה למסע חוצה גבולות של זמן ותרבות, טכנולוגיה וטבע, אדם ובעלי חיים. ומציב דיסטופיה ואוטופיה זה מול זה.

כמוהו דזונג נינג, ילד מונגוליה, שחי ויוצר בבייג’ינג ומציג עכשיו במוזיאון הרצליה, מיצב בשם "קולות האוטופיה",  בו הוא עוסק  בדיסטופיה ואוטופיה מתוך  כמיהה לעולם טוב יותר. במיצב גדול הממדים שלו המשלב ציור, צילום ואובייקטים מן- המוכן, הוא מצרף אלמנטים מהתרבות הסינית, עם מוטיבים מהתרבות המערב. יצירותיו מבקרות את החברה הסינית המודרנית הנוטשת את עריכה המוסריים והחברתיים בעקבות הגלובליזציה, תוך נהייה אחר חומרנות ריקה מתוכן והתרחקות מהטבע.

האמנית הגרמנייה קתרינה גרוס , יוצרת עולם צבעוני קסום באמצעות ריסוס של צבע.  היא משתמשת באקדח צבע לקבלת אפקט דרמטי במיצבי ענק  שמתייחסים לסביבה שבה הם מוקמים. המייצבים שלה מכסים תקרות, קירות, חלונות ורצפות ברצועות רחבות של פיגמנט אבקתי, ויוצרים עולם ספק צבעוני קסום וספק בשורה על קץ העולם הקרוב בשל התרחשות אפוקליפטית לא ידועה עדיין. אולי הבולט שבין האמנים המתקשים לשפר את פני העולם הוא האמן הדני אולפור אליאסון  (Olafur Eliasson) שאינו מסתפק ביצירות אוטופיות, מרשימות ואסטתיות ככל שיהיו. הוא מאמין שעולם האמנות אינו יכול להסתגר בדלת אמותיו וכי הוא יכול לטפל בנושאים חברתיים באופן ישיר. מתוך כך הוא פיתח עם שותפו, המהנדס פרדריק אוטסן, מנורה סולארית שמופצת לתושבי אזורים נטולי חשמל. המנורה מכונה "שמש קטנה" והיא  מופצת בעזרת ארגונים בין-לאומיים שאינם שייכים לממסד. מעורבותו בפרויקטים שיוצרים סביבה שלמה, במיצבי ענק, ואפילו במבנים שלמים בהם הוא מנסה להעלות שאלות ולערער את הגבולות כמו זה שבין הטבעי למלאכותי וזה שבין היוצר, הצופה והיצירה. כל אלה מצביעים על רצונו לחרוג מתחומי המוזיאון ולקחת חלק בשינוי פני העולם במרחבים חדשים.

 התערוכה פוסט פוסט מודרינזם-אוטופיה, המוצגת בימים אלה בחיפה, עוסקת אף היא בפניה הרבים של האוטופיה בעיקר מנקודת מבט מקומית.היא מבקשת להציג את האמן  הישראלי כמי שלוקח על עצמו חלק בשיפור המקום והחברה בה אנו חיים. עולים בה נושאים כמו ירושלים האוטופית, המתכתב עם המושג "ירושלים של מעלה". כמוכן, מבטאים צילומיה של ליאורה לאור משאת נפש לירושלים רוחנית של כל הדתות הנמצאות בה. ואילו  המיצב "ירושלים האוטופית שלי", של לילך שטיאט, מצביע על אפשרויות טכנולוגיות לבניית עיר מודרנית שונה מכל ערי העולם האחרות.

בחלק אחר של התערוכה עולה נושא הגלובליזציה, בו נבחן מחדש המשפט האוטופי מתוך שירו של ג'ון לנון "דמיין שאין מדינות... דמיין עולם ללא רכוש..." ועולה השאלה האם עולם ללא גבולות הוא אכן עולם טוב יותר.  קבוצת-עבודות אחרת מציעה עולם שבו אין שליטה לכח הכבידה, עולם המאפשר ריחוף בחלל. והעבודות העוסקת בכמיהה למיתוס מצביעה על השאיפה לחזור ולגעת במקורות הקלאסיים הטרום-מודרניים.

התערוכה מציעה כיוונים רבים ומגוונים של ראיה אוטופית שאולי אינה בת-מימוש אבל יש לה חשיבות רבה בכוונותיה וברעיונות שמתבטאים בעבודות המוצגות בה.

 

 

הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק    

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב