האם עדיין מורי ישראל צריכים להלחם על כבוד? 

האם עדיין מורי ישראל צריכים להלחם על כבוד?

מאת נחום כץ

במקור, המאמר הזה היה תגובה למאמר מערכת של הגב' ניצה בראל – עורכת "קשר עין", ביטון המורים, בשנת 2002 אם אינני טועה. באותו מאמר מערכת הלינה המחברת על כי כבוד המורה נרמס, הוא או היא אינם זוכים לתמיכה מספקת, וביקשה בגדול כי המערכת תשקם את כבודו של המורה העברי.

ואלה הדברים כפי שנכתבו אז:

במאמר המערכת של גיליון 102 חסר היה לי משהו וקומם אותי דבר מה אחר. אני יודע כי אין ביכולתו של מאמר להציג את כל הצדדים האפשריים של כל עניין, במיוחד כאשר מראש רוצים להדגיש צד או אספקט ספציפי.

עם זאת, כאשר מנסים לברר את הסיבות לתופעה כוללת, מן הראוי כי תהיה חשיבה מערכתית וכי יוצגו כל צדדי הבעיה. המאמר הנ"ל מתעלם ממרכיב בסיסי אשר נראה לי כאחת מאבני הנגף של מערכת החינוך, מכשול שללא צליחתו לא תוכל מערכת החינוך להתרומם לגבהים הנדרשים ממנה, לאור האתגרים הרבים הניצבים בפניה. כוונתי היא למנהיגות חינוכית.

המורה בעבר לא סתם זכה להערכה והיה חוליה בשרשרת הסמכות בחברה. הוא היה אחד ממעט בעלי השכלה, אחד ממעט מביני דבר, אחד ממקצת מנהיגים רוחניים בקהילה הנותנים את הטון והקובעים איזה ערכים יועברו הלאה לדורות הבאים באמצעות ההוראה. הוא היה שווה מעמד לרופא ולמנהיג הדתי, שלישיה בולטת ומשמעותית ביותר בחיי כל קהילה. כיום, רבים בקהילה הם בעלי ההשכלה, אף גבוהה מזו של המורים. רבים הם מביני דבר, או לפחות מתיימרים להיות כאלה. לעומת זאת מעטים, מעטים מדי הם המנהיגים החינוכיים אשר יהוו דוגמא ומופת לערכים הרצויים והחשובים אשר יש להעביר לדורות הבאים, אם באמצעות הוראה, אם באמצעות התנהגות ודוגמא אישית ואם באמצעות מאבק ציבורי לקביעת פני החברה והקהילה העתידיים.

השכלה ושיפור דרכי הוראה הם דבר חשוב ביותר, אולם לא די בהם כדי לתקן חברה וכדי להוביל אנשים צעירים למצוינות אישית וחברתית.

באשר לחברה הישראלית, נכון שהיא מחפשת ומקדשת את ההישג המיידי וללא מאמץ, ככל שהדבר ניתן. נכון, בדבר הזה איננו שונים לצערי משאר מדינות העולם המערבי המתקדם. אולם כולנו, הורים, מורים, מנהיגים פוליטיים וחברתיים אשמים בכך באותה המידה. זה מה שכולנו מחפשים כיום, ומדוע יהיה סקטור החינוך שונה, ועוד בשכר לא הולם וביוקרה מקצועית נמוכה?

שיטת בחינות הבגרות הנוכחית אף היא אינה מקדמת את מטרות החינוך, וכל עוד לא נגיע לדרכי הוראה והערכה חלופיות בצורה והיקף גורפים, אין הרבה סיכוי שהתמונה תשתנה.

על פניו, אנו אמנם מעמידים את הילד במרכז אבל איננו נותנים לו את תשומת הלב והמשאבים הראויים, לא כל שכן את הגבולות הנאותים והדרושים, הן בבית והן מחוצה לו. יותר ויותר אני עד לתופעה בה הורים מתקשים להציב גבולות ברורים לילדיהם, ומשאירים את המלאכה למערכת החינוך, בה כאמור הם מראש לא תולים תקוות גדולות ולא נותנים לה גיבוי רב. עם זאת לא אחת מצאתי פרטנר ראוי להתמודדות בצד ההורים, ויש בדרך כלל עם מי לדבר.

עם זאת, הנקודה המרכזית של דברי היא כי בכוחה של מנהיגות חינוכית לשנות את התמונה ולשפר את סיכויי ההתמודדות של המורים עם האתגרים העומדים לפניהם, או אז יעלה מעמדם ודימוים בעיני החברה. עדיף לדעתי להשקיע מאמץ מרכזי בכך, במקום להתלונן על חוסר היחס והגיבוי של מערכות אחרות דוגמת ההורים, החברה והממסד. לשם כך יש צורך לשנות דרכי הכשרה, לעסוק בהכשרה למנהיגות ולהפעילה בפועל מתוך אמונה בצדקת הדרך ותוך הסתכלות לטווח רחוק. הרי בסופו של דבר הסיטואציה בכיתה היא סיטואציה של מנהיגות בראש ובראשונה!

אנו יכולים לבוא בטענות להורים ולחברה, אולם בראש ובראשונה בידינו היכולת להתחיל את השינוי ביחס כלפינו. בני הנוער הלומדים במערכת החינוך יתחילו לייחס חשיבות ורצינות למורים כאשר אלה יתייחסו למקצועם ברצינות, יתמודדו בעקביות ובאומץ בתופעות הקורות בכיתה, בבית הספר ומחוצה לו תוך נטילת אחריות והפגנת מנהיגות יום-יומית, גם כאשר הנושא לכאורה איננו קשור ישירות לקוריקולום (כשמדובר בלנקות את חצר בית הספר, להתנדב לליווי טיולים או מחנה גדנ"ע, להתמודד אישית ובעקביות עם תופעות של אלימות מילולית ופיסית, עישון ושימוש באלכוהול, בפעילות מחוץ לשעות העבודה הפורמאליות, בקידום פרויקטים דורשי מאמץ וזמן וכדומה). אינני טוען שאין מורים שעושים זאת באמונה רבה ובהשקעה עצומה.

אולם, רק כאשר רוב ציבור המורים ינהג כך, תשתנה תדמיתם בחברה הישראלית, בעיני עצמם ובעיני תלמידיהם. אין לי בכך ספק.

כבוד לא מקבלים כך סתם. בשביל כבוד….

יפה אמרה הגברת בראל בסיום דבריה "קודם כל חובות ורק אחר כך זכויות, ולא להפך!" רק שבאותה המידה בה הדבר נכון לתלמידים, כפי שהיא התכוונה, נכון הדבר בהחלט למורים, ללא ספק. אם ידע ציבור המורים להפגין מנהיגות נחושה ואיכותית, בכיתה ומחוצה לה, אם יוכשר לכך בפקולטה ובמכללה וגם בתוך בית הספר, אם יעז להתמודד עם האתגר בעקביות וברציפות, ההצלחה לא תאחר לבוא. שאר הנושאים הטעונים שיפור (שכר, מתכונת בחינות הבגרות ועוד) נמצאים בידיהם של אחרים, לפי שעה. הדבר הזה (פיתוח מנהיגות המורים) נמצא רוב רובו בידינו! נותר לנו רק לעשות וליהנות. שנה טובה ובהצלחה!

נ.ב. – מעניין לראות שבאותו גיליון, הן במאמר של רונית לוי (ביה"ס האולטימטיבי במילניום הבא) והן במאמר של אהרון כהן (המג"דים והמח"טים של החינוך) נעדר מימד זה של מנהיגות מהניתוח ומדרכי הפתרון המוצעות. הייתכן כי אין אנו מורגלים לחשוב במונחים הללו? בשני המאמרים היה מקום לכלול זאת. אהרון כהן המדבר על האתגר המנהיגותי של המנהלות והמנהלים, ורונית לוי המציעה רפורמה כוללת ושוכחת את מרכיב המנהיגות, מרכיב שבלעדיו לא תצליח שום רפורמה לעולם.

------------------------------------

בעת כתיבת מאמר זה היה המחבר מנהל החטיבה העליונה בבית הספר התיכון המקיף למדעים ולאמנויות בעיר חדרה.

----------------------------------------

קפיצה קדימה, שנת 2015. הרבה מים עברו בירדן ובברזים השולטים על החינוך בישראל מאז נכתבה תגובה זו. עם זאת, אינני בטוח שהרבה השתנה בהקשר הספציפי הזה. למיטב הבנתי, עדיין לא מתקיימים כמעט כל מיונים במכללות המכשירות מורים ומורות, וסוגיית המנהיגות בכיתה ומחוצה לה לא כלול בחומר הנלמד במוסדות להכשרת מורים.

תמוה הדבר, הרי משסגר המורה את דלת הכיתה מאחוריו, ונותר לבדו עם התלמידים, בסופו של דבר רק מנהיגותו או מנהיגותה הם שיקבעו את תוצאת תהליך החינוך והלמידה. והאתגר רק גדל, אם אינני טועה.

אני שמח שלפחות באחרונה הנושא עולה לדיון ציבורי ברמה זו או אחרת.

אשמח בהחלט לשמוע דעות אחרות, או להיווכח שאני טועה לחלוטין. הלוואי ויוכיחו אותי אחרת הקוראים.