הסיבה לרצח או טרוריזם, זה גלישה לא מוצדקת מעולם הרוח לעולם החומר. עולם הרוח, הוא עולם המחשבה, הדמיון, והרגש, ובו - לעיתים קרובות יש קונפליקטים, מאבקים ואפילו אלימות. אבל, יש לציין, שאלימות זו רוחקה מאד מלהיות חומרית, ובסופו של דבר, הפגיעה הקשה ביותר, שיכולה להיות הינה - עלבון. אצל מספר מצומצם של אנשים, כישלון במאבק הרוחני-מחשבתי, הופך לרצון לפתור את המצב הלא נעים תחושתית, באופן חומרי, אבל כאן חשוב לזכור, שזה בהרבה מקרים נגד החוק. לכן, צעד שכזה, עלול לגרום לסיבוך חמור ובלתי הפיך, כשההרהורים בהמשך החיים, יחזרו תמיד לאותו הרגע, שבו נפלה ההחלטה הגורלית, של נקיטת הצעד שממנו כמעט ואין חזרה. התודעה, תרצה בכל הכוח, לשנות את הצעד הזה, אבל זה בלתי ניתן, מה שיוביל בדרך כלל, למועקה רגשית עצומה. השאלה הנשאלת היא: האם לא היתה אפשרות אחרת, לפתרון המצב הזה? טלפון למישהו, אוכל, שתייה חריפה, נסיעה רחוקה, ספר או כל דבר אחר, שיכול להסיח את התודעה מהדבר המפריע, ומהמעשה המוחשי - שרק לכאורה הינו פתרון. אין פסול בשנאה, כשהיא איננה מתגשמת. אין פסול מוחלט גם בלרשום דברי שנאה, הרי אחרי זה - הסיכוי להגשמה קטן בהרבה.
הטעות, היא הגשמה חמורית של הרע, ולא דיבור, אבל הכי עדיף - לעביר את שתשומת הלב - לנושא טוב, ולא להפוך את הרע, לגורם עניין מרכזי, המניע את החיים. הגורם המשותף בין רצח לטרוריזם, הוא שהמצב הרוחני, שבמקרה הראשון, הוא תוצאה של מאבק בינאישי כלשהו, ובמקרה השני, מאבק תרבותי בין עמים, הופך להיות עד כדי כך קיצוני, עד שבני אדם, בוחרים בהגשמה, ופתרון אלים למצב. את הדירבוק להחלטה - מספקים אנשים, שעברו בזמנו את הסף הזה גם, וכעת, בגלל שלהיתחרט זה לא פתרון פראקטי (הרי אי אפשר להחזיר את הזמן חזרה), מנסים לגרום לעוד אנשים, שימצאו במצב הדומה להם. כל אחד אוהב היזדהות, ועל כן, ברמת המחשבה ישנו, מצד אותם האנשים, ניסיון שיכנוע מתמיד, לכיוון המעשה ולא ההבלגה, ואז, עוד אנשים מצטרפים לביצת הטועים העגומה, שנקראת פשע. הפירמידה חייבת תחתיתות חדשים, וראיית העולם הנגדית שהיא יוצרת - ממשיכה להיאבק על קיומה בעולם. הבעיות העיקריות של אותם אנשים: רצינות יתר, גאוותנות יתר והיעדר הומור, שמאפשר לראות בדרך חיובית יותר את המציאות. אחרי המעשה, החיים כבר לא מצחיקים. מהסיבה הזאת, הומור - הוא נכס בלעדי, של האנשים התמימים, שבאופן מוחשי - לא פשעו מעולם.
