לא מזמן ישבנו אני ועדי - חברה טובה שלי - במסעדה שאנחנו מאוד אוהבות. "אוי... " היא אמרה לי "איזה כיף ככה רק שתינו... אני מתה לצאת לאיזה חופש של בטן גב...". על שתינו עברה תקופה מאוד לחוצה וחופשה נשמעה כמו רעיון מצוין. "אז קדימה, בואי ננסע לחופש". אמרתי לה "זה לא זמן טוב עכשיו" היא ענתה "מה שהכי בא לי לעשות זה לשכב על החוף, להשתזף ולשקוע בספר מטופש". "אז מה הבעיה?" שאלתי. "מה הבעיה?, שעכשיו אפריל ורוב הזמן לא חם מספיק בשביל זה". הצעתי לה שניסע לאילת והיא עיוותה את פניה "איפה נאכל שם בדיוק?" היא שאלה "ואל תגידי לי שנאכל בבית המלון. בית מלון זה בסדר גמור לארוחת בוקר..." "את רק שותה קפה בארוחת בוקר", קטעתי אותה. "בדיוק" היא ענתה "זה טוב לקפה ואולי לאיזה משהו קטן בצד. אבל אין אוכל טוב באילת. פשוט אין". "את כנראה מזמן לא ביקרת שם, או שאת פשוט לא מכירה את אילת". "מה את מדברת?" היא ענתה בכעס "כשהיינו סטודנטיות היינו נוסעות לשם כל הזמן ושורצות בטיילת". "בדיוק", אמרתי לה "קודם כל, אנחנו היינו סטודנטיות לפני כמעט עשר שנים, ודבר שני, יש עוד מסעדות באילת חוץ מהמסעדות שבטיילת". היא הביטה בי בגבות מכווצות ולבסוף אחרי שעה קלה אמרה "את יודעת מה... אני אתן לך הזדמנות בתנאי אחד", "כן..." אמרתי בזהירות "איזה תנאי?" "שאם האוכל מגעיל, את משלמת עליו". חייכתי "אין בעיה. ואם האוכל כן יהיה טעים לך, את תשלמי עליו". היא חיכתה רגע לפני שענתה, ואז הסכימה.
מאחר שהבטחתי לחברתי שאני מארגנת לה מסע בין מסעדות באילת התחלתי לחקור את הנושא, והצלחתי למצוא כמה מסעדות נהדרות. את הערב הראשון שלנו שם פתחנו במסעדת דגים מצויינת. אני שמחתי לאכול מרק סרטנים – מנה שכמעט ולא יוצא לי לאכול וחברתי בחרה בדג מוסר צלוי על הגריל ולא השאירה דבר על הצלחת מלבד עור ועצמות. ישבנו לשולחנות שהשקיפו לים ונהננוו מהרוח הנעימה. לארוחת הצהריים ביום למחרת הלכנו לאכול במסעדת בשרים סטייק טוב כמו שהיא אוהבת במסעדה. חוץ מסטייקים מצויינים אלכנו גם קרפצ'יו נהדר פרוס דק-דק כמו שצריך ומעליו שבבים של גבינת פרמז'ן. גם הפעם עדי נאלצה לשלם את החשבון ושלחה לעברי חיוך עקום "או.." אמרתי לה "התערבות זו התערבות. אני מבטיחה להזמין אותך לקינוח טעים". "חכי.." היא אמרה "יש לנו כאן עוד יום. נראה מה יהיה מחר". למחרת הזמנתי לנו מקום במסעדה איטלקית ששמעתי עליה רק דברים טובים. היא הזמינה רביולי גבינות ואני הזמנתי ריזוטו פטריות וארטישוק ברוטב כמהין, שהיה נהדר. עדי נראתה מיואשת למדי "מה קרה?" שאלתי אותה בחשש מה "לא טעים לך?" "אוף!" היא ענתה "להיפך, ממש טעים לי. פשוט לחשבון הבנק שלי פחות טעים". אני חייכתי ולגמתי מהקברנה שהזמנו. "אני מוכנה לשלם על היין" ניסיתי לנחם אותה. בערב חזרנו לטיילת - בשביל הנוסטלגיה. "או" היא אמרה "זו האילת שאני מכירה". זה היה הערב האחרון שלנו באילת ואנחנו החלטנו לסגור אותו בכוסית יין לבן וקר מול הים. "אמנם אני כבר לא סטודנטית אבל זה עדיין כיף – ים, רוח נעימה, כוסית יין..." היא המשיכה. "וגם אוכל טוב..." השלמתי אותה. "כן נכון..." היא הסכימה לחייך "גם אוכל טוב".
רפי - מבקר מסעדות באילת ובמרכז הארץ
