דגל ישראל הוא שני משולשים, שהפוכים אחד יחסית לשני. המשולשים כנראה מייצגים את הפירמידות של מצריים העתיקה, מהן התחילה הדרך של היהודים, דרך המדבר, לכיוון ארץ כנען. לקחנו את המשולשים אל הדגל, וניתן להבין את זה בכמה דרכים: 1. אנחנו טוענים שהפירמידות הן שלנו כי בני ישראל השתתפו בבנייתן. 2. אנחנו מעוניינים להפוך את הפירמידות כך שיעמדו על הראש, במטרה לערער את הסדר העולמי שהציעו המצרים העתיקים. 3. אנחנו מעוניינים להעתיק את תרבות הפירמידות אלינו וגם מאמינים בהן. איזו אפשרות מתיישבת הכי הרבה עם הפילוסופיה היהודית?
אמונה בפירמידות, מבחינה חברתית, היא אמונה בהיררכיה. יש רצון כל הזמן להוסיף עוד אנשים לפירמידה, וכך אפשר לשפר את המעמד. לכן, יהודים קודם כל מאמינים בהבדל, ולא בשיוויון. אבל, פירמידה היא איננה סולם, ולכן, בכל גובה שלה יהיו מספר אנשים לפחות, שיהיו שווים מבחינת המעמד שלהם. בניהם - יש הזדהות, ואין יחסי כבוד, כך שפירמידה כוללת את שני המימדים: ההבדל והשיוויון.
על גבי הדולר של ארה"ב מופיעה גם כן פירמידה. משמע הם מאמינים במשהו דומה. אבל, יש לשים לב שבדגל ישראל, המשולשים - הפוכים, ולכן, מה שמציעים בעצם היהודים, זה יצירת שתי היררכיות מנוגדות בעולם, שעומדות על ערכים הפוכים. יהודים רוצים עולם מאוזן ע"י ניגוד, ומחלקים את האנשים לפי זה, היררכיית השמיים והיררכיית הארץ. היררכיית הרוח והיררכיית החומר. בגלל הניגוד, שתי ההיררכיות נכשלות בליצור פסגה, כך שהפירמידה איננה מסתיימת בקודקוד, אלא שהוא כתום, בדיוק בדומה לאיבר המין הגברי של היהודים, שעבר ברית מילה.
התמונה שעל הדולר מציגה פירמידה, שלה מוסיפים קודקוד ברור. הקודקוד הזה, מייצג את האליטות, שהאמריקאים מאמינים בהן, כש כשבראשן עומד אדם אחד בלבד. המנצח לוקח את הכל, ומקבל שליטה אולטימטיבית על העולם.
יהודים מאמינים שלא צריך להיות אדם כזה, והחלק הכי גבוה בפירמידה כולל תמיד מספר אנשים. ככה, העולם שומר על רעיון השיוויון ולא מבטל אותו באופן מלא.
כל יהודי יכול להיות מקוטלג על פי איזה פירמידה הוא שייך אליה: פירמידת השמיים מאמינה ברוח, ואין לה על מה לעמוד מלבד מילים, בעוד שפירמידת הארץ עומדת על עובדות חומריות. ביחד, היהודים נלחמים ברצון העולם לאליטה עריצה וכל יכולה, שמונהגת בסופו של דבר ע"י אדם אחד, שהוא עליון מכולם. יהדות דוגלת בשיוויון מסויים בין בני אדם, כך שלכל אחד יש לפחות אדם אחד השווה לו.
