מלאכים בשמי תל אביב
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מלאכים בשמי תל אביב 

מאת    [ 15/09/2016 ]
מילים במאמר: 872   [ נצפה 1214 פעמים ]

 
 

כלנית הייתה בתי היחידה. מאוד רציתי שתהיה לה אחות או אח אבל אמה, אשתי סיגלית נפטרה מסרטן כשכלנית הייתה בת שלוש. סיגלית הייתה אהבת חיי, הכרנו בבית הספר כשהיא הייתה בכיתה י' ואני בכיתה יב'. למרות שהייתה יפהפייה רוב הבנים התעלמו ממנה. כנראה בגלל שהקרינה קור וזרות, הייתה מרוחקת ובכיתה הייתה החכמה מכולם.

היא הייתה ג'ינג'ית עם צמות ולא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותה בהפסקה. היא ישבה לבדה ונשענה בגבה על עץ בחצר בית הספר וקראה, תמיד היה לה ספר ביד. ניגשתי אליה ושאלתי שאלה סתמית כדי לנסות ולהתחיל בשיחה. המחזה שזכור לי היטב כשהשמש שיחקה בצמותיה והרימה יד מעל עיניה כדי לא להסתנוור ולנסות ולראות מי העז להפריע את מנוחתה. היא הייתה שקועה בקריאת הספר של בשביס זינגר "העבד" אותו קראתי שנה לפני כן, לא כמטלה לימודית אלא מתוך סקרנות. היא הייתה מופתעת מהעובדה שאני מכיר את הסופר וקראתי את הספר והעירה בחיוך: "יתכן ואתה היחיד מבית הספר שקרא את הספר." מכאן הקשר שלנו החל, קשר אינטלקטואלי שהפך מאוחר יותר לאינטימי.

השנים חלפו, האהבה פרחה ונישאנו באביב. שנה לאחר מכן נולדה כלנית, ג'ינג'ית עם נמשים, מהממת. חיכיתי בקוצר רוח ליום שאוכל לקלוע לה צמות, כמו של אימה. כשכלנית הייתה בת שנתיים סיגלית אובחנה במחלה הארורה בה היא נלחמה כשנה לפני שנפטרה.

כלנית ואני לקחנו את המוות המיותר הזה כמובן קשה. היא שאלה לא פעם היכן אימא, תחילה אמרתי שהיא נסעה וכשהייתה בת ארבע סיפרתי לה כי אימא נמצאת בשמים. עם הזמן כלנית הלכה ודמתה לסיגלית. כאשר קלעתי לראשונה את צמותיה, אמרתי לה שאני חוזר מיד ונכנסתי לשירותים ובכיתי ללא הפסקה, אלוהים, עד כמה התגעגעתי לסיגלית וכרגע יש לי דוגמית אהובה מול העיניים.

כלנית התפתחה והיא כבר בכיתה יא'. יום אחד קיבלתי טלפון בהול מבית הספר כי כלנית התעלפה והמנהלת הזמינה אמבולנס שנמצא בדרכו לאיכילוב. טסתי לבית החולים ונאמר לי כי היא נמצאת בבדיקות במחלקה האונקולוגית. זיעה קרה כיסתה אותי כשהמשמעות חדרה להכרתי. לאחר בדיקות מקיפות של סי.טי. ואם.אר.איי. נמסר לי כי הילדה חולה בסרטן הדם (לוקמיה). מיותר לספר על שהרגשתי, למרות שאינני דתי נזכרתי בסיפור על איוב. למה? למה זה מגיע לי, לנו? כולה ילדה בת חמש עשרה, מה חטאה?

מצאתי את כלנית כבר במיטה במחלקה כשהיא מחוברת למכונת הנשמה, עם אינפוזיה. היא הייתה חיוורת מאוד וישנה. מנהל המחלקה לקח אותי לחדרו ונתן לי הרצאה לגבי מצבה וההקרנות שתצטרך לעבור, עם תוצאות הלוואי האפשריות והצפויות ולסיום אמר בחמלה שלא אצפה לניסים כי היא נמצאת במצב קשה עם גרורות. תחילת הטיפולים נקבע לשבוע הבא ובינתיים נתנו לה תרופות נגד כאבים וטשטוש כדי להקל עליה. אני התמקמתי בחדר הסמוך, חדר קטן עם מיטה. היות ולא ישנתי ימים רבים כשראיתי את כלנית ישנה נכנסתי לחדרי ונרדמתי מיד.

התעוררתי לפתע ללא סיבה נראית לעין, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, נכנסתי בשקט לחדרה של כלנית ולהפתעתי ראיתי רופא שנמצא אתה וידו על מצחה.
מי אתה? שאלתי.
הוא ענה:" אני ד"ר וייזר, אונקולוג תורן ורציתי לבדוק מה מצבה."
כשהסיר את ידו ממצחה, אני ליטפתי אותה והבחנתי שהיא קודחת.
אמרתי לו:" נראה לי שיש לה חום ואולי היא זקוקה לתרופה מתאימה."
הוא אמר בחיוך:" אין צורך ועד הבוקר הכול יעבור."
שאלתי אותו את השאלה ששאלתי כל רופא שפגשתי, מה דעתו ואיזה טיפול היא צריכה והאם הוא תומך בכימותרפיה.
תשובתו הפליאה אותי וגם הטרידה וחשבתי שהוא כנראה מתלמד או רופא גרוע שאיננו מבין כלום, כי הוא אמר שוב: "אין צורך לא בתרופות ולא בהקרנות, והכול יעבור עד הבוקר."
הטיפול היחיד שהיא זקוקה הוא אמר: "תיאוטיס אפולוסיס."
הוא לא חיכה לשאלתי, מה זה? או איזה טיפול זה? ויצא מהחדר. לא עברה דקה והחלטתי בכול זאת לשאול יותר פרטים ולמה הוא התכוון, אבל כשיצאתי מהחדר הוא לא נראה, חשבתי כנראה נכנס לחדר אחר. חזרתי לחדרי ונרדמתי. 

בבוקר התעוררתי כי חשבתי ששמעתי את כלנית קוראת לי. נכנסתי לחדרה ונדהמתי לגלות  שהיא יושבת על קצה המיטה, מחייכת אליי ואומרת: "אבא, אני רעבה."
חיבקתי אותה ושאלתי שוב ושוב:" איך את מרגישה?"
חשבתי שאני מתעלף מההפתעה. ניגשתי לדלפק האחיות ושאלתי האם ניתן לקבל משהו לאכול. האחות אמרה, כן תרד לקפיטריה כי אנחנו מספקים אוכל רק לחולות במחלקה. אמרתי לה שזה לא בשבילי אלא עבור כלנית. היא אמרה זה בלתי אפשרי כי הרופא פסק רק נוזלים והיא מקבלת את מה שהיא זקוקה דרך האינפוזיה.
אמרתי לה כי עכשיו היא לא מחוברת לכלום, יושבת על קצה המיטה ומבקשת אוכל.
האחות קראה לאחות הראשית וזו לאחר שראתה ושמעה את כלנית, רצה למנהל המחלקה שבדיוק הגיע. הוא נכנס לחדר והיה בהלם כשראה את כלנית יורדת מהמיטה, ללא מסכת החמצן, מנותקת מהאינפוזיה ומבקשת משהו לאכול.
הוא מלמל פעמיים:" זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות."
" האם קרה משהו בלילה," הוא שאל.
אמרתי:" כלום, רק ד"ר וייזר האונקולוג התורן היה כאן ובדק אותה."
הוא אמר:"לא ידוע לי על רופא בשם ד"ר וייזר ואין לנו לצערנו תקציב לאונקולוג תורן."
"מה הדוקטור הזה אמר לך? הוא שאל."
אמרתי:" הוא המליץ על טיפול משהו כמו תיאוטיס אפולוסיס"
הרופא החוויר ואמר כי: "Theou tis epoulosis" ביוונית משמעו "God Healing"...

לאחר בדיקות נוספות הסתבר כי כלנית נקייה לחלוטין ואין זכר למחלת הלוקמיה.

תגובות: התופעה המוזרה הזו או הנס שקרה חזר על עצמו בשנים האחרונות מספר פעמים בבתי חולים שונים בארץ. ההחלמה המידית ללא כל הסבר קליני מוביל בד"כ את הספקנים למסקנה כי מלכתחילה הדיאגנוזה לא הייתה נכונה ולכן אין כאן נס קליני. הדתיים והמאמינים מצביעים לעבר השמים ואומרים כן, יש אלוהים... הוא שולח מלאכים במקרים מיוחדים...

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב