הפרעת קשב מוגדרת היום כתסמונת נוירולוגית התפתחותית (המון מילים גבוהות).
תכלס', מה שזה אומר - מהמון מחקרים ובדיקות- שאחד הגורמים להפרעה הזו הוא גנטיקה.
כן, הפרעת קשב מועברת בתורשה.
עד כדי כך שאם אחד ההורים שלכם סובל מהפרעת קשב יש לכם 50% סיכוי "לזכות" בה בעצמכם, ואם שני ההורים שלכם עם הפרעת קשב, הסיכוי שלכם עולה ל80%!
מה זה אומר?
שאם אנחנו הורים ויש לנו הפרעת קשב וריכוז, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בסיטואציה בעייתית כשאנחנו מגלים שהילד ירש אותה מאיתנו.
למה?
• אשמה!
אנחנו מודעים לזה שאם אנחנו לא היינו "בעייתיים", לילד שלנו היו חיים הרבה יותר קלים...
וזו בעיה כי גם ככה, כהורים, יש לנו נטיה לקחת על עצמנו את האשמה לכל דבר כמעט שקורה לילדים שלנו.
וכשאנחנו מתמודדים מול דבר כזה שברור לנו שהוא מושפע גנטית, תחושת האשמה שלנו עולה בכמה שלבים.
בסיטואציה הזו- כהורים עם הפרעת קשב לילד עם הפרעת קשב- תחושת האשמה מגיעה משני כיוונים שונים.
הראשון הוא הידיעה שזה בגללנו.
השניה היא כי כהורים עם הפרעת קשב קשה לנו יותר לתפקד בצורה מושלמת כמו שהיינו רוצים, אנחנו נוטים להיות מפוזרים, שכחניים והרבה פחות מרוכזים ואנחנו מרגישים שזה פוגע בילדים – הנה עוד סיבה לחוש אשמה...
• בית רועש במיוחד.
לאנשים המתמודדים עם הפרעת קשב יש נטיה להתנהל בצורה רעשנית יותר.
גם כשזה מגיע להבעת רגשות שתמיד תהיה דרמטית וגדולה יותר מאצל אנשים אחרים, וגם בהתנהלות עצמה שהיא הרבה פחות מסודרת ומאורגנת.
דברים קטנים שאנשים אחרים זוכרים, מנהלים בצורה מסודרת ויודעים להשתלט עליהם, הופכים לאתגר כשמדובר בילדים וגם במבוגרים עם הפרעת קשב.
ואז מתחילות הצעקות- אנחנו מוצאים את עצמנו במשברים בלתי נגמרים ואנחנו כל הזמן עסוקים בלנסות לכבות שריפות, להחזיר דברים למקומם, למצוא פתרונות למחדלים, להרגיע את הרוחות ואת הרגשות שסוערים בגלל כל הבלאגן שנוצר וזה בהחלט "מחמם" את האווירה בבית...
• התמודדות עם עצמנו דרך הילד.
אנחנו מגלים שיש דברים שהוא עושה, או לא עושה, בדיוק כמונו.
דברים שאנחנו התמודדנו איתם בצורה פחות מוצלחת, דברים שהתקשינו איתם ושילמנו את המחיר.
ואנחנו כל כך רוצים שאצלו זה יקרה אחרת, אבל אין לנו אפשרות לתת לו דוגמא אישית,
אז אנחנו מתוסכלים, מנסים בכל זאת לגרום לול עשות את זה אחרת. מסבירים, משכנעים, נותנים דוגמאות, מבקשים, צועקים, מתרגזים...רק כדי לגלות שזה שאנחנו באמת צריכים להתמודד איתו עכשיו הוא אנחנו עצמנו.
אז מה עושים?
הנה כמה תובנות להתחיל מהן:
• בדיוק כמו שהורשתם לילד שלכם עיניים כחולות יפות או מבנה גוף מוצלח, כך הורשתם לו דברים נוספים.
ועם הפרעת הקשב הוא קיבל מכם גם את כל המתנות שיש בהפרעת קשב, את היכולת לג'נגל בין כמה וכמה מטלות,
את הרגישות המופלאה לדקויות ולצרכים של אחרים, את היצירתיות ועוד ועוד...
• זה שאתם והוא חולקים את אותם אתגרים זה מקום מצוין לבנות ממנו שיתוף פעולה, הבנה ותמיכה.
אתם יכולים להבין מה עובר עליו והוא יודע שאתם מבינים, שגם אתם חווים את אותם קשיים. זה כל כך מקל על התקשורת ביניכם. בדיוק במקומות בהם הורים אחרים נתקלים בחומה בצורה, מתקשים להבין או לתקשר, במקומות האלו לכם קל הרבה יותר.
• רוצים שהוא יעשה משהו? התגייסו למשימה ועשו את זה ביחד, אף פעם לא מאוחר מדי מכדי לנסות.
ואם היה משהו שכילדים התקשיתם בו וויתרתם עליו, עכשיו, יחד עם הילד שלכם, זו הזדמנות נהדרת לנסות שוב. ובכוחות משותפים להצליח. לסמן מטרות ולכבוש יעדים ביחד, כך הדרך כיפית יותר וגם ההצלחה מרגישה גדולה יותר.
• זכרו! זה בסדר להודות שקשה לכם. זה בסדר גמור לבקש ולקבל ייעוץ והדרכה. אחרי הכל אתם מתמודדים עם אתגר לא פשוט בכלל.
שמי איילה סיוון, אני אמא לשני ילדים מיוחדים, בעקבות ההתמודדות הזו יצאתי ללמוד והפכתי למאמנת אישית המתמחה בהפרעות קשב וריכוז אצל ילדים ונוער. לכל שאלה אתם מוזמנים לפנות אלי ל052-6711830
