'אין סומכין על הנס'. על פי רוב בנוי עולם הזה וחיי האדם, באופן ובצורה טבעית. הקב"ה ברא את הכול בששת ימי בראשית 'ואין כל חדש תחת השמש'. 'עולם כמנהגו נוהג'. אין האדם והעולם זקוקים להתערבות שמימית תמידית גלויה. העולם מתנהל מאליו ומעצמו. הקב"ה משמש מעתה כמשגיח, מפקח ומציץ. כל זה על פי פשטיות המציאות. מכל מקום קיימים דברים מיוחדים אשר בכל זאת זקוקים תמיד למשענת שמים. אין להם קיום פשוט טבעי. הם צריכים התערבות עליונה, על בסיס קבוע. תופעה זו שכיחה ומצויה, דווקא בכל המקודש מחברו:
תלמוד בבלי מסכת שבת פרק כד - מי שהחשיך: איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר ויוצא אתו החוצה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם בן ביתי יורש אתי. אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל. מאי דעתיך - דקאי צדק במערב, מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח. והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וכו'. ועיין עוד בנדרים.
תלמוד בבלי מסכת יבמות פרק ו - הבא על יבמתו: אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה, שנאמר: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו. א"ה, ויעתר לו - ויעתר להם מיבעי ליה! לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. א"ר יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות. אמר רבי אמי: אברהם ושרה טומטמין היו, שנאמר: הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, וכתיב: הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שרה אמנו אילונית היתה, שנאמר: ותהי שרי עקרה אין לה ולד, אפי' בית ולד אין לה. ע"כ.
יומא סט, ב: והא דרב מתנא מטייא לדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר הא-ל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! - אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו. רש"י: ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו וכו' - מן יום החורבן אתה למד נוראותיו, שכל האומות נאספו להשמידם ונתקיימו מהן. ע"כ.
אסתר רבה (וילנא) פרשה י: אנדריאנוס קיסר אמר לו לר' יהושע גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים, אמר לו גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניה(ם) הה"ד כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו'. פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ט - למנצח על הנגינות: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו אילו ישראל שהם נכנסים בידי או"ה והקב"ה מצילם ואין עני אלא ישראל שנאמר והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', אמר דוד כבש בין שבעים זאבים מה יכול לעשות, ישראל בין שבעים אומות חזקים מה הם יכולים לעשות אילולי אתה עומד להם בכל שעה ושעה הוי מציל עני מחזק ממנו אילו ישראל.
רמב"ן פרשת עקב: והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם, וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו. החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי, וכך המדה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה':
כאן נכנסת האמונה, הביטחון והעבודה והופכת חלק מהחיים עצמם. מציאות ה' השגחתו וישועתו, עוברות ממופשטות פילוסופית אל תוך חיי היום יום. מטעם זה נבדלים ישראל מאומות העולם בקרבתם אל ה', מתוך שחיי הגויים מושתתים על אדני הטבע ומנהג העולם. לדידהו אין הקב"ה אלא בחינת א-להא דא-להא: מנחות קי, א: איתיביה רב שימי בר חייא לרב: ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה! אמר ליה: שימי, את? דקרו ליה א-להא דא-להא וכו'. ע"כ. כלל ישראל, אין לו מעמד מדרך הטבע. בעל כרחו, תלוי הוא במי שאמר והיה העולם. תלות זו, נעשית אצלו עיקר בגוף חייו.
ירמיהו ודניאל, הבינו את הדברים כפשוטם. בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, הרי גבורותיו ונוראותיו גלויים וניכרים, מה שאין כן בזמן שיד אומות העולם תקיפה וישראל דוויים, דחופים, סחופים ומטורפים ויסורים באים עליהם, 'איה גבורותיו', 'איה נוראותיו'. אנשי כנסת הגולה העמיקו יותר ועמדו על כך דאדרבה, 'הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו'. אומה מצליחנית, אינה ערובה לקידוש ה'. לעולם יכולים לחשוב ולטעון, כאילו 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. גוי מוכשר הוא. עם מפוקח. אך 'הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים', ודאי 'גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניה'. כאן כבר אי אפשר להסיק כי 'גדולה היא הכבשה'. 'כבש בן שבעים זאבים מה יכול לעשות', 'אילולי אתה עומד להם בכל שעה ושעה' ומציל עני החזק ממנו. דווקא מצב קשה זה מגלה, מחייב, מוכיח ומראה, התערבות עליונה מתמדת.
