פסיכותרפיה גופנית - בן כמה המנהל? 

פסיכותרפיה גופנית – בן כמה המנהל?

לא מגיע לי, פתחה ואמרה, לא מגיע לי כל הטוב הזה שסביבי. אישה נאה, גרושה, הגיעה לטיפול כי הרגישה שדרך ההתנהלות שלה בחיים לא מועילה לה והבחירות שלה לא בונות אותה ואף פוגעות בה.

הצעתי לה להתחיל בעיסוי.

לפי הפסיכותרפיה הגופנית עדיף לדבר עם הגוף ולא עם הראש. הראש עובד על "תבניות לחיים" שלעיתים הן שגויות ומובילות אותנו להחלטות שלא כל כך תורמות לנו אלא דווקא מנציחות את התובנות השגויות ואילו תגובותיו של הגוף אמיתיות ונקיות מכל השפעה זרה ובכך משקפות נאמנה את אשר מתחולל בתוך הנפש שלנו.

עדיף לדבר עם הגוף כי הראש לא תמיד רוצה לדבר. לעיתים, חוויות לא נעימות עוברות תהליך של הכחשה והדחקה ואז נעלם מאיתנו מידע שיכול לשפוך אור על מקורותיה של ההתנהלות העכשווית. הגוף, להבדיל מהראש, תמיד זוכר ותמיד מוכן לדבר.

לא סתם נבחר הטיפול בעיסוי. מאחר ואותה אישה אמרה שלא מגיע לה רציתי להיות איתה בנקודת הבחירה ששם היא בוחרת ב – לא מגיע לי. בעיסוי אפשר לפגוש קושי, כאב, אי יכולת להרפות ואי יכולת לקבל, ואפשר לפגוש גם רוך, הנאה וקבלה. העיסוי, ככלי טיפולי, מאפשר ליצור, יש מאין, את נקודת הבחירה הזו ולכן הוא נבחר.

היא בחרה בקושי. כשבדקתי איתה אם הלחץ מתאים לה ביקשה שאגביר את הלחץ. לא שחרור והנאה אני מחפשת אלא את הכאב, אמרה, את הכאב הלא נעים אני רוצה. האם לא תרצי לחוות לפעמים גם את החלק הנעים שבעיסוי? שאלתי, לא היא אמרה, לא מגיע לי. בעצם, אני מרגישה שלא מגיע לי אבל כשאני חושבת על זה אני חושבת שכן מגיע לי, אתה מבין? כך זה מילדות, החל מאבא המכה, דרך הבעלים המכים ועד היום...

כן, כך זה מילדות. כל פגיעה, כל אירוע שהוציא אותך מאיזון, יצר אצלך תובנות שנועדו לעזור לך לשרוד ולא לחזור על החוויה הלא נעימה. זהו צעד נכון, הגיוני וצפוי, אבל, לרוע המזל, אוסף התובנות והאמונות שלך על החיים נוצר בגיל מוקדם ביותר, עד גיל עשר. הדבר הגרוע ביותר הוא שיתכן ואתה מעולם לא מעמיד את אוסף התובנות הללו למבחן, לבדיקה מחדש או לשדרוג.

מי שמנהל אותך זה אותו ילד פגוע בן העשר שהיית. תפיסת החיים, מהות היחסים, מי אני, מה אני, את כל זה אומר לך ילד בן עשר. הוא זה שאומר לך מה להגיד, הוא זה שאומר לך איך לנהוג ואיך להגיב. המשקפיים בהן אתה רואה את בת זוגתך, המשקפיים בהן אתה בוחן את גבריותך, המשקפיים בהן אתה רואה את מיקומך בחברה הן משקפיים של ילד בן עשר.

אתה משדרג את הפלאפון שלך כל שנתיים כי הטכנולוגיה השתנתה, אתה מחליף רכב כל חמש שנים, אתה משדרג את מוצרי החשמל שבביתך כל כמה שנים, אתה עושה טיפול 15,000 לרכב שלך פעם בשנה, אז מדוע אתה לא בודק את האמונות שלך מידי פעם, למה אתה נשאר תחת ניהולו של מנהל בן עשר?

כי זה קשה. האמונות נוצרו לצורך הישרדות. הפלאפון והרכב לא. האמונות והתובנות שלך נוצרו ברגע הפציעה כשבחרת לשרוד ולא למות, פיזית או רגשית. האם יתכן שההימנעות שלך מלבחון שוב את אמונות ההישרדות שלך נובע בעצם מההימנעות מלנגוע בפצע שיצר אותן? האם מה שמרתיע אותך הוא לחזור לאותה התקופה ולרגע הבחירה שהיה רגע כאוטי, דרמתי, עוצמתי ומבעית? האם יתכן שבבדיקה מחדש אתה עלול לגלות שאתה בעצם טועה? או שטעית כל חייך? האם אתה נמנע מלגלות שאתה בעצם לא פועל בכיוון של ההישרדות?

האם נראה לך שלהתנהל על בסיס דעותיו של ילד בן עשר משרת את מטרת ההישרדות שלך?

האם לא נראה לך לפעמים שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש?

מסלול מחדש? טוב אבל, לאן?

בוא ניסע אל הילד שהיית לפני תקופת הבחירה, לפני שהגיעו הדרישות האיומים והעונשים של ההורים. כי הרי הילד ההוא, שהיית, גם הוא אתה.

הילד ההוא הוא הילד הפנימי שקיים בתוכך. לילד ההוא לא היו גבולות. הילד ההוא עשה מה שבא לו בתדירות בכמות ובזמן שבא לו. הוא חקר ובדק, הכניס לפה כל דבר שפגש, דחף אצבעות לכל חור ונהנה מחופש אמיתי מחיבור מלא לאני האמיתי שלו ומאושר אמיתי. עד שהגיעו ההורים. עד שהגיעו ההם, עם הדעות שלהם, והכוונות שלהם, עם מה שהם רוצים שתהיה, ועם מה שהם חושבים שמתאים לך.

אז מי פה המנהל? אתה? הילד הפנימי שחי לפני הבחירה, זה שנוהג על פי מה שבא לו? או אולי אתה? הילד בגיל עשר שפועל על פי הפחד מהמוות שיצרו אצלו ההורים? או בעצם, אתה? הקורא הבוגר?

שלושת הטיפוסים המאפיינים אותך פועלים ומפעילים אותך כל הזמן. הילד הפנימי שבך לא מפסיק לרצות להתבטא, הילד המתבגר משתיק את הילד הפנימי כי הוא פוחד מהמוות ואילו אתה הבוגר מנסה לתמרן בין השניים.

ההתפתחות הרגשית שלך נעצרה ביום הבחירה בגיל הילדות. מרגע זה נחתמו רוב האמונות והתובנות שלך על החיים. מרגע זה הפחד מהמוות שחשת בתקופת ההישרדות הוא זה שמנהל אותך.

עצירת ההתפתחות הרגשית שלך יצרה את האמונה ההרסנית ביותר - שאתה עדיין בן עשר.

אתה לא בודק את האמונות שלך כל כך הרבה שנים כי מבחינתך לא עברו כל כך הרבה שנים, אתה מבחינתך כל הזמן בן עשר. אתה מרגיש שעבר הרבה זמן מאז החלפת מכשיר זה או אחר אבל אתה לא מרגיש שעבר זמן מאז שהגעת לתובנה זו או אחרת כי מבחינתך הזמן לא עבר. זו הסיבה שהתקיעות הזו מתקיימת כל כך הרבה שנים בלי להיבחן מחדש.

קורא יקר, הזמן מבחינתך עצר מלכת ביום שבו נאלצת לקבוע אמונות ותובנות שיעזרו לך לשרוד בעולם.

החזרה לאיזון ולבריאות פיזית ונפשית תתחיל ברגע שתפריד בין תפיסת הקורבנות, הפגיעות וחוסר האונים שלך לבין תפיסת הגיל שלך. תפיסת הגיל השגויה שלך היא זו שפוגעת בך. ברגע שתבין שאתה כבר לא בן עשר, ברגע שתבין שיחסי הכוחות בינך לבין העולם כבר לא כמו שהיית בן עשר, אז תוכל לבחון מחדש את עמדותך ולשפר את יכולת ההתמודדות שלך בחיים.