התפיסה האנושית מתחלקת לשתיים. תפיסה מדעית ותפיסה אומנותית. כשם שהגישה האומנותית מקובלת כטבעית וכתולדה אורגאנית של המציאות האנושית, כך גם הגישה המדעית, איננה בדיון או המצאה חדשה אלא אף היא חלק מעצם מציאות קיומו של אדם. ייתכן כי דבר זה נתחדש באכילה מעץ הדעת טוב ורע. עד אותה אכילה, היה האדם אומן גמור, בלא שום תפיסה מדעית. האכילה ההיא העניקה לו הבחנה מחקרית. בעץ הדעת מעלה גדולה, לצד סכנה עצומה. מעלתה היא בשירותי הדעת את היצירה האומנית. אינה דומה היצירה הטרום מדעית ליצירה שאחריה. מעכשיו אומנות מבוססת ומעוגנת היא, בלא תערובת מרובה של בדיון ודמיון. לכל יצירה הסבר, נימוק וסיבה. מאידך סכנתה היא בהפיכתה לעיקר, תוך ביטול לגיטימיות האומנות ושלילתה כבלתי מדעית, טפלה ופרימיטיבית. מתח זה קיים בעולם בכלל ובכל אדם בפרט. גם בעולם התורה המצווה וההלכה, ישנו לקונפליקט זה. התנועות החדשות של הדורות האחרונים, כגון חסידות ומוסר, באו להחזיר עטרת אומנות שבתורה ליושנה. המתנגדים הנלחמים נגדן, נתכוונו לשם שמים, בחששם פן יבולע לגדרי ההלכה המסורה. אבל אותם אשר ראו בהלכה ובתורת חובות האיברים את חזות היהדות כולה, לא כיוונו אל האמת המקורית:
ברכות לג, ב: ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו! - אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול. רש"י: הכל בידי שמים - כל הבא על האדם ביד הקדוש ברוך הוא; כגון ארוך, קצר, עני, עשיר, חכם, שוטה, לבן, שחור, הכל בידי שמים הוא, אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים, את זו מסר בידו של אדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים.
תלמוד בבלי מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין: אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' - אמונת - זה סדר זרעים, עתיך - זה סדר מועד, חסן - זה סדר נשים, ישועות - זה סדר נזיקין, חכמת - זה סדר קדשים, ודעת - זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה. תנא דבי רבי ישמעאל: מערב אדם קב חומטון בכור של תבואה, ואינו חושש.
אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד. אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והא-להים עשה שיראו מלפניו. רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, אמר לו אידך: ניקו מקמיה; דגבר בר אוריין הוא. אמר ליה: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא? תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, - תסתיים.
רש"י: סדר זרעים - שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי. חוסן - לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין. סדר נזיקין - מושיען, מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון. דעת - עדיף מחכמה. היא אוצרו - הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון. קבעת עתים - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב, שלא ימשך כל היום לדרך ארץ. בפריה ורביה - היינו חוסן. צפית לישועה - לדברי הנביאים. הבנת דבר מתוך דבר - היינו דעת. קב חומטון - ארץ מלחה, ומשמרת את הפירות מהתליע. ואינו חושש - למוכרה בדמי חטין, דלאו אונאה היא - שהרי שמירתן בכך. יראת שמים דומה - לפתחים חיצונים, שדרך להם נכנסים לפנימיים, כך, אם ירא שמים הוא - נעשה חרד לשמור ולעשות, ואם לאו - אינו חש לתורתו. בהי עייל - באיזה פתח נכנס, לפתוח את הפנימיים. אנא אמינא לך - כלומר: אתה מיעטת בשבחו. הן יראת ה' - יחידה היא היראה בעולם. ע"כ.
מכאן ניסו להוכיח, כי אין יראת ה' אלא אוצר בעלמא והעיקר הוא מה שבתוך האוצר. אך באמת 'משם ראיה', שהרי כוונת 'אוצר' אינו דומה ל'בית אוצר' אלא אוצר הוא מה שבפנים מעין 'אצור' ואילו יתר המעלות הן הן בית האוצר, המחזיקות את אוצר עיקרי זה. אף בעברית מדוברת, אין אוצר אלא מטמון:
ברכות ח, א: אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא! אמר ליה, הכי אמר רב חסדא: מאי דכתיב אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב - אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד - לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי. ע"כ.
כבר הקשו מכאן על מאמרם הנ"ל ש'אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד', או בנוסח אחר ש'אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים' ותירצו שאכן אין יראת שמים אלא אוצר המכיל בקרבו את ההלכה. אבל לפי דרכינו נהפוך הוא, שה'אוצר' הוא מה שבפנים ואילו ארבע אמות של הלכה, בית האוצר הן והיינו הוראת 'ארבע אמות', מעין ארבע דפנות של בית האוצר:
ספר מסילת ישרים - הקדמת הרב המחבר זצ"ל: והנה הכתוב אומר: הן יראת ה' היא חכמה, ואמרו רבותינו ז"ל: 'הן' אחת, שכן בלשון יוני קורין ל'אחת' הן. הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון. אך האמת היא, כי עיון גדול צריך על כל הדברים האלה לדעת אותם באמת ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת, כל שכן לקנות אותם ולהשיגם וכו':
חוכמה זו בעלת פנים רבים היא, כמו חסידות, מוסר או דרך ארץ. התעלמות מחוכמה זו או המעטת חשיבותה, אינה אלא טעות יסודית בשורשי היהדות.
חוכמת ההלכה היא המדע שבתורה, בעוד חוכמת היראה האומנות שבה. המדע משרת את האומנות ולא להיפוך. כך בעבודת היהודי הפרטי, יש לו להגביר את האמונה התמה על הדין המדוקדק ואם לא, הרי הוא עלול למצוא את עצמו קרוב אל נירוזה כפייתית, רחוק מרוח החיים היהודיים האמיתיים. יש להתייחס אל ההלכה כאל בית אוצר, אשר חייבת להיות שלמה לגמרי, שבחור קטן ובנקב כלשהו תיזל ותישפך כל יראתו החוצה. אך העיקר הוא משמעותה הפנימית של ההלכה, היא היראה על חוכמתה העמוקה.
המדע חוקר את האומנות וזה עיקר עבודתו. המדע אובייקטיבי והאומנות סובייקטיבית. במדע נטייה שטחית ובאומנות עומק. המדע עומד מבחוץ והאומנות יוצרת מבפנים. אין באומנות למעלה מן הנבואה, בה נפגש ונושק לבב אנוש בחוכמה העליונה. הדורות הולכים ומתפתחים מבחינה מדעית. מתלמדים ומתרגלים בהסתכלות אקסטרנית על כל מעשה וחוכמה. כל זה על חשבון האומנות האמיתית התמימה והיינו ירידת הדורות.
הנביא לא היה דרוש להיות ידען גדול. אדם הראשון זכה לנבואה, בטרם אכל מעץ הדעת בכלל. 'ונביא לבב חכמה'. הוא צריך להיות 'חכם לבב'. בנבואה הרי הוא ממצה את אומנות היצירה שבלב עד תומה. מטעם זה מתייחסים אנחנו אל ספרי הנבואה כאל אמת לאמיתה האומרת דרשיני וניתן לדייק בהם עד אין קץ. שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן וכן שלושים ושתיים מידות וכל הדומה להן בכל ספרות חז"ל ורבותינו ראשונים ואחרונים. דרכי הדרש שבכל הדורות אשר גודלו על נאמנות למסורה הטהורה, מסתמכים על אופי זה המיוחד של כתבי הקודש. הלכות, אגדות, לקח מוסר השכל, פשטים, רמזים וסודות עד אין מספר, נבנים על גבי התורה שבכתב, הכול מכוח תפיסה יסודית זו. אין כל הכרח שהנביא גופו, כגון בלעם הרשע או להבדיל שאר נביאי האמת והצדק, ידעו את כל אשר ייעשה ויידרש בדברי נבואתם עד סוף כל הדורות, על דרך שאמרו לגבי משה רבנו ורבי עקיבא. אכן נבואתם נבעה מעומק פנימיות הלב, במקום אשר מפעם ברוח הקודש. שם מקירות הלב בנקודת מפגש 'רוח היא באנוש - ונשמת ש-ד-י תבינם', 'נר ה' - נשמת אדם', מתגלה הנבואה. לפיכך חודרת הנבואה ומחלחלת תוך שכבות ותהומות העמוקות ביותר של ההוויה. ממילא בגשתנו אל לשונות הנבואה, אין סוף לפנים ומשמעות שבכל קוץ ותג, שהרי היא נוגעת באמת הנסתרת והפנימית ביותר.
עד כאן למדנו על עניין האמונה הנבואית. 'משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל'. חוכמת חז"ל התבטאה הרבה, במה שידעו, הבינו והכירו סוד זה על בוריו. הם ידעו בדיוק כיצד לגשת אל ספרי הנבואה ולהפיק מהם כל הליכות חיים. חז"ל תלמידי הנביאים היו, כשם שרבנן סבוראי והגאונים תלמידי חז"ל היו, הראשונים תלמידי הגאונים והאחרונים תלמידי הראשונים, הכול כמפורש בסדר שלשלת הקבלה.
ברם אנחנו מגלים בדברי חז"ל, עוד עוצמה אדירה של שכל הישר עצמאי ובלתי תלוי. מסתבר שנבואה לחוד וחוכמה לחוד ואם הנביאים חידשו את הנבואה, הנה החכמים חידשו את החוכמה. הוי אומר שחוכמת חז"ל ומסורת קבלתם, מקורית היא אלא שנשענת ונסמכת על בדק בית ספרי הנבואה אשר קדמום. מניין שאבו את שיטות חוכמתם. מתי נפתחו מעיינות החוכמה. ירמיהו הנביא סיים את שלשלת התקופה הנבואית מבחינה ידועה. תלמידו ברוך בן נריה, כבר לא זכה לנבואה. כנראה שהוא היה אישיות אוריגינלית, אשר פתח את שערי החוכמה. תלמידו עזרא הסופר, הגדיל והפליא לעשות בדרך רבו. שושלת זו עברה דרך אנשי כנסת הגדולה כולם עד שמעון הצדיק שהיה משייריהם ואנטיגנוס איש סוכו תלמידו, דרך הזוגות עד שמעון בן שטח. הלל הזקן מתלמידי שמעיה ואבטליון, גם הוא היה מיחידי סגולה ומענקי הדורות בחוכמתו הרבה ותלמידו רבן יוחנן בן זכאי אחריו ותלמידו רבי אליעזר הגדול אחריו. 'עד שבא רבי עקיבא ולימד' - רבי עקיבא בן יוסף פתח שערים חדשים בחוכמת התורה ושושלתו נמשכה דרך תלמידיו הגדולים עד רבינו הקדוש ורבי נתן וגם רבי חייא ורבי אושיעא תלמידיהם. רב ושמואל, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, יסדו את הגישה האמוראית, אשר נמשכה דרך אביי ורבא, רבינא ורב אשי סוף הוראה. 'סוף הוראה' היינו סוף חוכמה במובן מסוים. תקופת יצירת ההלכה נסתיימה. מכאן ואילך אין אפשרות של הוראות חדשות. שם 'חז"ל' חוזר על דורות ההם, מראשית תקופה התנאית, המתחיל בעצם בברוך, עזרא, אנשי כנסת הגדולה, שמעון ואנטיגנוס עד סוף תקופה האמוראית שבימות רב אשי. הם הם אשר חוללו ויצרו, על פי מסורת קבלתם, את הקורפוס ההלכתי התורני לדורות עולם.
אף חז"ל כיורשי מסורת הנבואית, מושרשים היו בתפיסה האומנותית. לכאורה החוכמה לעומת הנבואה, מקבילה למדע מול האומנות. באמת מדעם מתבטא, בבקיאותם הגמורה במקרא וזכרון מלא של דבריהם בכולא תלמודא. כוח פלפולם העצום. עוקרים הרים וטוחנים אותם זה בזה. 'הויות דרב ושמואל'. 'הויות דאביי ורבא'. אך רוח הדברים ויסוד עיקרי ההלכות גופן, אינן אלא בבינת הלב ושכל הישר. 'משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל - ואע"פ כן היו משמיעין להן על בת קול'. יתכן כי מכלל משמעות 'בת קול' זו היא האינטואיציה הברורה והמוחשית. בכך המשיכו חז"ל את הקבלה הנבואית ממש, רק באפיק אחר של חוכמה. 'אמונת חכמים' היינו ההיסמכות וההישענות על חוכמת חז"ל ביצירתם ההלכתית.
אם באנו לתמוך את אמונות הללו, זו של נבואה וזו של חוכמה, הנה עובדה היא שדרך זאת לבדה הוכיחה את עצמה מאז בריאת העולם. 'נצח ישראל' הן בהישרדות היהודית הנצחית והן בניצחון הגדולה היהודית בכל הדורות, מורה בעליל על דרך התורה כעל אמת יחידה. אין ספק שדורות האחרונים פיתחו כלים חדשים לבחינת המציאות, באופנים אשר לא שערום אבותינו. אך חשוב לזכור, שכל זה אינו אלא מזווית ראיה חיצונית ומנקודת מוצא אקסטרנית. איננו מסוגלים להגיע ולירד בבטחה אל סוף דעת שום נושא ועניין, או להתעמק אל עבר כל יסוד ועיקר בחיים, ללא סימני וציוני דרך מקראיים או תלמודיים.
כלל ישראל ייוושע, רק כאשר יזכה ויגיע לידי הכרה זו. אנחנו זקוקים למרכז את היסוד האנושי כעיקר העבודה וכל יתר חלקי התורה, אמצעיים הם למטרה נעלה זו. תפיסת דקדוק הדין כערך העליון, אשר דעה זו היא הרווחת בדור האחרון, או את ההחמרה ההלכתית, או את ההתמדה, או את הקבלה, או את הקנאות, או את הלמדנות ואפילו את המוסר, אינה מסוגלת להוביל את ישראל, לקראת תשועתם המיוחלת. הרי צריכים לתקן קלקול עוון מידת שנאת חינם. מלאכת שליחותו של אליהו הנביא זכור לטוב היא 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. 'אתם קרויין אדם ואין הגויים קרויין אדם'. אין היהדות והאנושות שתי מעלות נפרדות אלא היינו הך. היהדות הינה האנושות במיטבה.
