למה אנו פוגעים באנשים אותם אנו הכי אוהבים? 

אהבה הופכת אותנו לפגיעים יותר. פגיעות זו עלולה לכלול התעללות רגשית ו/או מילולית וכן פחד מנטישה.  קשרי אהבה הם בין הורים לילדים או בין בני זוג, מדובר בקשרים עוצמתיים ומושקעים. הם מהווים מראה (mirror) משקפת מי של מי אנחנו, מה ערכנו, עד כמה אנו חשובים ובעלי ערך, איזה תכונות אוהבים בנו וכדומה.  זהו הבסיס לבניית בטחון עצמי ובטחון לקשר ללא תנאי, או ההיפך.

עבור ילדים צעירים ההורים הם המראה המשקפת המשמעותית ביותר. הורים המתפעלים מילדיהם ומתבוננים בהם בעיניים מעריצות, מעריכות, מעצימות, (כאשר הם באמת מאמינים בכך), מהווים מראה חיובית וטובה אשר מפתחת בטחון וערך עצמי רב.  לעומתם ישנם הורים המתבוננים בעיניים שיפוטיות, ביקורתיות, מבטלות, ומרחיקות - מראה שלילית זו תפתח אצל הילד בטחון עצמי דל וחוסר ערך. הורים אלה יצדיקו את התנהגותם בטעונים רציונאליים "כשאני אומר את האמת אני עוזר לך...". מבחינתם העולם בחוץ הוא קשה ועליהם להכין את ילדיהם אליו.

ילדים צעירים הם חסרי יכולת להבין שלהורים יש עולם משל עצמם,  שהוריהם פגיעים ולעיתים מתמודדים בעצמם עם קשיים מהעבר, מצבי רוח משתנים, שאלה של ערך עצמי וכו'. עבור הילד ההורה הוא תכלית הכל, מושא להערצה ומה שההורה אומר היא האמת האחת והבלעדית ובאמצעות "משקפיים" אלה הילד יראה את העולם. פעמים רבות ההורה משליך על ילדו את החלקים הכואבים והפגיעים שהוא לא יכול לשאת בתוכו והילד מפנים אותם ומשייך אותם לעצמו.  שלא תהיה טעות, אינני אומרת שאין להעיר, ללמד, לבקר ולהדריך. הכוונה היא באופן בו הדברים נעשים ונאמרים - האם הדרך היא של ביטול או העצמה ולימוד של הילד. ילד שחווה ביקורת הורית מבטלת והרסנית, לעולם יהדהד בתוכו השיקוף השלילי, גם אם וכאשר יעשה שינוי.

נניח שאדם מפתח דימוי גוף שלילי אשר הוטמע בו עוד בילדותו באמצעות ביקורת או הערות אודות עודף או חוסר משקל. אין זה משנה איזו מראה מציאותית ניצבת בפניו,  לעולם הוא יסתובב עם פגיעות  ביחס לדימוי הגוף שלו. אנו מכירים את אותם האנשים שהם "עור ועצמות" ואין זה משנה מה הסביבה תשקף להם, או מה המראה או המשקל יראו - בעיני עצמם, הם תמיד יראו את הילד השמן, גם בגיל מבוגר. מסר המועבר בגיל צעיר מוטמע,  וקשה מאוד לעקור אותו לחלוטין בהמשך החיים. לשמחתנו, כאשר מדובר במשקל, יש לנו מראות (אובייקטיביות) רבות אחרות המשנות מעט את המראה המשובשת והמעוותת שנטמעה באמצעות האנשים שאנו אוהבים.

כאשר אדם שופט את עצמו ואת ערכו על בסיס מעשים והתנהגויות של אנשים אוהבים שאינם מסוגלים לאהוב מבלי להכאיב - זו תהיה המראה המעוותת והלא מדויקת שבה יראו את עצמם.

בתהליך ההתבגרות והבגרות,  מפתחות בדרך כלל יכולות טובות יותר לראות ולשפוט עצמנו באופן מציאותי. אך תמיד בבסיס החוויה ישאר האופן בו ההורים ראו אותנו. לא אחת אני פוגשת אנשים שכל מהלך חייהם,  עד זיקנתם פועלים ממקום שבו הם כמהים לההערכה של הוריהם, להראות להם שהם הצליחו כדי שיהיו גאים בהם (גם אם ההורים אינם בין החיים יותר).   הדהוד ההורים מלווה את האדם לאורך כל חייו.

אנו נוטים להאמין לביקורת של אלה האוהבים אותנו. ההנחה הבסיסית היא שאם אדם האוהב אותנו איננו מרוצה, יש משהו בך "לא בסדר" ובאופן כמעט אוטומטי מופעל מנגנון הגנה של כעס, תוקפנות וטינה.  

ישנם אנשים המוכנים שיבקרו וישפטו אותם "בשם האהבה", גם כאשר הם מבינים באופן הגיוני שהאחר מעוות, מבטל ומסלף את דמותם ואינם מסכימים לכך. קבלת העיוות  נובעת מהקול המוכר עוד מילדות שאומר " אתה לא בסדר".  זהו סוג של מתח סמוי המלווה את האדם וזו גם הסיבה לכך שגם אנשים הנתפסים בעינינו כמצליחים וחזקים, יהיו פגיעים ורגישים לכל אמירה אותה יזהו כהתעללות מילולית. יחסי האהבה שלהם הם מתנהלים כאילו הולכים על "קליפות ביצים".

יחד עם זאת, למראה (MIRROR) של אהבה יש משמעות נפלאה: ילד הגדל באווירה של אהבה, חמלה, הכלה, הערכה ויכולת הרגעה, ישתמש בכלים הללו בכל הפעמים בהם יחוש אכזבה, כאב, תסכול, כעס, עצבות וכדומה. הוא יבין שרגשות אלה הם חלק  ולא עיקר החיים. בבגרותו, יהיו לו כלים  להתמודדות עם מצבי חיים שונים, יכולות טובות לפתרון בעיות, חשיבה יצירתית ויכולת לשפר ולתקן (ככל שניתן) עבור עצמו ועבור סביבתו הקרובה.  אנשים אשר גדלו במקום מעצים ידעו לצמצם טווחי זמן של מתח, תסכול ואכזבה. אנשים עם מראה טובה נשענים על עצמם בכל הנוגע לערך העצמי, יודעים להעזר באחרים, לתמוך ולהיתמך.  

מראה חיובית משקפת אנרגיה של ערך, בה האדם ממשיך לצמוח ולהתפתח רגשית. בעוד  כאשר ניצבת בפנינו מראה שלילית המשקפת את ההיפך - האנרגיה לצמוח ולהתפתח  מצומצמת וכמעט איננה מתאפשרת.

במערכות יחסים פוגעניות, ההשתקפות העיקרית היא של פגמים וליקויים הבאים לידי ביטוי באמצעות ביקורת מתמדת, שימוש בציניות, סרקזם, טינה וזעם. לעיתים קרובות חל  בלבול בין "פונקציונליות-מעשיות" לבין ערך, בין "עמידה במשימות" לבין אהבה. אין זה משנה כיצד הדברים מנוסחים, המסר שעובר: "אם אתה לא עושה כמו שאני רוצה ומצפה, אל תצפה שאעריך ואוהב אותך כמו שאתה...". זהו המסר והשיקוף העיקרי של מתעללים מילולית, אהבתם מותנית במילוי צרכיהם  המדוייקים. הם תמיד יסבירו שציפיותיהם "הגיוניות", "מבוססות עובדות", "הוגנות" וכו'.

מדוע אנו פוגעים באנשים אותם אנחנו אוהבים? אשמת המראה (MIRROR).

ילד הנמצא במצוקה ואיננו מתנהג באופן המצופה ממנו, גורם להוריו להרגיש כאילו הם אינם מספיק טובים או ראויים, שאין להם יכולות וכלים להתמודדות עם הילד. הורה כועס, זועם ומרחיק עלול לגרום לילד להרגיש לא אהוב,  חסר אונים, לא מספיק טוב.  קיים סיכוי גדול שילד כזה יתפתח לבן/בת זוג תובעני, שיפוטי וביקורתי ולגרום לבן הזוג האחר להרגיש דחוי, חסר ערך  ולא ראוי.

לאחר שנים של עבודה עם אנשים המנסים להתגבר על קשיים ביחסים כואבים ומכאיבים, ברור לי שאנו משתמשים בטינה וכעס כדרך להעניש את מי שאנו אוהבים, לא בגלל מי שהם אלא בשל המראה וההשתקפויות הכואבות שאהבה זו מציבה בפנינו. אנו תוקפים את המראה, משום שאיננו אוהבים את ההשתקפויות שלנו בה.

כדי לצאת ממעגל סגור זה, חשוב להפסיק להתבונן בכאב הרגשי שלך כעונש שנגרם על ידי מישהו אחר. במקום דרך התבוננות זו, אפשר ללמוד כיצד להשתמש  אנרגיה זו כמוטיבציה פנימית לרפא, לתקן ולשפר. הדבר מוביל לסליחה עצמית גדולה יותר, להבנה וקבלה טובה יותר את עצמך ואת ההיסטוריה שלך.  עשה חיבור חיובי עם הערכים העמוקים ביותר שלך - כל אלה ישמשו השראה לחמלה שלך כלפי האחר ולהיפך. כאשר אתה משתמש בכאב הרגשי כאות לרפא ולשפר ולא להעניש, אתה יכול לאהוב בלי לכאוב ולהכאיב.