נסענו בשבוע של הסופה לחופשה. הספקנו להיות בפארק הירדן לפני שהיא פרצה ואז לחזור הביתה ולגלות שאפשר לבנות כאן ארגז חול :(
וחוץ מענני אבק מה שליווה אותנו בעיקר בחופשה הזו היתה התמודדות עם תזונה בריאה
כי בהקשר הזה חופשות קצת מאתגרות אותי. במיוחד חופשות שאפשרויות הבישול בהן מוגבלות (והפעם כך היה).
אז מה החלטתי לעשות? להכין אוכל בבית ולחמם בצימר, ואחרי שזה נגמר אפשר גם לאכול בחוץ.
ובנוסף גם הבאנו איתנו מגוון מאכלים שמחזיקים מעמד יפה, במקרה שלנו- לחם, ממרחים, גרנולה, פירות יבשים, פירות טריים וכו.
עד כאן- נשמע טוב, נכון?
אבל זהו, שלא בדיוק.
כי הילד שלי מעריץ לחם. מעריץ שרוף. אם יש לחם על השולחן הוא פשוט לא יאכל שום דבר אחר. זה לא שהוא לא אוהב דברים אחרים, אבל כנראה ששום דבר לא משתווה לפיסת בצק... בבית זה גרם לנו להעביר את הלחם עמוק לפריזר ולהוציא אותו רק בסוף הארוחה (ואם שבעים, גם זה לא), אבל פתאום הלחם נגיש וזמין ונוכח הרבה יותר, ובמסעדות כמעט תמיד יש לחם ומכאן לכאן פתאום מצאתי את עצמנו אוכלים בשבוע החולף בעיקר לחם ופסטה ופסטה ולחם.
וזה ממש ביאס אותי. ופתאום אני קולטת שאני נאבקת איתו (וזה לא משהו שקורה לי בדרך כלל) שיאכל עוד ביס מהסלט ועוד חתיכה מהמנה שהזמנו לו לפני שיקבל לחם, ומוצאת את עצמי אומרת הרבה יותר "לא", כי ברגע שהלחם נגיש הוא מבקש אותו הרבה יותר. ובעיקר- לא סומכת עליו. הלחם הזדוני הזה נכנס לתוך התקשורת בינינו וקלקל אותה.
זה בכלל נכון מה שאני עושה? אולי כדאי ל"שחרר" בחופשה הזו ובתנאים האלו?
ולמה בעצם זה כל כך מציק לי? ומה מפריע לי בכל הבצק הזה?
ואז.
לפתע פתאום אני מבינה שזה כל כך מפריע לי כי גם אני אוכלת המון לחם. וקמח. ופחות ירקות ופירות ותבשילים. וזה עושה לי רע. אני מרגישה נפוחה ולא נעים לי בגוף שלי ואני יותר קצרת רוח.
וכשאני יותר קצרת רוח, איך בכלל אפשר לגלות סבלנות להעדפות הקולינריות :) של הילד הנחוש שלי?
ושבוע אחר כך בא החג, ואיתו בא גם המון בצק שמלווה ברצון סבתאי לפנק ולפטם. וזה יוצר לי לחץ מקדים, כי כזו אני :) מקדימה.
אז אני נושמת רגע. ושוב נושמת. ומנסה לזכור שהיסודות נמצאים. ושיציאה משגרה קצת משבשת אותם, אבל זה לא אומר שהם נעלמים. ואז אני מזכירה לעצמי להתכונן נפשית ולזכור להזין קודם כל את עצמי נכון וראוי.
כי כשאני מאוזנת, גם שאר המשפחה, באוחר פלא, מתאזנת יותר בקלות....
